מה לא העמיסה התרבות היהודית על גבו של חמור: את הקבורה העלובה, את העקשנות, את הריקנות ואת הטומאה. מהעבר השני, הוא מסמל את השלום וגם מאותת על ישועה בדרך למי שחולם אותו. המשיח, אם יבוא, יגיע כשהוא רכוב על גב חמור ולא על אף בעל חיים אחר, ואנחנו עדיין רק ביהדות.
טרם הגענו למטען שלו בתרבויות אחרות. ואל המטען הזה נוסף "חמור" של סמי ברדוגו, על גבו צרוב השמש שני פרסים: הראשון - פרס ברנר, הוותיק והיוקרתי מבין הפרסים הספרותיים שניתן בתמיכת רחל ומשה ינאי, והשני - פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס.
"'חמור' הוא ספר רב־כוח, שמספר את העולם מתוך נקודת מבט ייחודית וצורה ספרותית מקורית לחלוטין. ספר שנחצב מעולם השפה ודרך ההבעה של סופר, המסתכל על הארץ מתוך קרבה ואהבה לחיים שמחוץ לכל מרכז אפשרי", נימקו השופטים בפרס ברנר את החלטתם.
"אכן, זה באמת דבר שלא קרה, ואני שמח ש'חמור' זכה לכבוד גם של פרס ברנר וגם של פרס ספיר", אומר ברדוגו. "הדבר מאוד מעודד אותי, בעיקר לאור הספר הזה, שכן הוא ספר שנכתב בדם לבי, והרגשתי שאני יוצק לתוכו את עולמי ואת המרחב הישראלי באופנים השונים שלו, וגם הביקורת שיש בספר. לכן התחושה היא טובה ונותנת תמריץ להמשיך הלאה וחלילה לא להתפשר באומנות שלי".
כשהוא נתקל בשני שוטרים המחזיקים חמור, הם מבקשים ממנו להחזיק לרגע את החמור. איסקוב נענה בחיוב ומשהשוטרים לא חוזרים, הוא מחליט לשמור את החמור לעצמו. ברקע, יחסיו עם קיומו, עם הטבע, עם העולה האמריקאי הדתי סטיב וכמובן עם הוריו שלו, ארתור ואולגה. "ואפילו על האחרים שלא־שלו עולה רוסלאן הבן היחיד... על ילדים שנולדו וחיים בינתיים בתפזורת בלתי־אלימה ולא תחרותית ברחבי קריית ים. ככה זה לפי הערכתו הנרגשת של ארתור, ויותר מזה - רוסלאן הוא יקיר הקריות כו־לן".
משפחה קטנה חיה חיי הימנעות. "והאמא אולגה הקווקזית־הישראלית הטרייה היתה שָׂמה את רוסלאן בן השבע כאן במטבח יחד איתה, הִדירה את העולם ואת השכונה משניהם...", כותב ברדוגו.
"שם, בסלון, במרחב המרכזי של הבית, שלב־לבם של החיים החשובים במשפחת איסקוב קורה בו, ורק מי שזוכה כמוהם לחלל סלוני דליל כל־כך יכול להכיר מהו מרכז במובן אחדותי, מרכז שיש לו עמדה: מכאן יוצאים כולנו שווים בדרכנו המסועפת אל העולם בישראל - שם, באותו חדר אמצעי, היה ארתור יושב בבטחה מעודנת על הכורסה, ורוסלאן ואולגה בזווית ישרה לידו על הספה, ושלושתם דבקים בהימנעות מחיי המקום שסביבם".
את השם "רוסלאן איסקוב" שמע ברדוגו בעת דיווח על שישה הרוגים באסון קריסת החניון שהתרחש בספטמבר 2016 ברמת החייל. ומדוע חמור? "חמור הגיע אליי בדרך מקרית. באחד השיטוטים בשכונה נתקלתי בחמור עומד בפינת רחוב, אבוד לגמרי, לצד שניים-שלושה אנשים.
"הדבר מיד צד אותי, מכיוון שהחמור היה שפוף, מאוד סגור ונכלם, ולא יודע דבר. אך מעבר לזה, מגיל קטן מאוד נמשכתי אל מסכנות באשר היא. זה התחיל ברחמים שמיד מתעוררים בי לנגד ילדים חלשים, שפוגעים בהם, או מבוישים, או פגועים באופן כזה או אחר, וככה גם כלפי מבוגרים".
"כל מי שפצוע או חבול, או שמציג חולשה ומסכנות - מיד דוקר אותי. וכך זה ממשיך אל בעלי חיים, אל זניחותם של בעלי חיים, או התעללות, או התעלמות, או יתמות במרחב, עד כמה אנו ערים להם, ולמה שהיה איתם פעם. גם זה מאוד מפעיל אותי מתוך רגש הרחמים המסוים".
עם שובו, למד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון בספרות כללית והשוואתית ובהיסטוריה. ב־2004 השתתף בתוכנית הכתיבה הבינלאומית באוניברסיטת איווה ועם שובו החל ללמד כתיבה יוצרת בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן־גוריון וספרות במכללת ספיר.
