לפני כשלוש שנים קרה לה נס. מתי היא הבינה את זה? לא מיד. בוודאי שלא מיד. כולם אמרו לה: קרה לך נס! אמא שלה ואבא שלה והאחים שלה ושני, החברה הטובה שלה, חזרו והשתמשו באותו צבר מילים שמזל ונס כיכבו בראש מהדורת החדשות שלו. הם דיברו מהלב והסתכלו לה בעיניים והיא ידעה שהם מתכוונים. אבל גם חשבה שהם מגזימים למענה. כדי שיכאב לה פחות, כדי שתוכל לעמוד שוב על רגליה. תיאור גורלה ככזה ששפר עליה כשהגבר שאהבה ושרצתה שיהיה אבי ילדיה ביטל את חתונתם שבוע לפני החופה, לא היה נאמן למקור.

דמיינו לכם אישה צעירה היושבת על מיטתה ותרה ברשת אחר הזר שיהלום למופת את שמלת הכלה הנהדרת שלה (וייראה נוצתי ואצילי כשיעוף באוויר וינחת בחיק חברתה הטובה). כשהחתן לעתיד שב הביתה מעמל יומו, היא מראה לו בהתלהבות שני זרים, האחד יפה ממשנהו, ומבקשת ממנו שיעזור לה להחליט. בתגובה הוא צונח על מיטתם המשובצת בירחוני הכלה ואומר שיש לו משהו חשוב להגיד לה. היא עד כדי כך לא קולטת את המתרחש (לימים תיזכר: הוא היה חיוור ודיבר מוזר), שהיא מתעלמת מהמילה "חשוב" שלא הופיעה כמעט אף פעם במעט שהיה לו לומר והיא ממשיכה לדחוק בו בעליצות, זה או זה? זה או זה? אני נשבעת שזאת הפעם האחרונה שאני שואלת.

כמה בת מזל היא כבר יכולה להיות אם הוא קם מהמיטה, לא מעיף מבט בזרים שעל המדוכה ואומר לה כשמבטו נעוץ בנקודה רחוקה בחדר: אני לא יכול לעשות את זה. והיא שואלת: את מה, מותק? והוא עונה: אני לא יכול להתחתן איתך. והיא מתעניינת כאילו הוא מדבר על השכנה: למה? והוא עונה: אני לא אוהב אותך מספיק. ואפילו התשובה המופרכת הזאת, שלא עולה בקנה אחד עם כל הכתרים שקשר לה (את השילוב הכי שלם של אור וצל שפגשתי, את בדיוק מה שחסר בפריים של החיים שלי - כן, הוא היה צלם), אינה מעירה בה את החשד שהיא צופה בבריאת עולמה מחדש.



האדם הראשון שצילצלה אליו כדי לספר לו שחתונתה מבוטלת עוד לפני הוריה, היה חברתה הטובה שני. אני רוצה למות, אמרה לה, אני רוצה שאלוהים ייקח אותי אליו. טוב, אמרה החברה הטובה שהגיעה מיד, אבל לפני שאת מתה, ספרי לי הכול. אל תשמיטי אף פרט. אני חייבת להבין מה קרה. הכלה שלא קרתה תיארה באוזני חברתה את קורות ביטול חתונתה ושבה למרר בבכי. ההשפלה, הדחייה הפומבית, הייאוש בלחזור להיות לבד וכל מה שזה אומר. ומה שזה אומר (בראש שלה ועוד מעט בראשי אחרים) זה שמי שרצה אותה התחרט כי גילה שהיא לא ראויה ובכך שלח קריאת אזהרה לאחיו הגברים: דלגו! היא לא שווה את זה! קרן אור, ולו אחת, לא נראתה בשמיה, וכל שהצליחה להגות לעבר חברתה בין היפחות היה: חושך על פני תהום.

בימים כתיקונם היתה החברה נוזפת בה שעליה לאסוף את עצמה ומיד. מה פתאום שהיא תבכה ככה ועוד בגלל גבר? אבל אלה היו ימים כשִברם, והיא כאבה את כאבה של חברתה. היא ידעה עד כמה רצתה חברתה להתחתן עם החתן וכמה ביטחון עמדו להעניק לה החיים בשניים. ביטחון שכרגע זנבו לא נראה באופק. היא אמרה לחברתה: לדעתי הוא במשבר נפשי. משהו ענקי עובר עליו. חברתה בהתה בה. אלף אחוז, העניקה משנה תוקף לדברי עצמה: מי אמר לך שהוא לא אוהב אותך מספיק? חסיד אומות עולם? ראש משלחת רופאים ללא גבולות? מתנדב בזק"א? אמר לך את זה אודי! אודי האגואיסט! מה לו ולאהבה? ממתי יש לו מקום בלב חוץ מלעצמו?

