הקורונה עצרה את מורה הדרך מיכאל באואר בשיא פעילותו המקצועית. השמיים נסגרו ועם ביטול בואם ארצה של אלה שהיה אמור להדריך בשנה היוצאת התרוקן יומנו בבת אחת, מצב שבכמותו לא נתקל מעולם. "הרצאות וסיורים וירטואליים בזום לא יכלו להוות תחליף", הוא אומר. 

אבל מבחינת באואר, מעז יצא מתוק והתפנה לו כל הזמן הדרוש להשלמת "ישראל - יומן מסע", ספר שבכתיבתו החל זה מכבר ועתה פרסם אותו בהוצאת "ניב". "אני רק יכול להגיד תודה לקורונה", הוא מעיר בהומור.

בספרו אין באואר מסתפק בכתיבה על מקומות ועל מסלולי-טיולים מנקודת מבט של מורה דרך, אלא מנצל את ההזדמנות כדי לממש את יומרותיו הספרותיות. "יש כאן שילוב של יומן מסע ובו פרטים אמיתיים לצד רומן שבו אני כותב על שמונה ימי טיול חווייתיים ברחבי הארץ עם קבוצה מגוונת מחו"ל, המבוססת על דמויות שהדרכתי במרוצת השנים", הוא סח. "בסך הכל יש כאן סיפור מסע, מדריך טיולים וספר טיולים גם יחד".

אגב כך שוזר באואר בספר פרטים על עצמו. הוא בן 48, מורה דרך בנו של מורה דרך שנולד ב-וינה והגיע ארצה ב-48' היישר לקרבות מלחמת העצמאות. שורשי משפחתו אינם מצטמצמים באוסטריה, אלא משתרגים גם לאוקראינה, לפולין, לאלג'יריה, לכורדיסטן ולמצרים. כילד גדל בכפר-שמריהו הצנועה מפעם ו"בכלל לא מה שנהיה ממנה ונבנה סביבנו".

כריכת ספרו של מיכאל באואר (צילום: ללא קרדיט)כריכת ספרו של מיכאל באואר (צילום: ללא קרדיט)

חייו של באואר הם טיול גדול אחד. כפי שבילדותו ובנעוריו טייל בלי סוף לצד אביו, כך במשפחתו כיום, "כשהטיול הוא אורח החיים שלנו ואם עוברים עלינו שבועיים מבלי שניסע לאיזה מקום, זה מוזר". אגב, את השיחה איתנו הוא מנהל מהערבה, לשם יצא לבלות עם רעייתו ועם חמשת ילדיהם בחול המועד. כאוהבי שטח הם התמקמו באוהלים שהוצבו במטע תמרים.

כשהשתחרר משירותו הצבאי בצנחנים וחשב על עתידו, התלבט בין תפקיד בטחוני לבין אדריכלות נוף ולבין הוראת דרך עד שבחר בהוראת הדרך, "מבלי לדעת שאשאב לכך עד שזה נהיה העיסוק שלי לכל ימי חיי". "זה כמו מחלה כזאת", הוא אומר. "רק מי שמרגיש הוא חייב להיות מורה דרך, שילך על זה. אם לא, כדאי לוותר על זה מפני שמדובר במקצוע קשה".

מבין מטייליו זכור לו במיוחד הזמר האמריקאי ג'ון בון ג'ובי: "הוא גילה סקרנות במה שקורה כאן.     בסוף ארבעת ימי הטיול הוא השאיר לי את ה...גיטרה שלו עם דברי תודה על טיול משנה חיים שחווה בארץ. אני לא מעז לנגן בה, עד כדי כך אני שומר עליה. וכשמייקל דאגלס הגיע לארץ עם אשתו, השחקנית קתרין זיטה ג'ונס, כדי לקבל את 'פרס בראשית', הדרכתי אותם כמו גם חברי קונגרס אמריקאים. אני לא מתרגש משמות. בעיניי כולם אותו דבר".

איך זה להדריך כעת, כשמקורות המידע נגישים לכל, במיוחד דרך הגוגל?

"המידע איננו חזות הכל. על פניו, המטיילים יכולים לעשות גוגל ולקבל מידע כמה שהם רוצים. מדריך שמסתפק בהעברת המידע אולי הוא במידה רבה מיותר, אבל אם הוא יודע להעביר את הדברים בדרך חווייתית, עם הומור ועם רגש, שום גוגל לא יוכל להתחרות איתו".

ספרו של באואר ספוג באהבת הארץ, כשלצידה הוא מרחיב בנושא השואה. "השואה היא חלק משמעותי מההוויה שלנו פה", הוא סבור. "מדובר בנושא שמאוד בוער בי ונראה לי שבלעדיו אי אפשר לתאר הרבה דברים שקורים כאן".

יש לך משהו נגד הנגב?

(צוחק) "אני אוהב את הנגב ואת הערבה ומרבה לטייל בדרום הארץ, כולל ברגע שבו אני כאמור מדבר אתך. אבל יש גבול למספר העמודים שספר יכול להכיל ומכיוון שהגעתי בו לכ-370 עמודים, חשבתי שאפשר להביא את סיפורה של הארץ הזאת תוך מיצוי הנשא הגיאופוליטי בלי לכתוב על כל מקום".

מיכאל באואר (צילום: פרטי)מיכאל באואר (צילום: פרטי)

אם להשוות מורי דרך בחו"ל למורי דרך בארץ, יש לכם יתרון, הלא כן?

"אמנם בכל מקום בעולם יש המון סיפורים, אך מה שמייחד אותנו זה שסיפורי התנ"ך נהירים לכולם והם לא רק שלנו, מה שגורם למבקרים כאן להזדהות איתם".

באואר חי עם משפחתו מזה 11 שנה בקיבוץ בית-גוברין, "באמצע הדרך בין ירושלים לתל-אביב, מה שמסתדר לי מצוין עם העבודה שלי, אם כי מחוצה לה אני לא מחפש מה שנוח, אלא מה שאני אוהב". הוא אוהב לרכוב על אופנוע-שטח, מכייף עם משפחתו בסנפלינג ומצהיר - "השטח זה המקום שבו אני מרגיש הכי נוח".