מטוס ה"בריטניה" עמד לנחות בבואנוס איירס ב־11 במאי 1960, ולשהות בבירת ארגנטינה עד ה־20 או ה־21 במאי. על סמך לוח זמנים זה גיבשתי את תוכנית המִבְצָע, שהיתה מבוססת על לכידת האיש עשרה ימים לפני מועד נחיתת ה"בריטניה" בבואנוס איירס. החלטה מבצעית זו חייבה אותנו, במקרה של הצלחת הלכידה, להחזיק את אייכמן במקום מסתור במשך עשרה ימים או יותר. מדוע חשבתי זאת לנכון?

ראשית, מפני שכאשר אני מתכנן מִבְצָע, ובמיוחד כאשר המִבְצָע אמור להתבצע במדינה זרה, אני לוקח בחשבון אפשרות של כישלון בניסיון הראשון, ובמקרה כזה, אני רוצה להשאיר לעצמי אופציה לניסיון שני. כמובן שאי אפשר לבצע את הניסיון השני מיד לאחר כישלון הניסיון הראשון, ולכן יש להשאיר בתכנון מספר ימים למקרה מסוג זה.

שאלתי את עצמי, והתייעצתי עם האנשים שלי, מה מידת הסכנה בהחזקתו של אייכמן כמה ימים בדירת מסתור, עד שננסה להעבירו למטוס "אל על" ולהבריחו לישראל. המסקנה שלנו היתה שהסיכון הכרוך בכך איננו גדול, אם כי אי אפשר לבטלו לחלוטין.

חשבנו שאם הלכידה עצמה תעבור בשקט, מבלי שהמשטרה או עוברי אורח יראו אותנו, הסיכוי שהמשפחה תפנה למשטרה איננו גדול. ידענו שאייכמן, אם אכן מדובר באייכמן, ובכך היינו בטוחים כבר כמעט ב־100 אחוז, אינו נמצא בארגנטינה בזהותו האמיתית, אלא מסתתר תחת זהות בדויה של "ריקרדו קלמנט".

לעומת זאת, אשתו רשומה בשם נעוריה, ורוניקה ליבל. נניח שהיא תפנה למשטרה, זו תהיה העובדה הראשונה שתתגלה למשטרה, ולכן השוטרים ישערו שמדובר כאן בגבר לא נשוי, שהחליט להסתלק מהבית שבו הוא חי עם אשה, משום שהוא מנהל רומן עם אשה אחרת. הרי לא סביר שגב' אייכמן תגיד לשוטרים: בעלי הוא פושע מלחמה מבוקש, אני חוששת שהוא נחטף או נרצח...

ידענו שבארגנטינה חיים מאות, אם לא יותר, נאצים לשעבר, ושיתכן שאייכמן נמצא בקשר עימם. יותר מאוחר נודע כי בשנים שמיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה פעל ארגון בשם ODESSA ראשי תיבות של Organization der ehenaligen SS Angehorigen (ארגון חברי אס־אס לשעבר), שסייע לפושעים נאציים להסתתר, להיעלם ולהימלט לחו"ל, בעיקר לארצות דרום אמריקה. אבל נניח שמשפחת אייכמן היתה פונה לנאצים האלה, מה הם היו יכולים לעשות? הסיכוי שהם יגיעו אלינו היה קרוב מאוד לאפס.

חשש יותר רציני שלנו היה מפני התערבות משטרתית, בין בשעת הלכידה ובין בימים שלאחריה. החלטתי כי במקרה כזה אכבול את עצמי לאייכמן, אזהה אותו כפושע מלחמה מבוקש, ואדרוש את התערבותו של שגריר ישראל בארגנטינה.

למעשה, החשש הרציני ביותר שלנו היה ש"קלמנט" או סביבתו ירגישו בסימן כלשהו לסכנה צפויה, משום שאם מדובר באמת באייכמן, או בנאצי אחר כלשהו, הוא יברח מיד מן המקום. למזלנו, כל החששות האלה לא הפכו למציאות.

מהדיווח של צבי אהרוני ידענו שאייכמן נוהג לבוא הביתה בסופי שבוע, אבל קשה היה לסמוך על כך במאה אחוז. יצאנו מהנחה, שאם בסוף שבוע ראשון לא יעלה בידינו ללכוד אותו, יהיה עלינו להמתין לפחות עוד שבוע ימים עד להזדמנות הבאה. זה מה שהביא אותי למסקנה שאנו חייבים להיות במקום לפחות עשרה ימים לפני שהמטוס יעמוד לרשותנו לשם הבאת האיש לארץ.

אדולף אייכמן (צילום: ג'ון מילי, לע''מ)אדולף אייכמן (צילום: ג'ון מילי, לע''מ)

בשלב זה של ההכנות הקדחתניות חל שיבוש רציני בלוח הזמנים. לבקשת שלטונות ארגנטינה נדחה מועד נחיתת ה"בריטניה" מה־11 ל־19 במאי. המראתו חזרה ארצה נקבעה ללילה שבין ה־20 ל־21 במאי. עדיין הייתי בארץ, ועשיתי את השינויים הדרושים בתוכנית שלנו, שבין היתר חייבו את כולנו להגיע לארגנטינה בטיסות מסחריות.

