שבוע יש לנו אורח מיוחד במדור, קבלו אותו בתשואות חן: קים מונזו. יליד ברצלונה 1952, סופר, עיתונאי (שדיווח ביו היתר מווייטנאם, קמבודיה, צפון אירלנד ומזרח אפריקה, וכתב מניו יורק על אמריקה של אחרי 11 בספטמבר) ותסריטאי קטלאני עטור פרסים. סוג של כוכב רוק מקומי במכורתו, כמו שכותב חריף כמוהו צריך להיות. בעברית ראו אור עד כה הרומן שלו “גודל האסון" (כתר), על חצוצרן שסובל מזקפה תמידית, לא עלינו, ולומד על בשרו את האסונות הרובצים לפתחה של התשוקה, וקובץ הסיפורים “בקיצור" (רימונים) שאליו התייחסנו כאן לא מזמן, ודווקא בהרחבה (שורה תחתונה: פגז קומפוט צורב ומשלהב).
מונזו עצמו סובל מתסמונת טורט, לפי ערך הוויקיפדיה שלו. הוא ביקש להתראיין במייל והתנצל מראש על “האנגלית האיומה" שלו, אבל האנגלית שלו רחוקה מלהיות איומה, והוא התפרסם בספרד גם בתרגומיו ליוצרים כמו ארתור מילר, טרומן קפוטה, ארנסט המינגוויי, ג'.ד. סאלינג'ר ואחרים. הוא קשור בעבותות לתרבות האמריקאית ולתרבות הפופ, אבל עם תועפות אירוניה שהאמריקאים קצת פחות חזקים בה. בשנת 2007 נשא את נאום הפתיחה ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט, שהיה כתוב כסיפור קצר לכל דבר, וב־2010 הקדישה גלריה מרכזית בברצלונה תערוכה רטרוספקטיבית לחייו וליצירתו. הוא כותב על חוסר הוודאות הנצחי של האדם ועל ההפתעות המשעשעות שהגורל דואג לזמן לו.
מתוך הסיפור "מידת הכנות", שפותח את “בקיצור" (בתרגומו של איתי רון):
"האחות הראשית מביטה בשעון. ממש לא מתאים לה שחולה נפטר לה עכשיו. יש לה עוד רבע שעה לסיום המשמרת והיום, יותר מתמיד, חשוב לה לצאת בזמן כי סופסוף הצליחה לגרום לכך שבן־זוגה של חברתה הטובה ביותר, יציע לה לפגוש אותו, בתירוץ שהוא רוצה לדבר. כמובן, על החברה שלה. למרות שהיא יודעת היטב (מהשיחות ביניהן) שהוא ממש לא בנוי לדיבורים, ומה שהכי פחות מעניין אותו זה לשוחח, ואין צל של ספק שאם הזמין אותה לארוחת ערב בבית, זה כדי להשכיב אותה תוך דקות אחדות, על השולחן ממש, בין הנרות וצלחות הספגטי, אם אכן הכין ספגטי לארוחת ערב, (והיא הרי יודעת מחברתה) שזו המנה שהוא כמעט תמיד מכין. והיא ממתינה לכך בכליון עיניים. לכן, אם תודיע שהחולה בחדר 93 נפטר, בין אם תרצה ובין אם לא, יהיה עליה להישאר עוד זמן רב למדי אף שהמשמרת הבאה כבר הגיעה, זאת שמתחילה בעוד רבע שעה בדיוק. המתים דורשים מילוי טפסים. אלה דברים שלוקחים זמן. ופירוש הדבר שהיא תאחר לפגישה. ברור שהיא יכולה להתקשר לחבר של החברה שלה, לספר לו מה קרה ולהציע לו להיפגש יותר מאוחר, או ביום אחר. אבל מניסיונה היא יודעת שדחייה בפגישה הראשונה היא על־פי רוב הרסנית. פגישה ראשונה שנדחתה מסיבה כלשהי, תידחה בפעם הבאה בגלל סיבה אחרת. פעם בגלל דבר אחד ופעם אחרת בגלל דבר אחר, וכך היא תמשיך ותידחה עד קץ הימים".