הכלה המושפלת מחתה, הוא לא כזה, החלה לומר אולם נבלמה מיד על ידי חברתה. את עוד מגינה עליו? הזדעקה ומבלי להמתין לתשובה, חרצה: הוא מאוד כזה. המיועדת שבה לבכות. עד כדי כך טעתה במישהו שחשבה שהיא מכירה? עד כדי כך היא קהה? ובלבה השיבה: הוא לא כזה. אני יודעת שהוא לא כזה. את לא במצב להבין את זה, קראה החברה הטובה את מחשבותיה, אבל תסמכי עלי. הוא במשבר גדול מאוד.
אולי הוא באמת במשבר, ניסתה להאמין לחברתה אך האמינה דווקא לו: הוא לא אוהב אותה יותר, או מספיק, היא לא זכרה את מילותיו המדויקות. כשנאמרו, נשמעו לה מתגלגלות מרחוק וכאלה שאינן נוגעות לה.

אחרי שבישר לה בפנים קודרות שהוא כבר לא מרגיש את עומק השדה שלו איתה (ביטוי יפה מעולם הצילום שהרבה להשתמש בו), שכבו בפעם האחרונה. כדרכן של פעמים אחרונות גם לשלהם היה טעם של שיא. להפתעתה הוא בכה והיא בכתה בעקבותיו. הוא ליטף את שערה ואמר לה: את חייבת להבין אותי, הדבר האחרון שהייתי רוצה זה לפגוע בך, אבל אני חייב להיות שלם עם עצמי. ואולי הוא אמר: אני חייב לחיות עם עצמי בשלום. גם עכשיו לא זכרה בבירור את שורותיו המדויקות אבל זכרה שהרבה להשתמש במילה "חייב" כשברח ממחויבות.

אלה היו רגעים שכל כך הרבה פעמים ניסתה לשוב אליהם כדי לחדד את הזיכרון של מה באמת קרה ונאמר שם, אך לשווא. במקום לזכור יותר ויותר זכרה פחות ופחות. גם כשנזכרה לפתע בפרט כלשהו או בחילופי דברים קצרצרים שנדמה היה לה שיכולים לשפוך אור על האירוע, רגעים ספורים אחר כך כבר ידעה שהם רק פרי דמיונה המבקש להועיל.

חתן הפרס: ספרה החדש של יעל טבת קלגסבלד (צילום: יח''צ)חתן הפרס: ספרה החדש של יעל טבת קלגסבלד (צילום: יח''צ)


הוריו ההמומים נשאבו לניהול הבושה ולהנפקת הסברים למשפחתם ולמוזמניהם, ואמא שלו, שתמיד היתה נחמדה וחמה אליה, צילצלה אליה ואמרה לה בקול רועד: הוא שבר לי את הלב, ולמשמע שתיקתה תיקנה את עצמה ואמרה: גם לי הוא שבר את הלב. היא אמרה לה שהיא אוהבת אותה כמו בת שהיא לא יודעת מה לא בסדר עם הבן שלה ושהיא נורא מצטערת. הכלה אמרה לה שזו לא אשמתה והן מיררו זו באוזני זו עוד כמה דקות עצובות.

אחותו שהכירה ביניהם והיתה עמה בחברות קרובה, בחרה בה והפסיקה לדבר עם אחיה. בביתה שלה הוקצב לפיגוע זמן פציעות קצר. ברגע שמשפחתה התאוששה מן ההלם הראשוני, ניגנה התזמורת המשפחתית המאוחדת את הפזמון: איזה מזל, איזה נס בלופ אינסופי. באורח פלא חילוקי הדעות המפורסמים שאפיינו את שולחנם היו כלא היו. אביה שהיה מחזאי מוכשר לקח את ההתרחשות קשה מכולם ותרם הבחנה לא מחמיאה מתחומו: כל החיים אני כותב דמויות, אמר, ומה שיוצא לדמות מהפה צריך לעלות בקנה אחד עם מי שהיא. משהו בטקסטים של הבחור הזה אף פעם לא הסתדר לי. הוא לא סגור על עצמו. ולה אמר: אין לך מה להצטער, לא משנה בכלל מי ביטל העיקר שבוטל. על אף הכוונה המלאה והאהבה שהדברים נאמרו בהן, היא לא מצאה בהם נחמה.

כשהיתה במצב שבו יכלה לצאת מהבית מבלי להתפורר אחרי שני צעדים, אמרה לה שני שעליהן להגיע דחוף לבריג'יט הפותחת כדי שתשפוך אור מקצועי על האירוע. בריג'יט ששלחה ידה בתורת האותיות המספרות והנספרות היתה בעיקר אישה חכמה שידעה לראות מי יושב מולה. ברגע שישבנה של הלקוחה נגע בכורסת הקטיפה התכלכלה המהוהה כבר טיפס הבכי במעלה גרונה ולמשמע קולה החם והצרוד של המכשפה המהוללת שואל: חמודה ויקרה שלי! איך אני יכולה לעזור לך? פרצה בבכי תמרורים. בין יבבה אחת לשנייה סיפרה לבריג'יט: תמיד הייתי בטוחה שאני אתחתן בגיל שלושים ושתיים. כי שלושים ושתיים זה לב. זה גיל של אהבה, נכון? מה קרה?