ב־15 באפריל התחלנו בשיגור אנשי הצוות לארגנטינה. ראשונים הגיעו לבואנוס איירס אברום ו"מיו". הם טיפלו בלוגיסטיקה, שכרו דירות ובתי מבטחים ומכוניות אמריקניות גדולות, וגם החלו במעקב במטרה לעמוד על נוהגיו של "ריקרדו קלמנט". מיד אחריהם הגיע משה תבור, שהחל להכין את ה"סליקים" בדירות, בבתים ובמכוניות. איסר הגיע לבואנוס איירס ב־1 במאי, ומיד החל להיפגש עם אנשים מהצוות בבתי קפה שאותם החליף מפגישה לפגישה. אינני זוכר בדיוק מתי הגיעו אהרוני, יעקב גת וד"ר אליאן. אחרונים יצאנו צביקה מלחין ואני. "עֶמָה" נשאר בארץ כמ"מ ראש מטה המִבְצָע, והצטרף אלינו 4 ימים לפני המראת המטוס חזרה ארצה.

הטיסה שלי ושל צביקה מלחין לשווייץ עמדה לצאת בבוקר ה־4 במאי. יומיים קודם לכן נסעתי לקיבוץ אפיקים, בו התגוררה מרים, שעוד לא היתה אשתי, אבל לא היה ספק בכך שאנחנו נינשא זה לזו. למרים סיפרתי על המִבְצָע המתוכנן. למחרת חזרתי לתל אביב, ובערב נסעתי לארוחה אצל הורַי ברמת השרון, שאליה הזמנתי גם את צביקה. הורַי היו רגילים לארח בביתם חברים ועמיתים שלי. גם השכן, הפסיכולוג ד"ר דוד רודי, הזדמן לאותה ארוחה, שנמשכה ונמשכה לתוך הלילה, וברגע מסוים אמרתי לצביקה שעלינו לעזוב, כי למחרת בבוקר מחכה לנו טיסה ארוכה של עשרים שעות. הורַי לא ידעו לאן ולשם מה אנו טסים ולא שאלו. זמן קצר אחרי פרסום הידיעה שאייכמן נחטף מארגנטינה טילפן אלי ד"ר רודי ואמר, "כששמעתי שאייכמן הובא לארץ ידעתי שאתה זה שהביא אותו, כי נזכרתי שדיברת על טיסה בת עשרים שעות".

בבוקר יצאנו, צביקה ואני, לטיסתנו לבואנוס איירס, עם חניות ביניים בציריך ובז'נבה. אני, בזכות לימודַי בלונדון, דיברתי אנגלית שוטפת, אבל צביקה לא שלט באנגלית. זה גרם לרגע מביך בביקורת הדרכונים ביציאה מן ה"טרנזיט" בציריך, כאשר איש משטרת הגבולות שאל משהו את צביקה, ואני  שעמדתי מאחורי גבו עניתי במקומו. למזלנו, השאלה הבאה היתה בגרמנית, שפה שצביקה, יליד פולין, הבין אותה. הוא ענה בגרמנית קלוקלת, מתובלת ביידיש, וזה סיפק את השוטר. בטרנזיט בציריך גם נפגשתי עם צבי זוהר, שהחליף עבורי סכום גדול של דולרים בפזו, המטבע של ארגנטינה.

בבואנו לבואנוס איירס כבר ידע כל אחד מאיתנו את שם וכתובת המלון שנבחרו עבורו. צביקה הופנה לבית מלון אחד, ואני לאחר. בעניין זה נעשתה שגיאה, באשמתו של איסר. אני רציתי שנגור בבתי מלון גדולים ממדרגה ראשונה, עם קהל אורחים בינלאומי, רגילים לזרים ולשפות זרות, שקל להיטמע בהם מבלי לעורר תשומת לב. איסר, משום מה, חשב שבבתי מלון קטנים לא קיימת סכנה שמישהו יכיר ויזהה אותך, וכך נפלתי למלון משפחתי קטן, ובו כ־30 חדרים בלבד. נתקלתי שם בבעיה שנבעה מהדרכון הזר שנשאתי, אבל ידעתי להיחלץ ממנה.

עד ללכידת אייכמן והבאתו לבית מבטחים, החלפתי פעמים אחדות בתי מלון בבואנוס איירס, כל פעם בשכונה אחרת, ובהתאם לצרכים ולנסיבות.
משימותַי המיידיות בבואנוס איירס היו לפגוש את איסר ואת אנשי הצוות של כוח המשימה, לבדוק את השטח, להשלים את תוכנית הלכידה בהתאם לאופציות הקיימות, לבחון את הדירות ובתי המבטחים שנשכרו בפריפריה של העיר. כבר בבואי פרצה מחלוקת ביני לבין איסר בעניין טכני, אך בעל השלכות מבצעיות: איסר עבר במשך כל שעות היום מבית קפה לבית קפה, ובכל בית קפה הוא קבע פגישה עם אחד או שניים מאנשי הצוות.

