גליה עוז, “דבר שמתחפש לאהבה", כנרת זמורה־דביר, 110 עמ'

גליה עוז יוצאת מהארון, לדבריה, כניצולה של בית שאם הייתה בו אהבה, היא לא ראתה אותה, לא חשה בה ולא זכתה בה. מגיל אפס קיבלה מהוריה - אביה המפורסם אבל בהחלט גם אמה הפחות נודעת - את התחושה הברורה שהיא “לא בסדר", לא עונה על הציפיות, לא “טובה" דיה ופשוט, אם משהו יכול להיות פשוט בהקשר כה מסובך, לא ראויה לאהבתם. המירכאות הן שלי, ולו רק כדי לרכך קמעה, ולו רק לעצמי, את האימה שבמצב הזה, כפי שעוז מכנה אותו בענייניות ובגבורה. לא תופת, לא גיהינום, לא ילדות מהסיוטים, רק “המצב הזה". כשאביה, עמוס עוז, קרא לה טינופת, זה היה בלי מירכאות, וזה קרה הרבה.

כשהוא קרא לכל ילדיו דרעק, בפני אורחת מזדמנת בביתו, אז חיילת ולימים הסופרת מיכל זמיר, גם זה היה בלי מירכאות, וזה לא היה מצחיק כמו שאולי חשב - ובעצם לא בטוח שהתכוון להצחיק. זמיר היא אחת מ"העדים המוארים" של גליה עוז, בהשאלה מכתבי הפסיכואנליטיקנית אליס מילר, שחקרה התעללות הורית בילדים. עוז לא הייתה תמיד לבד בחזית המצמיתה מול הוריה העוינים. היו עדים לטרור המתמשך שהייתה נתונה לו, היא מביאה בספרה את שמותיהם המלאים והם הצילו אותה, כמו שהיא כותבת לאחד מחבריה בקיבוץ; אם לא מהטרור עצמו, לפחות מהחשש שאולי בדתה אותו, כפי שהוריה ניסו לשכנע אותה ממרחק השנים. החבר מאשר בדיעבד את חשדה כי כולם בקיבוץ שבו גדלה ידעו שהוריה בזים לה, והוא גם מודה שהדבר השפיע על יחסו כלפיה.

"היה לעמוס עוז חור אפל שאי אפשר למלא": ידידתו של עמוס עוז שופכת אור על הפרשה

“כיום ברור לי איזה כוח יש לאנשים מרעילים", הוא כתב לה. אבל יש אנשים מרעילים וישנו הסופר של המדינה, המועמד הנצחי לפרס נובל, התגלמות הישראלי יפה הבלורית והנפש; מפעל שלם, מותג משגשג שחייבים לשמור עליו מכל משמר, פן ייסדק חלילה. כל ילדיו היו מגויסים בכל מאודם למען טיפוח התדמית של ראש המשפחה, ובהם גם גליה הקטנה, הבת האמצעית. הוא שפך עליה קפה (קר), השליך אותה מהמדרגות, הכה והקטין והשפיל וזלזל וגירש והרחיק, גרם לה להרגיש לא רצויה בדירת ההורים בקיבוץ ורמס בכל הזדמנות את כבודה העצמי - והיא המשיכה להסתיר את הסימנים הכחולים ואת הצלקות הפנימיות ולמכור לעולם את מה שנדרש ממנה למכור, ואת מה שעוז האמין בכל לבו שהיה נכון לחלוטין: שהוא אדם שכולו חסד, טוב אנושי ומוסריות עילאית.

במכתב שכתב לה בבגרותה, ושבו הודה שהפעיל נגדה אלימות בילדותה, השווה בינה ובין אמו שהתאבדה, וטען ששתיהן זרקו אותו לפח. “שיהיה ברור: לא הוא השליך את הילדות שלי לפח הזבל כאשר הפך אותי לשק חבטות ודאג להזכיר לי לעתים קרובות שאני טינופת, אלא אני זרקתי אותו לפח. כולנו, אני והוריו, עשינו יד אחת נגדו (...) הקיום שלי הוא בסך הכל שכפול רוחות הרפאים של הוריו. אני רק מכשיר בידי גורל שנועד להכות אותו".  

