קלייר פולי, “מחברת האמת", מאנגלית: סמדר אביב, כתר, 360 עמ'

בית קפה שכונתי בפולהאם רואד בלונדון הוא אחת מזירות ההתרחשות המרכזיות של “מחברת האמת". קרואסונים טריים, יין חם ועברו של המקום כחנות ממתקים שנסגרה הם רמזים מטרימים לרמות סוכר גבוהות ברומן הראשון של קלייר פולי. רומן שהוא גם קורס קואוצ'ינג מזורז (וממותק) שנע על הציר החלוד של אחת השאלות הפופולריות - והבנאליות - ביותר של זמננו: “איך להיות אנשים טובים יותר?", ובכל זאת יש בו קסם רב והוא מהנה לקריאה לפחות כשם שקרואסונים טריים ויין חם נעימים לעיכול. פחמימות ריקות? צרבת? סוכרת? למה לקלקל את השמחה?

פולי היא בלוגרית במקור, שבין היתר שיתפה את קוראיה בהתמכרותה לאלכוהול בעודה מגדלת שלושה ילדים. ההתמכרות הזו והתמכרויות אחרות מוכרות היטב להאזרד, צ'ארמר מלוקק שמנסה להיגמל מכל מיני רעות חולות, אבל למעשה מכור לפעולת ההתמכרות עצמה, ועדיין מודה לאלוהיו על חסדים קטנים כמו העובדה שלא איבד את מחיצת האף שלו מרוב הסנפת קוקאין, כמו קולגה שלו שהתעטש באמצע מצגת בעבודה וחצי מאפו נשאר בממחטה. כל גיבורי הספר - ואולי כל בני האדם באשר הם, כפי שאפשר לשער שפולי משערת - מכורים למשהו בעצם. מוניקה בעלת הקפה, היציבה וה"נורמלית" עד כאב, מכורה למשל לתחושת השליטה. אין לה פחד נורא יותר מאובדן שליטה. ג'וליאן, הצייר הבוהמיין הקשיש, מכור לעברו, שאותו מעולם לא נטש; בסרט שבו הוא מתעקש לחיות, בין האבק והזבובים בדירתו העגומה, לונדון עדיין חוגגת ומרימה כמו בשנות ה־60 העליזות, בהילולות רפאים בלתי פוסקות עם חבריו הקרובים מריאן פיית'פול, דיוויד ביילי וכל המי ומי שהיו או לא היו.

לונדון ב-1966 (צילום: James P. Blair)לונדון ב-1966 (צילום: James P. Blair)

אליס מכורה לאינסטגרם, ובעיקר ללייקים שהיא סופרת כמו מטבעות של נחמה. אם אנשים מתפעלים מהחיים המושלמים שהיא מציגה לראווה בתמונות מבוימות בקפידה, אולי היא לא תצא מדעתה מגידול בתה התינוקת שמסב לה סבל בל יתואר, מנישואיה המתפוררים ומההרגשה שהאושר נמצא תמיד אצל אחרים וחומק ממנה בזדון. כולם משקרים לכולם, טוענת פולי, ואיש אינו מדבר על חייו ורגשותיו, פגמיו ושריטותיו, בדידותו וחרדותיו כפי שהם באמת, על אחת כמה וכמה לא בעידן הרשתות החברתיות, שזיוף והעמדת פנים הם פחות או יותר תנאי הקבלה אליהן.