אבל קים מונזו למרבה השמחה התייצב כאמור לפגישת המייל שלנו; הרי עיקריה, ואחריה אל תשכחו לרוץ לקרוא את ספריו.
מה מושך אותך לכתוב סיפורים קצרים?
“אני לא יודע בדיוק. אני אוהב סיפורים קצרים וסיפורים ארוכים, אבל כמו שהסופר האיטלקי ג'ורג'יו מנגנלי אמר פעם, לפעמים רומן הוא 40 שורות של טקסט ושלושה מטרים רבועים של אוויר. אני משתדל להוציא את השלושה מטרים רבועים של אוויר ולהשאיר רק את 40 שורות הטקסט. אני נהנה לכתוב גם רומנים ומאמרים לעיתון. יש בויאבז, יש פאייה ויש פירוג'י, ויש זמן ומקום לכל אחד מהם".
הסיפורים שלך מאוד מצחיקים ברובם. הם מצחיקים גם אותך בזמן הכתיבה? אתה חושב שהחיים מצחיקים?
“אני לא צוחק בזמן הכתיבה. טוב, לפעמים אני כן צוחק. ואני לא מתכוון להצחיק אף אחד, אבל אם צוחקים, בוא נגיד שזה תוצר לוואי. אולי החיים הם אוסף של שטויות מצחיקות וזה הכל. יכול להיות. אבל אם כבר מדברים על צחוק ועל שטויות, בחודש מאי שעבר, אחרי חודשיים שלא הבנתי מה קורה סביבי עם הקורונה והכל, נכנסתי לדיכאון רציני. הלכתי לפסיכולוג, הוא מילא אותי בכל מיני כדורים, ובעזרתם, וגם בעזרת עישון סיגריות, חזרתי לכתוב שוב בספטמבר".
אתה טיפוס אופטימי? קשה להתרשם כך מהסיפורים שלך.
“אני פסימיסט טוטאלי, אין ספק. פסימיסט אדוק. אף פעם לא הבנתי מה זה ה'אושר' הזה שכולם מדברים עליו. לא יצא לי עדיין להיות מאושר. ככה יותר נוח להסתכל על העולם".
הכתיבה והחשיבה שלך מזכירות לי את אלה של חנוך לוין, המחזאי והסופר הישראלי הדגול. אתה מכיר במקרה את העבודות שלו?
“לצערי אין לי מושג מי זה חנוך לוין. שנייה, אני בודק בוויקיפדיה. אוי, הוא מת. אני מבטיח לחפש דברים שלו באופן מיידי. סופר ישראלי אחר שאני אוהב זה אתגר קרת. אני אוהב את הסיפורים שלו, את האופן הנקי שבו הוא מסביר את העולם. שורות של טקסט ואף מטר רבוע של אוויר מיותר, כמו שהמאסטר האיטלקי למעלה אמר".
היה מעניין אותך לראות עיבודים לקולנוע ולתיאטרון של הסיפורים שלך? פדרו אלמודובר למשל היה יכול לעשות מהם סרט נהדר.
“היו כמה ניסיונות כאלה, וזאת הייתה חוויה מוזרה, כי תמיד חשבתי שבלתי אפשרי לעבד את הסיפורים האלה למדיום אחר. לפני המון שנים כתבתי את התסריט לסרט ‘נקניק, נקניק' של ביגאס לונה (הסרט שהפגיש לראשונה בין חאווייר ברדם ופנלופה קרוז - י"פ) וזאת הייתה התנסות נחמדה. אני אוהב את הסרטים של אלמודובר, בעיקר את הראשונים והמטורפים. אחר כך הוא נהיה יותר מדי רציני לטעמי".
מה החלומות שלך?
“ברגע זה כשאנחנו משוחחים, החלום שלי הוא לשתות כוסית של ג'יימסון בריף בר בירושלים. אני אוהב את הבר הזה ואת העיר הזאת. אבל זה יישאר בגדר חלום לצערי, כי אני לא יכול לשתות. הרופאים אסרו עליי להתקרב לאלכוהול, וזה מאוד מעציב אותי".