אם להגיע מיד לשורה התחתונה, אני מאמין לכל מילה של גליה עוז. המסמך הקצרצר שחיברה לא משאיר אפשרות אחרת, וכך גם תגובות המשפחה, שבאו לפקפק באמינותה של עוז, במסווה של השתתפות בכאבה, ורק חיזקו את התמונה שציירה בספרה. בתגובות המשפחה לא היה אפילו דבר אחד שהתחפש לאהבה. זעזעה אותי במיוחד ההכרזה של אחותה כי “כנראה מדובר ביקומים מקבילים", ובעברית: עוז היא פנטזיונרית של מדע בדיוני שהמציאה עולם שאינו קשור למציאות.

הספר של גליה עוז הוא כתב אישום ממוקד, מעמיק, צלול, מנוסח היטב, מעורר כבוד ובעתה גם יחד, נגד ההורים שהתעללו בה, ונגד הורים מתעללים בכלל. לא מצאתי בו תו אחד שנשמע מזויף. כן מצאתי את עמוס עוז אשם באבהות פגומה כבר בפעם הראשונה שקרא לבתו הקטנה טינופת, ואת נילי עוז (שגם אותה הכה הסופר, לפחות פעם אחת במעמד גליה עוז ההמומה) אשמה באמהות מעוותת ברגע שהודיעה לה “את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה" וניתקה איתה את הקשר לתמיד. מבחינתי אפשר היה לסגור שם את הדיון ולדלג על כל השאר. ההרשעה הושגה. לשום ילד בעולם לא מגיע שידברו אליו כך. אבל עוז לא יצאה למסע צלב אנוכי שתכליתו השחרת הוריה, שאחד מהם מת. היא ניסתה להעמיד את הווידוי שלה בהקשר רחב יותר, ולחבר מעין מדריך כיס לניצולים מסוגה. היא נעזרת בחוקרים בעלי שם ואפילו בצ'כוב כדי להאיר את תופעת הפשעים השקטים והמתמשכים שמתרחשים גם בכלובים השקופים, כהגדרת עוז, של המשפחות הכי טובות.

דבר שמתחפש לאהבה - גליה עוז (צילום: יח''צ)דבר שמתחפש לאהבה - גליה עוז (צילום: יח''צ)

פשעים של אלימות נפשית, רגשית ופיזית, שסופם אולי אינו בתוך מזוודה אדומה, כסופה של רוז פיזם האומללה, ובכל זאת הם מסוכנים, מזיקים ואיומים, כל אחד בדרכו, ונוראים לא פחות הם ההשתקה ושיתוף הפעולה של הסביבה המסרבת להכיר בעובדות הקשות ומעדיפה להאשים את הקורבנות, כי זה תמיד יותר נוח.

המסמך של עוז רחוק מלהיות רכילותי, צהוב וזול, למרות קרנבל התגובות הבלתי נמנע שפרסומו גרר. זו בפירוש לא הטחת רפש בכיינית בסגנון “אכלו לי, שתו לי". עוז היא קורבן שאינו מתקרבן, ולמרבה המזל חייה לא נהרסו כליל והיא הצליחה להקים משפחה תפקודית משלה ולבנות קריירה עצמאית מרשימה. היא החלימה (עד כמה שאפשר להחלים) ורוצה לעזור לאחרים להחלים, ולשם כך יש להיישיר מבט אמיץ אל “המצב הזה". מקטרגיה מתעלמים מהעובדה שיש לה הרבה יותר מה להפסיד מאשר להרוויח.

בניגוד לבן זוגה, שמעביר תחנה ברדיו בכל פעם שמשמיעים שיר של זמר שהואשם בהומופוביה, עוז לא מאמינה בהחרמת אומנות. גם טולסטוי ודיקנס, היא מציינת, היו אנשי משפחה בעייתיים, אבל יצירתם ראויה להתקיים בזכות עצמה. השאלה אם המורשת הספרותית של עמוס עוז תיפגע, או באיזו מידה, חשובה הרבה פחות מהתקווה הריאלית שיהיה בכוחו של הספר, ובהדים שהוא מעורר, להציל לפחות נפש אחת מגורל דומה.

אחותו של עמוס עוז הייתה היחידה במשפחה הקרובה ששלחה חיבוק וירטואלי לאחייניתה. אני מבקש להצטרף אליה ולחבק את גליה עוז ואת כל הילדים שעברו חוויות דומות, נשארו בחיים ועכשיו גם קיבלו קול ופנים בזכותה.