ב-4 באפריל 2020, בעיצומה של התפשטות הקורונה בישראל, הלך לעולמו יוסי וירז’נסקי, משחקני התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע המוערכים בישראל, לאחר מאבק בן שנה וחצי במחלת הסרטן, והוא בן 77 בעת פטירתו. מי שליוותה אותו ברגעיו האחרונים הייתה אשתו, הפזמונאית שמרית אור.

“אני לא אשכח לעולם כל פרט קטן מהשבוע האחרון שלנו יחד”, מספרת אור כעת. “אני זוכרת הכל. גם אני, ממש כמותו, לא חשבתי שזה הסוף. הוא בעצמו לא האמין שהמחלה תכריע אותו וחשב שהוא ימשיך לחיות פה עוד שנים רבות. לא חשבנו על המוות, אלא רק על מה שקורה עכשיו. הוא אהב את החיים ולא האמין שיבוא הסוף. אני בעיקר רציתי להיות לידו כל הזמן".

"שום דבר באורח החיים שלנו לא השתנה מאז שהוא גילה כי חלה. הוא היה צועד מדי יום ברגל לבית הקפה הקבוע שלו ברחוב אבן גבירול בתל אביב ולא ויתר על ההליכה הזו. הייתה לו את המודעות הזו לספורט ואת הצורך להפעיל את עצמו. זה החזיק אותו. החזקנו ידיים בעת השינה, היה חשוב לנו החיבור הפיזי והרגשי בינינו”.

זמן קצר לפני שנפטר סיפר וירז’נסקי לאור על רצונו להוציא לאור ספר שכתב המגולל תקופות שונות בחייו. “זו הייתה משאלתו האחרונה, וחשבתי שאספיק לעשות זאת בעודו בחיים, אבל לא הספקתי”, מספרת אור. “עבדתי בשיא המרץ על זה, ועדיין הזמן ניצח אותנו”.

בשנה האחרונה עמלה אור על המשימה, ולאחרונה, ביום השנה הראשון לפטירתו, 4 באפריל 2021, יצא לבסוף הספר “יוסף בכלוב האווזים” (טפר הוצאה לאור). “יוסי לא כתב את חוויותיו לשם הוצאת ספר, זו הייתה עבורו התמודדות עם היותו הלום קרב ועם טראומות שעבר בחייו”, מספרת אור.

“יום אחד, אחרי הרבה זמן מאז שכתב מה שכתב, הוא נתן לבת שלי יערית (מנישואיה הראשונים של אור לעיתונאי ורדי בן יעקב – ד”פ), שהיא מתרגמת ספרותית ועורכת, לקרוא. היא אמרה לי: ‘זה מקסים וכתוב נהדר! לא צריך לשנות בזה מילה! תוציאו את זה!’. אז הוא נדלק על הרעיון להוציא את זה לאור, והיה חשוב לו שזה יצא. זה בער בו בייחוד אחרי שהוא חלה”.

למה?
“הוא התרגש נורא מזה שהסיפורים שהם חלק ממנו, הכאבים שלו על הנייר, יצאו החוצה. עצוב לי שהוא לא זכה לראות זאת”.

איך התמודדת עם האובדן?
“זו באמת הייתה שנה קשה מאוד, אבל העבודה על הוצאת הספר היא שהחזיקה אותי אחרי שהוא הלך לעולמו. אמרתי שאני ממשיכה עם זה עד הסוף, רק שבאמצע נתקעה הקורונה והכל הלך לאט. בסופו של דבר זה יצא, ואני מאושרת מכך".

"בזמן הקורונה הייתה לי תחושה של מרוץ נגד הזמן, כי רציתי שהספר יצא כמה שיותר סמוך לסוף חייו כדי שזה יהיה רלוונטי, ומצד שני הסגרים עשו לי טוב: לא הייתי צריכה להתמודד עם אנשים, זה השאיר אותי עם עצמי. היה לי חשוב להתאבל לבד בלי שיתערבו לי, לתת לעצמי ללכת עם הכאב שלי לבד. בפן האישי זה סייע לי להתמודד ועדיין מסייע”.

הספר מתאר שלוש תקופות לא פשוטות בחייו של וירז’נסקי: ילדותו, מלחמת יום הכיפורים, והתקופה שאחריה שכללה שימוש באלכוהול ובסמים שלאחריה הוכר, רק בשנת 1999, כהלום קרב. “זה לא ספר על תולדות חייו או ביוגרפיה”, מדגישה אור, “אלא ספר שמבוסס על חוויות שהוא חווה והחליט לשפוך אותן על הכתב".

