עשרים וארבע שנים אחרי שעזבתי את ישראל, הזמינה אותי אדלה לחצות את האוקיינוס. האם עשתה זאת רק כדי שאכתוב למענה את סיפור חייה? 

הייתי אז כבר סופר צללים מנוסה למדי, מכיר היטב את משחקי הרמייה הסמויים שמפליאים אנשים לשחק בזיכרונותיהם. ואולם בכל הספרים שכתבתי - בעיקר תולדותיהם של אלו שגילם מופלג, ביניהם אנשים ידועי־שם, היו פרטי הסיפור תלויים במוצא פיהם, ואם ביקשו לברוא לעצמם סיפור חיים חדש, לא יכולתי להבחין בין אמת לבדיה. 

אבל את אדלה הכרתי מילדותי והיה זה המקרה הראשון שבו יכולתי לעמוד על הפער בין העובדות שהיו ידועות לי לבין האופן שבו הצטיירו הדברים בעיני אחרים. דברים שראיתי אצלה במו עיניי כילד התגלו לי עכשיו במרחק הזמן ועוררו פליאה: ניצוצות שהיו חבויים אצלה אז, איך הם יודעים לכבות עד מוות, ואיך, כהר געש מתעורר לחיים, הם קמים ומחריבים את סביבתם.

הייתי בן תשע כשפגשתי אותה לראשונה, במוצאי שבת אחת בחורף הגדול שיירשם כחורף הגשום ביותר באותו עשור. היא ישבה על כורסת הקטיפה הירוקה בחדר האורחים רחב הידיים של סבי, נסוגה עמוק אל גב הכורסה כמסתתרת מן העיניים המששניות הרבות שנשלחו אליה, ומן הגברים והנשים - דודיי ודודותיי - שניגשו אליה וחקרו את גופה ואת פניה, עומדים מולה בלא להתבייש ומתבוננים בה מקודקודה הרטוב, דרך עיניה המוגדלות להבהיל מאחורי עדשות המשקפיים ועד לכפות רגליה התלויות באוויר, חוזרים ומעיפים מבט בשיערה הדבוק לפדחתה כאילו התהפך עליה דלי מלא מים, בטיפות הגשם שלא הספיקה להספיג בממחטה שבידה והן זלגו על עדשות משקפיה ולאורך צווארה והרטיבו את חולצתה. ואחר כך חוזרים לכיסאותיהם, מעווים פניהם כאומרים: "אין לי מושג אם היא מתאימה", ורובם לא נותנים יותר את דעתם עליה ומחליקים מיד לתוך השיחה המתנהלת רובה בעברית וחלקה בפרסית, בענייני רכילות או עסקים.

עדיין לא ידעתי אז שהחליטה להתחתן עם דודי עוד בטרם ראתה אותו. שאם לא כן הייתה נאלצת להינשא, במצוות דודותיה, לאיש המבוגר מרובה השיניים, הנראה מחייך תמיד, שלא הניח לה, והיה מחכה לה שעות בפתח הפנימייה.
  
ישבתי ליד שולחן המבוגרים לצד אמי. רפי אחי היה חייל וירדן אחותי שקועה בבחינות הבגרות שלה, ושניהם לא מצאו זמן לבוא איתנו. בדרך כלל שלחו את הילדים לחדר הסמוך לצפות יחד בטלוויזיה ולא הרשו להם לשבת עם המבוגרים עד שהוגשו המאפים והעוגות. קדמה להם ארוחה דשנה שכללה תמיד אורז ולפעמים דגים או קישואים מטוגנים.

בקצה השולחן עמד החמין העשוי גרונות הודו ושעועית אדומה, חמין שכמעט לא נגעו בו, ושימש במשך השבוע עיקר ארוחותיהם של סבי ודודי. אבל מעמדי היה שונה משאר הילדים מאז שאבי נסע ללוס אנג'לס ואמי הפסיקה לחייך. פתאום זכיתי בליטופים ובמבטים חומלים מצד דודיי ודודותיי. אחות אמי, אסתר, היתה מאמצת אותי לתוך צווארה הריחני בכל פעם שנפגשנו, וסבי היה דוחף לכיסי בחשאי דמי כיס כפולים.

וכך ישבתי עם המבוגרים בערב החורפי ההוא, מוסתר מעט בגופו הגדול של דודי יוסף והבטתי באדלה, שאת שמה לא ידעתי עדיין, מרותק אל האופן שבו שבה וקינחה את עדשות משקפיה העבים, הרכיבה אותם וליכסנה מבטים לעבר האנשים שבחדר. משכתי בשרוולה של אמי ושאלתי, מכוון את סנטרי אל האורחת: "מי זאת?" והיא היסתה אותי ואמרה: "לא עכשיו".

