בכל הנוגע לשואה, גדלה עירית קינן בבית אפוף שתיקה. "כילדה סקרנית ורגישה, שמאוד אהבה את אבא שלה", סיפרה, "אף פעם לא השלמתי עם השתיקה הזאת, שאלתי הרבה שאלות של איך קרה, איפה היית, מה עבר עליך - ולא קיבלתי מענה", היא מעידה. אבא חזר ואמר לי - 'את לא צריכה לדעת דברים כאלה'. גם כשהיה חולם חלומות קשים, בבוקר הוא קם עם חיוך על פניו ומקבל אותי בשמחה ובאור".

זאת ההקדמה ל"זכרונות מחיים שלא חייתי", ספרה המפעים של קינן, שהופיע בימים אלה בהוצאת "פרדס" ומהדהד את המסע חוצה המדינות, שערכה בעקבות עברו של אביה בתקופת השואה, שממנה יצא כשריד יחיד של משפחתו.

"לקראת יום השואה האחרון בחייו, בהיותי מדריכה בקורס קצינות בבה"ד 12, ביקשתי וקיבלתי רשות להיות עם אבא שלי", היא מספרת. "כל הערב הסתכלנו בטלוויזיה והוא שתק כהרגלו. כשהלך למטבח להכין קפה, פסעתי בעקבותיו. את השתיקה בינינו הוא הפר במשפט, המוכר לי מילדותי, 'את לא צריכה לדעת דברים כאלה'. כעבור שלושה חודשים הוא נהרג בתאונת דרכים - וכבר לא היה לי את מי לשאול. אמא שלי, הפלמ"חניקית הצברית, הייתה שותפה איתו בקשר השתיקה".

לדבריה, אביה לא נתן לשתיקה לנצח אותו. למרות הענן מאז, שלא הרפה ממנו, הוא היה איש שמח, שחייך ושר ובכך מנע ממנה ומאחיה לגדול באווירה דכאונית שהייתה שכיחה בבתיהם של ניצולי-שואה רבים. "הייתה לי ילדות מאוד טובה ומאוד בריאה, אבל זה היה שם באוויר", מציינת קינן. "זה הטריד. זה העיק. לכן, כילדה חיטטתי הרבה עם אחי במגרות של ההורים - ולא מצאנו דבר", סיפרה.

קינן מספרת שמסעה אל הספר החל לפני 25 שנה ללא תכנון מוקדם. "יום אחד, תוך כדי כתיבת הדוקטורט שלי על מחנות העקורים בגרמניה אחרי המלחמה, אמא שלי הושיטה לי פנקס קטן, כהה ודהוי מיושן", קינן כתבה בפרולוג, "הפנקס היה היומן שלו מתקופת השואה. כשאמי ראתה עד כמה נשאבתי בעצמי לנושא, היא הבינה שאין עוד טעם בהסתרה".

דף מן היומן בו אביה כתב כי הוא רוצה שידעו מה עבר עליו (צילום: ללא קרדיט)דף מן היומן בו אביה כתב כי הוא רוצה שידעו מה עבר עליו (צילום: ללא קרדיט)

"באותו רגע הייתי בהלם", נזכרה קינן, "הרי לאחר מותו הנמהר בתאונת דרכים, ב-77', הפכתי את הבית בחיפוש-שווא אחרי משהו שהוא כתב. והנה היומן בידיי, כשהוא כתוב בשפה הסרבו-קרואטית שלא נהירה לי. עבר זמן עד שאיתרתי בנתניה סופרת שעלתה ארצה מיוגוסלביה של פעם והודות לה התוודעתי למה שכתוב ביומן. זה שרד בהיותו שבוי-מלחמה שהיה רשום בצלב האדום". היא הדגישה כי "אלמלא כן, היה נשלח לטרבלינקה יחד עם כל יהדות מקדוניה. מתוך חשש שהיומן ייפול בידי הגרמנים, ניכר שמתוך זהירות לא היה בו שום סממן יהודי".

יעקב-ז'אק קלדרון, שבארץ שינה את שמו לקדרון, המשיך בכתיבת יומנו כארבע שנים לאחר השואה, מה שאפשר לבתו ללמוד על קשיי הקליטה שלו בארץ ומסתיים במפגש שלו עם רבקה לבית קפלן, ילידת תל-אביב. "היומן מסתיים בעברית, כשכתב בסוף נובמבר 1949: "בראשונה הנני מרגיש שהכרתי בחורה פשוטה לפי טעמי, בנפשי. שמה אין צורך לרשום, כי היא נחרתה בלבי", מצטטת הבת.

ב-2010 היא יצאה למסע בהמשכים בן שבע שנים בעקבות אביה, נצר למשפחה ממגורשי ספרד, כשעמה בן-זוגה איציק ובנה הצעיר נמרוד, שנושא גם את שמו של סבו, יעקב. "כל שנה בקיץ נסענו למקום אחר בעקבות היומן", מעירה קינן, שבמהלך מסעה הרגישה כאילו שיד נעלמה כיוונה אותה: "אני לא דתית, גם לא מאמינה בתקשור, אך קרו צירופי מקרים שאין הסבר לגביהם, כפי שלאחר שהתייאשנו מלמצוא איזשהו קצה חוט בביטולה, עיר הולדתו של אבי, הצלחנו להגיע בדרך לא דרך אל חריסולה, בת כיתתו, שזכרה אותו בבהירות".

"במסע הזה מצאתי הרבה יותר ממה שקיוויתי למצוא בו וזה מורגש, אני מקווה, בספר", מסכמת קינן. "רק דבר אחד שידעתי עליו והייתי בטוחה שדרכו אגלה את בית אבי בביטולה, לא מצאתי. זו הבאר, עם הוורדים שלידה, שעליה סיפר. כשהצלחתי להגיע לשם, הבאר התגלתה לי כבור מים באדמה, מכוסה במה שאנחנו מכירים כמכסה-ביוב, תחליף למים זורמים שלא היו להם".

חתונת הוריה של קינן (צילום: ללא קרדיט)חתונת הוריה של קינן (צילום: ללא קרדיט)

קינן, שהייתה המנכ"לית הראשונה של מרכז רבין, נולדה וגדלה במושב מגשימים ליד יהוד. בחייה המקצועיים היא היסטוריונית, פרופסור למדעי הרוח ודיקנית  בית הספר לחינוך במכללה למינהל ועוסקת גם בכתיבה ספרותית. רישומה של זו ניכר היטב בספר, שעלילתו הכמו-בלשית נעה בין מקדוניה, סרביה, איטליה, גרמניה, ספרד וישראל. 

מה היית רוצה שהקוראים יקחו מספרך?
"שכוח החיים יכול לנצח גם את התקופות הקשות ביותר ושאף בעקבות הדברים הכי קשים אף אחד לא אמור להיות לשונא אדם, אלא אולי להיפך. בסופו של דבר, למרות שאיבד את כל משפחתו,  אבא שלי היה הומניסט ונשאר כזה בשבי".

מדברייך ניתן לשמוע שגם אחרי ככלות מסעך ומה שבא בעקבותיו, לא שכך בך הכאב על לכתו בטרם עת של אביך.
"נכון. כ-44 שנה עברו מאז מותו - וזה עדיין כאב בלתי נסבל בשבילי. הוא פשוט חסר לי בחיים - וזה לא ייפתר לעד. אני מתנחמת בכך שהעברתי לעולם איזה איש מופלא הוא היה".