גיא לייבה, “אספר לך כשניפגש", ספרי ניב, 296 עמ'

לא כל יום נולד לנו ניק הורנבי משלנו. וגם לא כל שנה, או כל עשור, לצורך העניין. סופר שהכדורגל זורם בדמו ורפרורים לתרבות הפופ באים לו בקלות כמו לכפתר כפתורים בחולצה (ועל כך נרחיב מיד), שההומור שלו אינטליגנטי וקולע והנשמה שלו גדולה לפחות כמו כישרון הכתיבה והסיפור. גדולה כמו בלומפילד ולרגעים - בכל זאת מדובר ברומן ביכורים, אז לא צריך להגזים ולהפיל עליו תיקים כל כך כבדים - אפילו כמו וומבלי.

מה ששמעתם. נשמה אצטדיונית יתרה יש לו, לגיא לייבה, עיתונאי ספורט צעיר שיורד למגרש, מפציץ ועולה למונדיאל (טוב, סליחה, אשתדל להתאפק, והמונדיאל הוא בעצם סוג של קלקלן קטן פה אז בכלל מוטב שאשתוק) עם ספרו השני (הראשון היה קובץ סיפורים, “חלומות לא נועדו למות") המושלם בסוגו. ומה סוגו? קומדיה רומנטית הורנבית ישראלית מאוד ועם זאת אוניברסלית לגמרי, מצחיקה בטירוף, אותנטית, כנה ולמרבה השמחה וההפתעה גם מאוד מרגשת. ה"אספר לך כשניפגש" שלייבה מתכוון אליו הוא שיתוק המוחין הקל למדי - ובכל זאת מכביד - שלו ושל גיבור הרומן, גבי.

גבי הוא קופירייטר תותח (אף על פי שהוא מציג את עצמו כדי בינוני, ואחר כך מישהי תגיד לו בצדק, “אתה כמו פרארי שחושבת שהיא פיאט") בן 24, ששולף מהשרוול קמפיינים גאוניים לביסלי (אם הם מבינים משהו, יצרני החטיף צריכים לחטוף את ההצעות של לייבה) ובעיקר מחפש אהבה. עולם הדייטים מתאכזר גם לאנשים בריאים לחלוטין, ועל אחת כמה וכמה למי שהאחות המיילדת, באקט שנראה כאילו יצא מ"העולם על פי גארפ" של ג'ון אירווינג, התיישבה לאמא שלו על הבטן, וסיבותיה המופרכות עמה. הדבר מנע מהעובר אספקת חמצן חיונית לכמה שניות והביא לעולם אדם עם יד שמאל עקומה (הוא מסביר ש"היא לא יכולה לעשות כלום. רק לעזור ליד ימין. היא כמו דוד ביטן לביבי נתניהו. אין בה כלום. רק פעולות פשוטות. יד מפגרת"), צליעה מסוימת וביטחון עצמי של שרוך נעל, ואל תדברו איתו על הקושי בקשירת שרוכים (לביקור בחנות נעליים הוא קורא “מוות בקופסה") או העינוי שממציאי הכפתורים דנו אותו אליו.

עוד קלקלן קטן: גם לשים קונדום על “השכן מלמטה שהתעורר" מתברר בשבילו כאתגר של “מוטוריקה עדינה", ו"יותר קל להזיז סלעים מאשר לגלול את הדבר הזה". אבל לפני שמגיעים לסצינת הקונדום והמשכה (“סוף סוף יד שהיא לא שלי על הזין שלי. שלא יתרגל ללוקסוס"), גבי צריך לעבור מסלול מכשולים משפיל, שבו בחורות רואות בו סחורה פגומה (“הגשתי לך את הלב שלי ואת חתכת אותו בידיים", הוא אומר לאחת מהן בדיעבד) וממש כועסות עליו בדייט הראשון והאחרון. על כך שהוא “כזה", ועל כך שלא הזהיר אותן מראש. במקרה הטוב הן חושבות שהוא “חמוד" (אבל “עם חמוד לא קונים קונדומים") ורוצות להיות רק ידידות שלו. ואז גבי מחליט לומר את כל האמת לספיר, הבחורה הכי יפה שפגש מעודו. וכשהיא מקבלת את זה בטבעיות, וגם מודה לו על כך ששיתף אותה במידע, כותב גבי/לייבה: “חיוך נסוך על פניי. אחרי 40 שנה במדבר או 25 שנה בכלא סוף סוף השערים נפתחו בפניי ואני יכול להיכנס לארץ. אני לא שמח, אני לא מאושר, אני לא בטירוף, אני פשוט קיים בעולם.