"בתקופה ההיא, זמן קצר אחרי שהבין כי הוא הלום קרב, יוסי התיישב והתחיל לכתוב, שזה היה משהו לא אופייני לו. הוא עשה כל מיני דברים נהדרים במהלך חייו, אבל לא כתב, ופתאום הוא כתב עוד ועוד. הוא כתב את זה מצורך בלתי נשלט כנראה להתפייס עם עצמו ועם העבר שלו”.

שמרית אור (צילום: שי אזולאי)שמרית אור (צילום: שי אזולאי)

מעל 360 התעוררויות

וירז’נסקי נולד בתל אביב בדצמבר 1942 וגדל ברמת גן. “הייתה לו ילדות קשה, ובדרכו מלאת החן הוא כתב אותה בצורה משעשעת, אבל הסיפורים עצמם מצמררים ומזעזעים”, מספרת אור. “הוא חווה אלימות מנטלית ופיזית. הוא גדל להורים קשי יום שעבדו שעות רבות ולא היו בבית. הוא גדל כילד רחוב עם המון משיכה לקריאת ספרים. הוא עשה מעשי קונדס ובעיקר לימד את עצמו במקום לבלות בבית הספר”.

תני דוגמה.
“הוא מספר שהוא נהג ‘לשאול’ ספרים מחברים ומשכנים ולמכור אותם כדי לקנות כרטיס להצגה יומית ולקרטיב. כשהוא נתפס, הוא קיבל מכות ועונשים. באחד המקרים הוא הושלך לתוך כלוב אווזים. הוא גם כותב בספר שאבא שלו נהג להכניס אותו לשירותים ולקשור אותו בחותלות כעונש”.

בגיל 18 התגייס וירז’נסקי לצבא ושירת בגדוד הנדסה קרבית. עם שחרורו פנה ללימודי משחק, תחילה בארץ ובהמשך, אחרי מלחמת ששת הימים, נסע ללימודי משחק בלונדון. בשנת 1973, קצת לפני מלחמת יום הכיפורים, פגש את אור. “הפגישה הראשונה הייתה בכיכר דיזנגוף במסעדה קטנה שבה ישבו כל מיני אנשי אמנות ובוהמה”, היא מספרת. “לא הכרתי אותו לפני כן, אבל המבטים שלנו נפגשו".

"המפגש המשמעותי יותר קרה זמן קצר אחרי כן במופע משותף של אהוד מנור ועפרה פוקס בשם ‘ישראלה’, שבו השתתפה גם דרורה חבקין, אז זוגתו של יוסי. הגעתי למופע בגלל שהייתי חברה קרובה של אהוד ועפרה, ויוסי ואני ישבנו זה ליד זה בזמן שדרורה, אהוד ועפרה שרו על הבמה. אומנם שתקנו ולא החלפנו כמעט מילים, אבל נדלקנו זה על זה”.

המפגש הבא בין השניים אירע שבעה חודשים לאחר מכן, אחרי מלחמת יום הכיפורים. “אחרי המלחמה ראיתי אותו ברחוב כמה פעמים והוא ראה אותי”, מספרת אור. “ביום שהוא הגיע אליי הביתה לביקור – הוא נשאר בהזמנתי. הוא היה אהבת חיי. מה שמייחד את הסיפור שלנו הוא שהוא ראה בעיניים שלי את הכאב שלו, ואני ראיתי בעיניים שלו את הכאב שלי, וזה היה הדבק הבלתי ניתן לניתוק בינינו”.

אור לא ידעה אז כי מלחמת יום הכיפורים טלטלה את חייו של וירז’נסקי מן הקצה אל הקצה. עם פרוץ המלחמה, הגדוד שלו סופח לשריון, והוא גויס למילואים והוצב בגדוד טנקים שלקח חלק בקרבות הקשים ברמת הגולן. וירז’נסקי היה בין המעטים שהצליחו לשרוד וחולצו בחיים.

“בשנת 1974 התחתנו, אבל הוא לא שיתף יותר מדי במה שעבר עליו במלחמה, רק שנים רבות מאוחר יותר”, היא מספרת. “הרגשתי שהוא לא ישן בלילות וחשבתי שזה חלק מההווי והכיף שלו, כי הוא אהב לצאת לבלות עם חברים כמו שמוליק קראוס. בדיעבד התברר שהוא לא הצליח לישון, ולכן הוא יצא. כעבור שנים עשו לו בדיקות שינה וגילו למעלה מ־360 התעוררויות בלילה. הגוף שלו היה בטראומה".