הוא חשב כי כך יוכל לנהל את המִבְצָע ב"שלט רחוק", כאשר כל שעה מישהו מבין האנשים מתייצב לפניו, מדווח ומקבל הנחיות. ואילו אני, במגמה לרכז את המאמץ שנדרש מכולנו ולחסוך בזמן, העדפתי לפגוש את כל הצוות רק פעם אחת ביום באחת מדירות המבטחים. סברתי כי כל עוד איננו עוברים על חוקי המדינה, עלינו להתנהג כקבוצת תיירים, והמעבר ל"מודוס אופרנדי" אחר צריך להתחולל רק מרגע התחלת החלק המבצעי.

אגב, גם במבצעים יותר מאוחרים היו לי עם איסר חילוקי דעות וסכסוכים על רקע דומה. בצורה סכמטית אפשר לומר, שאני שאפתי לגבש מראש, עוד לפני פריסת האנשים בשטח, את תוכנית המִבְצָע עד לפרטים הקטנים ביותר, ואת זאת עשיתי בהתייעצות עם מספר מצומצם ביותר מבין האנשים הכפופים לי. כאשר יצאתי למִבְצָע כלשהו שתוכנן על ידי, כל אחד מאנשי הצוות כבר ידע בדיוק מה תפקידו בכל רגע, בכל מצב.

לעומתי, איסר נהג לפרוס תחילה את רשת המְבַצְּעִים, לעיתים עשרות אנשים, ותוך כדי כך לתכנן את שלב הביצוע. רק אחרי שהאנשים נפרסו בשטח הוא התחיל לתכנן. בדרך הטבע, שיטה זו הצריכה אילתורים ושינויים מרגע לרגע. איסר ראה בכך יתרון, משום ששיטה זו נתנה לו גמישות. אני ראיתי בה חיסרון.

מבחינתי, כל אילתור נתן פתרון נחות מאשר תכנון מלכתחילה, וחשבתי שבאילתור יש להשתמש רק כשאין ברירה.
גם התנגדתי נמרצות לשיטת המפגשים התכופים של איסר בבתי הקפה, אותם ראיתי כמיותרים לחלוטין, ונמנעתי מלהשתתף בהם. הפריעה לי גם העובדה כי במקום מפקד אחד בשטח הפעולה, כמקובל וכראוי במבצעים כאלה, היו בבואנוס איירס שני מפקדים, ה"ממונה" על שירותי הביטחון וראש המוסד איסר, ואני, ראש מטה 10 (היחידה המבצעית) של שירות הביטחון ומפקד המִבְצָע בשירות המוסד.

לזכות איסר ייאמר שהוא נמנע מלהתערב בנושאים הטקטיים, וכי לשמע טענותַי באחת הפגישות בינינו הוא הציע חלוקת עבודה בין שנינו: "הלכידה - עליך; ההובלה של אייכמן לארץ - עלי". את ההצעה הזו קיבלתי ברצון, והוקל לי.

מחלוקת אחרת בינינו נסבה על מקום המפגש היומי שלי עם אנשי כוח המשימה. איסר, שמאוד הקשה עלי בכך שהתעקש שמדי ערב ייערך מפגש עם כל אנשי הצוות, ולא רק עם כוח הלכידה, הציע דירת מבטחים שנשכרה במרכז בואנוס איירס. אני בחרתי בווילה מרווחת מאוד, ממש טירה בת כשלושים חדרים על שטח של 20 דונם, עם בריכת שחייה, שאותה שכרנו בפרבר של העיר, שם נעשו כל ההכנות והתרגולים לקראת הלכידה. במקור היא נועדה לשמש מקום מסתור עבור אייכמן לאחר שייחטף, אבל בגלל תנועת אנשינו בווילה ומסביבה פסלתי אותה כמקום מסתור לאחר הלכידה, וכבר בשלב מוקדם בחרתי בבית השני ששכרנו בפריפריה, אמנם הרבה יותר קטן, אבל שום תנועה שלנו בתוכו או סביבו לא יכלה לעורר תשומת לב מצד שכנים, מאחר שרק "מיו" התמקם בו, בעוד שאברום ואני ביקרנו בו רק פעם או פעמיים.

בית מסתור זה כונה על ידינו בשם הקוד "טירה". ביחס לתנועה מן הבית הזה ואליו לאחר הלכידה, קבעתי את הכלל שמלבד מיו ויהודית, שהגיעה לבואנוס איירס רק ביום הלכידה, איש לא יֵצא ממנו עד ליום ההמראה לארץ. כך אמנם היה. מלבד מיו ויהודית, שהיו אמורים להציג עצמם כזוג אם מישהו ישאל שאלות, רק פעמיים יצאו אחרים מבית זה במשך תשעת ימי שהותנו בו יחד עם אייכמן: פעם אחת היו אלה אני וצביקה מלחין, ופעם שנייה היה זה אברום, ומטרת שתי היציאות האלה היתה לתכנן את ההובלה לנמל התעופה. 

הספר "איש הסוד" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים