אריך קסטנר, “אל האבדון", מגרמנית: אילנה המרמן, הקיבוץ המאוחד/ספרית פועלים, 222 עמ'

חיל ורעדה התייצבתי מול ספרו של אריך קסטנר למבוגרים. ספרי הילדים שלו היו דבר אחד מושלם בילדות רחוקה משלמות. פצפונת ואנטון היו חבריי הטובים ביותר, ולפעמים היחידים, כמו גם אמיל ולהקת הבלשים שלו, או התאומות לי ואורה שהרכיבו את “אורה הכפולה". קסטנר היה הדוד החכם שהבין ללבו של ילד אבוד יותר מכל מבוגר אחר בסביבה, וידע לספר סיפורים נהדרים ובה בעת לחזק, לנחם ולהיישיר מבט אל החיים עצמם, שאיתם יש להתמודד בשכל ובאומץ, שני הכלים השלובים שהסביר כי אי אפשר בלעדיהם.

“אל תאמינו לאלה האומרים לכם כי הילדות אינה אלא אושר וצחוק", פנה אל קוראיו הצעירים, כקורא את מחשבותיהם, בהקדמה ל"הכיתה המעופפת". “גם לילדים יש קשיים וצרות בחיים, והרי אין זה משנה על מה מתאבלים אלא כמה גדול הוא האבל, וילד קטן יכול להתאבל על בובה שאבדה יותר ממבוגר שמתמודד עם קשיי הפרנסה". ועוד הפציר בנו, באותו מקום: “רוצה אני לבקש מכם, כי לעולם לא תשכחו את ימי ילדותכם. המבטיחים אתם לי? עכשיו הבקשה הזאת נראית לכם תמוהה, אך מבוגרים רבים שוכחים זאת. אני בגרתי ולא שכחתי את ימי ילדותי, ועליכם להבטיח שתעשו זאת גם אתם".

הטריק הלא פשוט לביצוע הוא לנסות לשכוח את המחבר של "שלושים וחמישה במאי" ו"עצרת החיות"; להפסיק לחפש אותו בתוך הטרגדיה הסאטירית הרעילה והחומצתית הזו, בגרסתה המלאה והבלתי מצונזרת (למרבה האירוניה, דווקא הגרסה המרוככת שראתה אור ב־1931, כשקסטנר היה בן 32, הביאה להחרמתו על ידי הנאצים ולשריפת ספריו בגרמניה), ובקיצור, להיפרד מהדוד האהוב שהמתיק את שנות חיינו המוקדמות ולפנות מקום לפרסונה אחרת, אפלה בהרבה.

אריך קסטנר (צילום: ויקיפדיה)

מצד אחד יש כאן הדהודים קלושים למחנך החומל ההוא, במשפטים כמו "מוסריות היא המרפא הטוב ביותר לגוף. מי חמצן לגרגור לא מספיקים", ובסצינות נפלאות כמו הצלתה של ילדה ענייה שנתפסת בגניבת מאפרה בחנות כלבו (מתנה לאביה) וזוכה לסיפור על ילד שקנה במתנה סיר לאמו, שממנו נותרה רק ידית, בנסיבות שמזכירות מעט את השיר "יוסי, ילד שלי מוצלח". אבל מצד שני, הקסטנר הזה שם בפי גיבוריו (קופירייטר במפעל סיגריות וחוקר אקדמי, שסופם יהיה מר, ראו הוזהרתם) קביעות כמו "החיים הם עניין של מקריות, המוות - ודאי", או "לאהוב את החיים ולבוז לאנשים זה לא משהו שמבטיח טובות בדרך כלל". שלא לדבר על המקרה הבא. "אדון מבוגר אחד אומנם מצא בחדר שנכנס לבלות בו, כמו שציפה, נערה עירומה בת 16, אבל למרבה הצער היא הייתה הבת שלו, ולזה הוא לא ציפה". פצפונת לא גרה כאן יותר. המחבר מתריע מפני רוחות הזדון המנשבות באוויר במילים מפורשות, בעודו מתייחס לעצמו בגוף שלישי. "הוא רואה שבני הדור הזה עקשנים כחמורים והולכים לאחור אל פי תהום פעורה, ששם יש מקום לכל עמי אירופה. ולכן הוא קורא, כמו אחרים לפניו ומלבדו, זהירות!"