לאמי ארבעה אחים ושלוש אחיות וכולם נהגו לבוא לבית סבי מדי שבוע - כולם לבד מהאח השלישי מרדכי, הירושלמי החילוני. הפעם, לרגל המאורע, הגיע גם הוא ולא חסך מדודותיי את דעתו כשאמר: "אתן דו־פרצופיות ושתלטניות. אשתי לפחות למדה והיום היא מורה, אבל אתן - אף אחת מכן לא למדה, ולא עובדת מחוץ לבית, למרות שאתן לא פחות מוכשרות מהגברים במשפחה". 

ההתכנסויות התרחשו בכל מוצאי שבת. על השולחן הגדול נפרשה מפת קטיפה מעוטרת ברקמה של נוצות טווס, מעשה ידיה של סבתי שמתה מות צדיקים ביום כיפור, סבתי שלא היתה כמוה במציאת רימונים שחורים עוד כשגרו ליד השוק של טהרן. בראש השולחן ישב דוד יוסף, בכור האחים, הבעלים של חנות בגדים. מדוד יוסף ניסיתי להתחמק מאז שאני זוכר את עצמי. גם כשידו היתה מכוונת ללטף, לכדו אותי אצבעותיו השמנות כאנקולים ואם הצליח לתפוס את אפי, היה צובט אותו בחזקה ומשאיר אותו סמוק וצורב.

מנשה אחיו, בעל מאפיה, ישב תמיד לידו, נראה כמחכה להוראותיו כמו שעשה, מן הסתם, בהיותם ילדים. 
האח הרביעי משה היה הרווק היחיד במשפחה, היפה מבין האחים וחביב הילדים. מעולם לא הרים קולו עלינו ולא דרש מאיתנו דבר. את התינוקות היה מערסל בחיקו ומשמיע להם גירגורים עד שחייכו, וכשגדלו לא ידע מה לומר להם ורק היה מסתיר את ידיו הרועדות מתחת לשולחן ומחייך אליהם חיוך רחב, שולח להם כך את אהבתו. 

שלוש אחיותיה של אמי היו מפוזרות סביב השולחן, שתיים לצד בעליהן ואחת לבדה: ויקה, אסתר ולילי - כך לפי סדר הולדתן. גם סבתי המנוחה כמו נמצאה איתנו ליד השולחן, ומדי פעם החליק אחד המסובים בהיסח הדעת את אצבעותיו על פני נוצה רקומה, מזכיר לעצמו את נוכחותה של אמו.

לפתע קמה על רגליה דודתי ויקה, אחותה הבכורה של אמי, ורמזה בתנועת ראש קטנה, מבשרת רע, לכיוון החדר הסמוך. שתי דודותיי קמו מיד ופסעו אחריה בשורה, ואמי השתהתה בכוונה עד שנעלמו מאחורי הדלת ורק אז, כאילו היא עושה זאת מרצונה ולא על פי הוראה, הצטרפה אליהן, מושכת אותי אחריה.

סביון ליברכט (צילום: מיקי קורן)סביון ליברכט (צילום: מיקי קורן)

לפעמים היו אמי ואחיותיה נהנות עד בלי די כששהו יחד, מתחבקות ללא סיבה גלויה, בוכות בדמעות אמת זו על צערה של זו, צוחקות עד מחנק, מספרות איך הגיעה המשפחה מאירן שלושים וחמש שנים לפני כן, בשנת 1950, ובית כנסת בעיר העתיקה בירושלים התמוטט מחמת הסופה; לפעמים היתה שתיקה קשה עומדת ביניהן כאילו היו אויבות מלידה, ואפילו שהותן המשותפת ב"עזרת נשים" בראש כל חודש ואמירת "יעלה ויבוא" לא הצליחו לקרב ביניהן. 

ברגע שנסגרה דלת חדר השינה של סבי, יכולתי להרגיש את המתח. ויקה התחילה להמטיר שאלות על לילי המבוהלת, שתוך כדי התלבטות בתשובות סידרו ידיה המורגלות את כיסוי המיטה והתפיחו את הכריות.
ושם, במילים מעורפלות ונהירות, חמקמקות וישירות, התבהר לי מעמדה של האורחת הצעירה, שהיא תלמידה בכיתת הפנימייה שבה מלמדת בת דודתי רינה, בתה של לילי.

פעם בשבוע, כשרינה נשארת בתורנות לילה, מביאה לה אמה תבשילים מיוחדים לקיבתה העדינה, וכך התוודעה אל הפנימייה ואל הבנות השוהות בה.
"אמרת שהיא מהעדה שלנו", ירתה ויקה.
"מהעדה שלנו, בטח".
"היא לא יודעת שבעדה שלנו חצאית סגולה בפגישה ראשונה זה מזל רע?"
"זה לא בעדה שלנו, זה במשפחה שלנו - יש הבדל. וחוץ מזה, מאיפה שתדע? היא גדלה בלי אמא מגיל עשר".
"ושומרת שבת?" התעלמה ויקה מן התשובה.
"בטח שומרת".