אני אדם חופשי, כמו כל האזרחים על פני הכדור, אדם שיכול להתהלך לו בארץ ללא דאגות. לקנות בירה במכולת ולשתות אותה בלי דאגות, להתפעל מהשקיעה ולא להיות לחוץ כל הזמן. קיבלתי אישור חברתי שאני קיים. אז חייכתי". לא יודע מה איתכם, אבל את הלב שלי זה הרטיט. כל מי שחווה דחייה אי־פעם, שהרגיש אחר ושקוף ולא שייך - ומי לא הרגיש כך בשלב כלשהו בחייו - יוכל להזדהות עם סיפורו המסובך ועם זאת כה פשוט של גבי, הילד שרצה להיות כמו כל הילדים והחייל שחלם להיות ככל החיילים, אבל הבין בדרך הקשה שזה כבר לא יקרה. לא בגלגול הזה, בכל אופן. ולמה רק להזדהות אם אפשר גם לצחוק? עוד לפני דימויי הספורט הנפלאים, יש לנו את גבי שמזיע ממאמץ במיטה “כמו חותך שווארמה" וחושב על ראשי מפלגת העבודה מאז רבין כדי לא לגמור מהר (עמרם מצנע עושה את הטריק), שוטף פנים לקראת שיחת סקייפ ומרגיש שהוא נראה “צעיר בעשר דקות", מודד בגדים ומרגיש שהוא נראה “כמו מיליון רופי" וחברה לעבודה מטיפה לו שהוא “חי בסינמה סיטי" ותובעת: “תצא מהאולם, הסרט כבר נגמר. אתה בכתוביות".

קהל במגרש כדורגל (צילום: אינגאימג')קהל במגרש כדורגל (צילום: אינגאימג')

חברות של מישהי אחרת, לעומת זאת, “חיות בסטורי של שלומית מלכה". שלוש המילים המפחידות ביותר בשפה העברית - “אנחנו צריכים לדבר" - הן, לפי גבי/לייבה, “השימוע לפני פיטורים של הזוגות". ו"מה אפשר לאחל לבן אדם שיש לו הכל? שימות!". ואז מגיעים דימויי הספורט שאי אפשר בלעדיהם, וטוב שכך. אחרי דייט כושל (כנראה) גבי מרגיש כמו “נבחרת ישראל אחרי עוד הפסד לקפריסין", רק שאין לו את מי לפטר חוץ מאת עצמו, והוא גם מתכנן “שער נקמה" ומממש. “את יפה כמו סל ניצחון בגביע אירופה", “כל פגישה איתך זה כמו דרבי", “את גורמת לי להסתובב עם חיוך של זוכה בלוטו 24 שעות ביממה", ושוב טריק כדי לא לגמור (“חשבתי על שחקני כדורגל מהעבר: אופיר קופל, משה גלאם, איציק זוהר, רונן חרזי, אבי סטרול") ועוד כהנה וכהנה תופינים ומיני מתיקה. אותי זה מצחיק.    

הרומן של לייבה לא מתיימר להיות יותר מבידור מוצלח, אבל מצליח להיות הרבה יותר מזה. בזכות אותה נשמה יתרה, כאמור, והיכולת לרדת לרזולוציות מפותחות של רגש טהור, וחשבונות הנפש והגוף האמיצים והצלולים. קשה מאוד שלא להתאהב בגבי, ש"לא יוצא עם נשים שרואות ‘משחקי הרעב'" (ומסביר להפליא מדוע מדובר בסרט פח), ולא לרצות לחבק אותו, לשמוח בשמחותיו ולנחם אותו בצערו. למרות מוגבלותו ואולי גם בזכותה, גבי הוא מישהו לרוץ איתו למרחקים ארוכים. גם שאר הדמויות בנויות היטב, והדיאלוגים (והמונולוגים) אמינים ומושחזים. אז מה נאחל לגיא לייבה? בריאות מצוינת כמובן, ושיגשים את כל חלומותיו, כי חלומות אכן לא נועדו למות, כשם ספרו הראשון, ושיכתוב בבקשה (את זה נאחל גם לעצמנו) עוד ועוד ספרים כאלה, וימשיך לאיים על מעמדו של ניק הורנבי, כי בינינו, מה יותר כיף מלהרגיש שלקחנו אליפות בלי שיצאנו מהמיטה?