הזירה - ברלין הדקדנטית ("קופסת האבן הזאת שיצאה מדעתה"). "במזרח שוכן הפשע, במרכז שולטת הרמאות, בצפון - העוני, במערב הפריצות, ובכל ארבע רוחות השמיים גרה השקיעה". אפשר לפנות אל הגורל, אבל "הגורל בחופשה". הימים והלילות הם האחרונים, ללא ידיעתה כמובן, של רפובליקת ויימאר המרקיבה. "אירופה יצאה להפסקה גדולה. המורים אינם. מערכת השיעורים נעלמה. היבשת הזקנה לא תגיע ליעדה". היש יותר 2021 מזה?

באינפלציה המפלצתית של 1923 בגרמניה, מחירו של ליטר חלב הגיע ל־360 מיליארד מארקים. אבל מי בכלל שותה חלב בעיר המסואבת, שבה כל צעירה היא זמרת קברט עלובה (כמו סאלי בולס ב"קברט" של בוב פוסי או מנואלה ב"ביצת הנחש" של אינגמר ברגמן) וכל ממזר מלך, בהשאלה משם סרטו הנשכח של אורי זוהר, ובהגרלות קרקסיות מבטיחים לאביונים פרס קשה להשגה של חצי אווז. מישהי העירה לא מזמן בפורום קוראים מקוון כלשהו כי "לקסטנר, לפחות בספריו, יש יחס מוזר לנשים. שנאה, פחד, אי הבנה. האם הטובה היא קדושה, הילדה היא תמימה וכל השאר סוחרות בגופן. כל מנעד התחושות האנושיות קיים אצל גברים בלבד". זאת נקודה מעניינת, שאולי לא תמיד מתממשת אצל קסטנר (אמא של פצפונת למשל אינה קדושה כלל, ובעיקר מכורה למיגרנות שלה, אמו של אנטון טובה אך חלשה, ואולי היא סוג של קדושה מעונה, ופצפונת המצחיקונת קצת פחות תמימה ממה שנדמה) אבל בהחלט באה לידי ביטוי בספר הזה, שבו רוב הנשים הן שפנפנות נאפופים קלות דעת, שקסטנר דן בין היתר להצהרות טלנובליות כגון “אני עוזבת אותך עכשיו כדי להישאר איתך" או לציוצים נקרופיליים כמו “יש לי חולשה למתים", רחמנא ליצלן. נשים מבוגרות יותר קונות מין בתשלום, ומכאן ברור שגם גברים מציעים את עצמם למכירה, ללקוחות מכל המגדרים, כל עוד יש להם ארנק, ועדיין הבום הכלכלי רק יזרז או יעכב את קריסת האומה הבלתי נמנעת, מה שבעצם לא משנה, לפחות למת מהלך אחד בעלילה.

הגברים אכן זוכים בספר למנעד רחב יותר של רגשות והתבוננויות במתרחש סביבם. גבר הוא זה ששוב מהדהד את 2021, ואולי אפילו את ישראל 2021, למרבה האימה. “מי מאיתנו, בני השלושים היום, יכול להתחתן? אחד מובטל, שני יאבד את מקום עבודתו מחר. שלישי עוד לא היה לו מקום עבודה אף פעם. המדינה שלנו לא בנויה כרגע לכך שיגדלו בה דורות חדשים. מי שהחיים שלו בזבל, הכי טוב שיישאר לבדו, במקום לשתף בחייו אישה וילדים". תשובת חברו מחזירה אותנו לפנייתו של הדוד קסטנר לקוראיו הילדים בפתח “הכיתה המעופפת". “הרי חוץ מהקשיים הכלכליים יש גם קשיים אחרים", אומר החבר המיואש, ואפילו לא ידע מה הוא אומר ומה מצפה לו מעבר לפינה. הוא מוקיע את ניסיונותיהם הפתטיים של הפוליטיקאים “לרפא יבשת למוות" ומסביר ש"אנחנו עומדים באחת מנקודות המפנה הנדירות בהיסטוריה שבהן נחוץ לכונן השקפת עולם חדשה, כל דבר אחר הוא חסר תועלת".

ואת הבעיה הזאת אפילו אמיל והבלשים לא היו מצליחים לפתור. 

"אל האבדון": מלך ספרי הילדים כנביא זעם של קריסה עולמית

הגרסה המלאה והבלתי מצונזרת של רומן סאטירי בוטה משנת 1931 מאת אריך קסטנר, נשמעת רלוונטית מתמיד, ואלה חדשות רעות לכולנו