המטפלת במספרים הסבירה לה ששלושים ושתיים זה אכן לב אבל זה גם: בל! היקום שלח לך קריאת אזהרה, אמרה בטון ירא והורתה באצבעה בתנועה מעגלית על מרום קיתונה: בל תיתני את לבך לאיש הזה! הזהירה. וגם היא דיברה על הנס. קרה לך נֵס שהבחור נָס. היא שאלה: את יודעת שנס ונס זה אותו הדבר בגימטרייה, נכון? עכשיו היא ידעה, היא פשוט לא חשבה על זה קודם. המכשפה הבטיחה לה שיהיה בסדר ושיגרה אותה אל החיים עם צפי אופטימי: חמודה ויקרה! הדברים הטובים ולא רק הרעים מגיעים ממקומות שאת אפילו לא מעלה בדעתך שהם שם.

גם אחרי חמש מאות שקל (במזומן) לא השתכנעה הכלה שהושמטה שמשהו היה לא תקין בגבר המוכשר שעמדה להינשא לו. כשסביבתה ראתה שהיא שוקעת באמונה שלא היתה ראויה לו ושכל גבר יגלה בסוף שהיא לא שווה את אהבתו, אישרה אמהּ לספר לה את הסיפור שהגיע לאוזניהם מאחותו יומיים אחרי ביטול החתונה והוסתר ממנה בשל מצבה הרעוע. האדם שנבחר על ידי האם למשימה היה שני, שלה היתה ההשפעה הגדולה ביותר עליה.

את יודעת שאחרי שהוא ביטל את החתונה שלכם הוא הלך לַמסיבת רווקים שלו? סיפרה החברה, את מבינה שהוא השתתף ושר בה כאילו הוא הולך באמת להתחתן? את קולטת שהוא השתכר עם החברים שלו ושהבחורה שהשתלשלה מהתקרה קפצה לו על הברכיים כאילו היא הבחורה האחרונה שמותר לו לגעת בה לפני הבית סוהר של הנישואים?

יעל טבת קלגסבלד (צילום: יח''צ)יעל טבת קלגסבלד (צילום: יח''צ)


הכלה המסכנה בהתה בה. סליחה, אמרה החברה, לא התכוונתי שלחיות איתך יהיה בית סוהר, את יודעת שלדעתי לחיות איתך זה לזכות בפרס הגדול ובלוטו ביחד. את מבינה למה אני מתכוונת, כן?! היא חשבה שהיא מבינה. אחותו סיפרה שהוא חזר הביתה שיכור מסריח, נתקל ברהיטים והעיר את כל הבית. וכשהוא גמר להקיא לאמא שלו על השטיחים הוא פרץ בבכי והודיע להם שהוא לא מתחתן. הם היו בשוק.

הם לא הבינו אם הוא רוצה לבטל את החתונה ואין לו אומץ לעשות את זה או שהוא כבר ביטל אותה. אמא שלו שאלה אותו: אז למה הלכת למסיבת רווקים אם אתה לא מתחתן? והוא בכה ובכה ובסוף אמר לה שלא היה לו נעים מהחברים שלו... שהוא לא רצה לאכזב אותם. והוא לא אמר להם מילה? לא. את בטוחה? אחותו צילצלה למחרת לחבר הכי טוב שלו, זה שהוריד אותו בבית עם המונית, ושאלה אותו איך היה והוא אמר שהיה סוף כל הסופים ושאם הוא השתכר ככה במסיבת רווקים צריך לשמור עליו טוב־טוב בחתונה.

החברה השתתקה. גם הכלה המיועדת לשעבר לא אמרה מילה. אולי חככו בדעתן איזה חלק מההתרחשויות יותר גרוע. האני לא אוהב אותך מספיק הפתאומי או ההתחזות לחתן במסיבת רווקים. באוזני הכלה הידהד משפט שאמר לה ברגע של גילוי לב נטול מחיצות ובגדים. אני חייב להיות ישר עם עצמי, אמר לה, והיא חלקה את משפט המפתח עם חברתה. הישר שלו לא נראה לך קצת עקום? שאלה, דמעות כבר נוצצות בעיניה.

מה זה משנה עכשיו עקום, ישר? אמרה שני, נגמר! יצא לנו מהחיים תודה לאל! הכלה משכה באפה ולא אמרה מילה. את רוצה לשמוע מה אחותו אמרה עליו? גייסה החברה תובנת עד מומחה לעזרתה כשראתה שחברתה לא משתכנעת. היא אמרה: אחי פסיכי. שתגיד תודה לבורא עולם שהיא לא התחתנה איתו. והיא הודתה. לבורא עולם ולשלוחיו, אבל זה לקח לה הרבה זמן. וקודם היתה עוד תפנית קטנה בעלילה. 

הספר "חתן הפרס" ראה אור בהוצאת זמורה