"הוא ושאר הלומי הקרב הסתובבו בעולם הזה כשאינם יודעים מנוח, לא ישנים בלילה, מלאי חרדות ולא בהכרח עושים את הקישור בין המלחמה לבין מה שעובר עליהם אחר כך. חלק מההתמודדות שלו עם הטראומה היה סמים ואלכוהול. רק אחרי שהוא הוכר כהלום קרב וכנכה צה”ל, הוא התחיל לקבל טיפול תרופתי ושיחתי, ועצם ההכרה בו כהלום גרם לו שקט, כי פתאום הוא ידע להגדיר את עצמו ולהסביר מה עובר עליו. הוא הבין שהסמים והאלכוהול היו מפלט”.

איך זה היה לחיות לצד הלום קרב?
“זה לא היה קל. עברנו הרבה קשיים בדרך והיינו מותשים מכל המצב הזה. אנחנו, המשפחה שלו, עברנו יחד איתו את כל החרדות, ההתמכרויות. הוא היה בסבל רצוף. בשנת 1989 כלו כוחותיו וכוחותיי והתגרשנו, למרות האהבה שתמיד הייתה. הפרידה הייתה מבחינתנו כמו לקטוע איבר מהגוף”.

עטיפת הספר יוסף בכלוב האווזים (צילום: כריכת הספר)עטיפת הספר יוסף בכלוב האווזים (צילום: כריכת הספר)

הפצע נרפא

התקופה השלישית שהספר מתאר היא חייו של וירז’נסקי אחרי המלחמה: מצד אחד שחקן תיאטרון וקולנוע מצליח, שברזומה שלו השתתפות בסרטים ישראליים כמו “שתי דפיקות לב”, “יום הדין”, “בחינת בגרות” ו”חתונה מאוחרת”, ובסדרות כמו “האלופה”, “שבתות וחגים” ו”טירונות”; ומצד שני, הלום קרב שלא מצליח למצוא שקט.

בשלב מסוים, החליט וירז’נסקי לנסוע לכפר גמילה לאמנים בספרד. “גם כשהוא היה בספרד נסענו, יותם, הבן המשותף שלנו, ואני לבקר אותו”, מספרת אור. “כשהוא חזר לארץ, חזרנו להיות ביחד ונשארנו כל השנים כאילו הפצע הזה של הפרידה נרפא”.

במאי 2019, פחות משנה לפני פטירתו, חידשו השניים את נדריהם ונישאו בקפריסין. “זה היה רעיון שלי בשביל הכיף”, מודה אור. “זה היה יום קסם על אי מהמם ואווירה מכשפת”.

בעבר חשפת כי את מתמודדת עם מחלת הסרטן. בעת שיוסי אובחן כחולה, איך תמכתם זה בזה?
“עברתי השתלת כליה בשנת 2002 והייתי חולה עוד לפני זה. יוסי היה איתי וליווה אותי לדרום אפריקה, שם עברתי את ההשתלה. הוא היה בשבילי לאורך כל הדרך, ואני הייתי בשבילו לאורך כל הדרך. חיזקנו זה את זה”.

איך את מתמודדת עם המחלה כיום?
“האנרגיות שלי הן של בת 75, מושתלת כליה עם סרטן שד גרורתי. אני מתפקדת כבריאה לחלוטין, וכך אני גם מרגישה בראש. אני מקפידה לעשות כל מה שאני צריכה כמו לבלוע את כל הכדורים וכו’. ההתמודדות היא ניהול אורח חיים שגרתי: בילוי עם הילדים והנכדים, לימוד ב’רימון’ פעם בשבוע, מפגשים עם חברים. טוב לי ככה”.

הספר יצא לאור לא רק ביום פטירתו של וירז’נסקי, אלא גם בסמוך ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. “הדבר הראשון שעשיתי כשהספר יצא היה לנסוע לחבורה בבית הלוחם, שהייתה המשפחה של יוסי, ולהעניק להם את הספר. הם התרגשו, בכו וצחקו, וזה בדיוק מה שהספר נועד לעשות. חשוב להבין את המצב של הלם קרב ולטפל בזה”, היא אומרת.