"המפלגות כותבות על הסלעים/ באדום, בכחול, בירוק./ הצבע הוא המסר./ אפילו בשביל העזים התלול/ הנידח, הצופה אל איתקה/ מדברת מפלגה מתוך הסלע./ אך העזים אינן הולכות שולל,/ מכסחות את השיחים/ בהתעלם מן הירוק המדומה./ אולי הן עיוורות צבעים כסלע,/ קורבן הדמוקרטיה/ היוונית החדשה”.
“שמת לב איך שכמעט שנה אנחנו בלי תרבות?”, הוא שואל אותי. “ב־6 במרץ 2020 הייתי בפעם האחרונה בהתקהלות עם קהל. אם בדרך כלל הצגות שישי בצהריים מלאות עד אפס מקום, כי מדובר במנויים, הפעם היו המון מושבים ריקים באופרה ‘הספר מסביליה’ במשכן לאמנויות הבמה. מאז לא הייתי בשום אירוע תרבותי. מה שמתחולל מאז איננו מקרי. יש לנו זה זמן רב ממסד פוליטי עוין לתרבות. ייצגה אותו שרת תרבות שבאופן גלוי ניהלה מלחמה נגד קבוצות תרבותיות, שבעבר איש לא העלה בדעתו להילחם בהן. הרי אחת ההצהרות הראשונות שלה הייתה שתרבות זה לא צ’כוב, זו הייתה הכרזת מלחמה, באותה נשימה גם יכלה לומר שתרבות זה לא עגנון. אם אלה יחסיו של הממסד הפוליטי עם ההוויה התרבותית, ברור שבפרוץ משבר הקורונה לא הייתה לו שום בעיה לצפצף עליה. הרי בשנה הזאת לא נעשה שום מאמץ לפתור את בעיית התרבות, חוץ מלטפטף כמה גרושים למובטלים. המהלכים לגבי התרבות, אם הם נעשו, היו קופצניים כמו ב’מחול ויטוס הקדוש’ (הפרעה עצבית שמתבטאת בעוויתות ובתנועות לא רצוניות – יב”א)”.
מאיר ויזלטיר נולד ב־8 במרץ 1941 במוסקבה שבברית המועצות. לאחר שאביו נהרג כחייל בצבא האדום בלנינגרד, ואמו נאסרה ב־1945 על ידי השלטונות הקומוניסטיים, הוא גדל עם אחותו הבכורה ובעלה, אשר עזבו ב־1946 את ברית המועצות לפולין, וב־1949 עלו עמו לישראל. לאחר עלייתו התגורר תקופה קצרה בקיבוץ רמת השופט, משם עבר לנתניה ולאחר מכן לתל אביב. במהלך השנים כתב שירי מחאה רבים כנגד הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, כנגד מלחמת לבנון הראשונה ועוד. כמו כן, תרגם עשרות ספרים ומחזות. הוא זכה בשלל פרסים על יצירתו.
ב־2017, כשצצו עדויות על הטרדות מיניות לכאורה מצדו של גרוניך, נחלץ ויזלטיר בתקשורת להגנתו. לבסוף החליטה המשטרה לסגור את התיק נגד גרוניך בטענה ש”אין בו ראיות מבוססות”. “אני לא אחד שמגן על מנוולים”, אומר ויזלטיר כעת. “גרוניך לא כזה. אני מכיר את הליכותיו ולדעתי, נטפלו אליו סתם”.
ויזלטיר לא נותר אדיש לפרשת עמוס עוז, שמטלטלת בימים אלה את עולם הספרות, בעקבות הספר שהוציאה בתו גליה עוז המגולל את ההתעללות שספגה לכאורה מאביה. “אני לא באמת מכיר את הנפשות הפועלות”, אומר ויזלטיר. “את אלמנתו של עוז ואת בתו הבכורה לא פגשתי מעולם. את בנו הצעיר, דניאל, פגשתי בהיותו כותב שירים. את גליה פגשתי בצעירותה כשעבדה בחנות ספרים שהייתי קונה בה. את עמוס הכרתי מהאוניברסיטה גם אם לא למדנו באותם חוגים. אף פעם לא נפגשנו בארבע עיניים. ההיכרות הכי קרובה שלי איתו היא דרך הספרים שלו”.
בתחילת שנות ה־60 היה ויזלטיר נשוי לפסיכולוגית ורדה רזיאל, ולהם בת בשם נטליה. אחר כך היה נשוי לעורכת הסרטים אתי ויזלטיר, ולהם בת בשם מרתה.
מנגד, נתן אלתרמן לא היה אהוב נפשו. כשחברו הקרוב יאיר הורביץ רצה להכיר לו אותו בעבר, ויתר ויזלטיר על המחווה. “שאומר לו שלא אהבתי את שיריו?”, הוא נזכר. “די לי שראיתי אותו במצבים לא נעימים”.
התרעות פיקוד העורף