ג'וליאן בן ה־79 הוא הראשון שקם ועושה מעשה. והמעשה הוא מחברת האמת שהעניקה לספר את שמו (אם כי במקור הוא נקרא בשם המעט יותר פומפוזי, “פרויקט האותנטיות"). המחברת הזו היא סוג של ניסוי חברתי. ג'וליאן כותב בה שנמאס לו ממסכת השקרים החברתיים, פורק את כאביו בלי לייפות ולקשט דבר, מזמין אנשים נוספים “ללכת עם האמת שלהם", אם להשתמש בביטוי נפוץ מעולם תוכניות הריאליטי, ומשאיר את המחברת בבית הקפה של מוניקה, כאילו שכח אותה בטעות. מוניקה פותחת את המחברת כדי לגלות למי מלקוחותיה היא שייכת, ואז נשאבת אל הווידוי של ג'וליאן ובניגוד למי שהיא בדרך כלל, מחליטה לשחק את המשחק ולפרסם מונולוג חושפני משלה, ואז משאירה את המחברת בבר היין שממול, כלומר מתגברת לרגע על החמור בפחדיה ומתמסרת לאובדן שליטה מרצון. כך מתגלגלת המחברת מיד ליד ומלב אל לב, והשרשרת מגיעה עד תאילנד הרחוקה, שם נופש לו בין היתר ריילי האוסטרלי הצעיר המהמם ביופיו - כי אם כבר מתיקות, אי אפשר בלי איזה חתיך מהאגדות - והטיפוס הכי רגוע והכי פחות נוירוטי שבחבורה; אם גם הוא מכור למשהו, הרי זה לשלווה פנימית וחיצונית ולשאיפה לאפס סיבוכים.

אבל בלי סיבוכים לא יהיה ספר, ופולי לא תחוס על ריילי ההורס, ותרעיף עליו ועל שאר מוצאי המחברת ים של צרות, תקלות, דרמות וגם אי־הבנות וטעויות מהסוג הקומי. כולם יתנגשו בכולם, יפגעו, יבלבלו, יתערטלו ובסופו של דבר יצילו את כולם, כל אחד בדרכו; פולי חותרת לקתרזיס מוחלט, כולל תהפוכות גורל, אהבות בהפתעה ותפניות מרעישות בעלילה, ובוזקת על הכל את אבקת הסוכר המובטחת, שמצליחה להמתיק במעט גם את דקירות התוגה הבלתי נמנעות.

כל הדמויות, כמו בכל “אימון" טוב, יחטטו בפחי האשפה של הנפש, יעברו תהליך של התפכחות וגילוי עצמי מחדש, יתבוננו בחייהם בזכוכית מגדלת וישאלו את כל השאלות שאי אפשר בלעדיהן: האם אמירת אמת היא ערך בפני עצמו, בכל תנאי ומחיר, או שמא יש מקרים - לא מעטים, אגב - שבהם שקר מכל סוג עדיף על אמת פוצעת ומכוערת? האם יש רק אמת אחת? האם יש רק דרך אחת להיות אדם טוב יותר? ומה זה בכלל אומר? מי קובע מה טוב ומה לא, מה נכון ומה לא, ומי החליט שלהיות אדם טוב יותר זאת בכלל מטרה הכרחית ששווה את כל הייסורים, הפשרות והמכשולים שמרצפים את הדרך אליה?

פולי מצליחה למצוא תשובות מגוונות ומעניינות לכל השאלות, ובעיקר לעצב דמויות שקל להיקשר אליהן וקשה להיפרד מהן (כולל דמותו של קית' הכלב החכם והיהיר) ושאושרן חשוב לנו פתאום כמעט כמו אושרנו שלנו. מי היה מאמין? היש מחמאה גדולה מזו למחברת של רומן בכלל, ורומן ביכורים בפרט? ואולי בכלל הקריאה הפכה אותנו לאנשים טובים יותר? אמיתיים יותר? אותנטיים יותר? האומנם רצחנו וגם ירשנו? הנהנינו וגם השבחנו כבני אדם? העסקה הזו טובה מדי מכדי להיות אמיתית, וכמו רוב הדברים שטובים מדי מכדי להיות אמיתיים, היא כנראה לא אמיתית.

אבל למרות משקל הנוצה הסגולי של “מחברת האמת", מותר ומומלץ להרהר ברומן, בסוגיות שהוא מנסה להתמודד איתן ובמסקנות שהוא משרטט, עוד זמן מה אחרי הקריאה. להישאר עוד רגע או שניים עם הדמויות שהיו לחברות. ללוות אותן עוד צעד או שלושה מעבר לאופק. ואז להעלות עוד פוסט שקרי בפייסבוק ועוד תמונה מרוטשת של מציאות משופצת, לסחוט עוד אנקות התפעלות וקנאה שקולן מפתה פי כמה מצקצוקי רחמים וחמלה, לספור את הלייקים ולהתחיל מבראשית.