"אז איך הגיעה אלינו היום מגבעת עדה בלי לצאת לפני צאת השבת? עפה באוויר?"
"מי אמר שהגיעה מגבעת עדה? היא עשתה את השבת אצל חברה מהפנימייה שגרה כאן ברחוב ההסתדרות, עשר דקות הליכה ברגל".
ויקה שתקה. נראה שלכל אחת משאלותיה ניתנה תשובה. 
"אמרת שהיא בת שמונה עשרה", לא מצאה שאלה אחרת.  
"היא בת שמונה עשרה, בטח".
"נראית יותר".

"בגלל המשקפיים. רינה מלמדת אותה מכיתה ט'. היא בת שמונה עשרה. אל תחפשי בכוח. וחוץ מזה, אמא באה אלי בחלום".
"מה עם משפחה, יש לה?" דילגה ויקה על ההערה האחרונה, זו של אמה הבאה בחלום.
"אבא שלה ברח כשהיתה תינוקת ואמא שלה, שנשארה עגונה, מתה כשהילדה היתה בת עשר".
"ומה עם דודות?" 
"עכשיו רוצות פתאום לשדך לה מישהו, אבל כשהיתה בת עשר, אף אחד לא רצה אותה. זרקו אותה לפנימייה".
"בגלל הרגל?"
"בגלל שאין להם לב".

מבחינה מסוימת, ידעו כולן בעומק לבן - אני עצמי הבנתי אז את הדבר כילד - יתמותה משחקת לטובת המשפחה; לא יהיה איש שיתנגד להשיא נערה בת שמונה עשרה לגבר נכה בן שלושים ושמונה, ואיש לא יבקש לשאול שאלות לגביו. לבדה בעולם, חוץ מדודותיה שאינן מבקשות את טובתה, תשמח לקבל משפחה וקורת גג, וכיוון שהחיים לא השפיעו עליה פינוקים, תדע להוקיר תודה על כל הנאה קטנה.

"מה היא עושה בפנימייה?"
"מה את חושבת שעושים בפנימיות?"
"תספרי לנו, אולי נהיה חכמות כמוך", חזרה ויקה בסילסול לעג על משפט שהיו הגברים משמיעים כנגד נשים באותו סילסול לעג. כנועה ככל שהיתה, נראה שלילי הגיעה לקצה כוחותיה, וזעקותיה הפתאומיות הבהילו קודם כל אותה עצמה.

"מה את רוצה ממני?" יצאה ממנה צווחה מסוג שאחיותיה לא הכירו אצלה. "בכל הפנימייה רק היא מהעדה שלנו. לומדת ומוציאה ציונים טובים, יודעת לתפור ולסרוג ולבשל. ואפילו אמא אמרה בחלום שיתומה ומסכנה, תהיה אישה טובה למשה. מה את רוצה מהחיים שלי, חוקרת אותי כאילו הבאתי לכאן רוצחת!".

מול צרחותיה של לילי והאזכור החוזר של אמן שבאה בחלום, התנדפה רוח הקרב של ויקה. היא אמרה רק: "ולא שמת לב שהיא צולעת חצי עיוורת?" ובלי לחכות לתשובה, מעמידה פני מנצחת, יצאה מן החדר בצעד נחוש לעבר קבוצת הגברים, משכה לעצמה כיסא והתיישבה איתם. אחת אחת הצטרפו אל השולחן גם אחיותיה וכולם הסמיכו כתפיים ודיברו בקולות גבוהים ונמוכים.

אמי פינתה לי מקום לידה ומשכה אותי לצדה ואני התיישבתי צמוד אל ירכה, מריח את ריח השמפו שהחזיקה בבקבוקון בארון התרופות. זהו העניין, אם כך: הנערה הצעירה הזאת שהיא יתומה ומגיל עשר גדלה בפנימייה כמו אוליבר טוויסט, מיועדת, למרות דודותיה, ובעזרת אמן שבאה בחלום, להיות כלתו של דוד משה.

עכשיו הבטתי בה במבט חדש, מגלה פתאום את יפי פניה: עוד מעט תהיה דודתי, אשתו של הדוד החביב עלי. היא היתה שקועה עדיין בעומק הכורסה, אך עכשיו ישבה בצוואר נטוי והבעת פניה השתנתה. עיניה, שהציצו קודם לצדדים, מושפלות תחת מטח העיניים החקרניות, היו עכשיו פקוחות ונוצצות מאחורי עדשות המשקפיים, שטות לאיטן על פני הרהיטים החדשים בסגנון ישן ועל פני התמונות הרקומות התלויות זו לצד זו כאוסף בולים. שערה שהתייבש מעט ונפחו וצבעו הבהיר חזרו אליו, הקיף את פניה והעניק להם יופי. מבטי התעכב על רגליה, שעל חולשתן דיברה אמי, וראיתי בבירור שאחת קצרה מן השנייה וזו הקצרה דקה ותלויה ברפיון ובהונותיה נוטות פנימה בתוך נעל רטובה. 

הספר “השושבין״ ראה אור בהוצאת כתר