ב־2019 עבר לגור בברלין במסגרת מלגה שהעניקה עיריית ברלין לסופרים זרים וכתב שם את ספרו "חמור": "לשמחתי זכיתי בה. כתבתי ונחתי. לא לימדתי הרבה, הייתי בעיקר בבית. מצד אחד הייתה בי דאגה בזמן קורונה, מצד שני היה לי שקט מאוד גדול. לא כמו כאן. היה נחמד: השקט, השוטטות ברחובות, הרכיבה באופניים, ארוחות שישי עם חברות, היה כיף. כאן לא שקט לי. נורא רועש". כאן, כלומר במזכרת בתיה. "מקום זמני", הוא אומר. "פתרון מהיר שהגעתי אליו כשחזרתי מחו"ל, לקורונה ולבידוד".
ל"חמור" קדמה שורת ספרים מצליחים שראו אור בספרייה החדשה בעריכתו של פרופ' מנחם פרי: "ילדה שחורה", "ככה אני מדברת עם הרוח", "יתומים", "זה הדברים", "הילד האחרון של המאה", "סיפור הווה על פני הארץ" ו"כי גי", שהובילו לזכיות ולפרסים. אבל תמיד תימצא המראיינת או יימצא המראיין שיזכירו לו שההורים הגיעו ממרוקו, שאמו עבדה בניקיון ואביו כפועל. כמו השתאות והתפעלות מהפתעה, שמחופשת לצירוף החגיגי והמנופח "פוליטיקה של זהויות".
הוא ממשיך: "נשאלת השאלה מה קרה מאז? לתחושתי הדברים נשארים כפי שהם, ואת כל שלל הזהויות המדוכאות עדיין צובעים במצב המדוכא שלהן, ומתעלמים מהצדדים האחרים שהם נושאים. כי להיות מזרחי או רוסי זה לא רק עניין של ארץ מוצא. כל רוסי או מזרחי אוצר בתוכו שלל מחשבות, התנהגויות, רגשות שנוסקים מעל הזיהוי המיידי של המוצא. מעבר לכך, וזו נקודה לא טובה, יש ניצול של פוליטיקת הזהויות, בעיקר על ידי הפוליטיקה עצמה, שמשתמשת בקבוצות השונות כדי לעשות פופוליזם, כדי לנצל אותן ולא באמת לדאוג להן, וכך, שתיהן - גם הפוליטיקה וגם הזהות - משמרות מצב קיים, שהוא קיבעון ולא קדמה".
הוא הוסיף כי "אני מכיר בחשיבות של מי הוא שקובע מה טוב, ועד כמה הטוב הזה אכן משקף את כלל הציבור, או שמתעלם מחלקו, כחלק מפוליטיקת הזהויות. אולם, בצד זה, אני נוטה לחשוב שצריך לקבוע סף של יצירה, או מעמד וממד של איכות ספרותית, ומי שעולה נמצא בספרות - סופרים, חוקרים, אנשי רוח, פילוסופים - הם אלה שבקיאים באומנות הזו, והם אלה שיש להם את הכלים לקבוע את קווי דמותה של הסמכות, ובהתאם את ההוקרה".
ברדוגו מרכיב תבניות חדשות בעברית ומוצא את המפליא גם ביומיומי: על דלי של קצף הוא כותב "ואיך ידעך מול הקציפה המתנדנדת בצמרת הדלי?", בעיטה של חמור היא "שוט גידי", השמיים שממעל הם "מְכוּכָּבים, מוצדקים", וגם ההטיות בלתי רגילות. המילה רגיל, למשל, זוכה להיות "רגילותו", והכעס "עכסני", בדיוק כמו נחש. מפרס קוגל, דרך ספיר וברנר: כל חבר שופטות ושופטים מדבר בדרכו על "השפה הברדוגואית".
עוד אמר: "אני יודע שמתחילת דרכי הייתה בי המודעות לשפה, לנוכחות שלה ולכוח שלה ומה שהיא נושאת בתוכה - גם הדברים הטובים וגם הקשים. הייתי מגיל מאוד צעיר דרוך כלפיה. בילדותי לא כתבתי, אבל העובדה שהייתי ער לשפה הפכה אותי בסופו של דבר לכותב. לא חשבתי להיות כותב בילדותי. היו לי כיוונים אחרים. רציתי להיות רופא, אחר כך רציתי להתעסק במשחק, להיות רקדן. בשנות ה־20 שלי כבר למדתי ספרות והיסטוריה. הכתיבה תמיד הייתה מאחור, גם עשיתי כתיבות כאלה ואחרות, אבל לא ייחסתי להן חשיבות".
יש לו כמה וכמה אבות ספרותיים וקצת אמהות, שאינו יודע להגיד עד כמה הם אבות במובן של ביולוגיה והולדה, של השפעה ורצון להידמות להם. מרסל פרוסט לצד קירקגור, י.ח. ברנר לצד ס. יזהר, אוגוסטינוס לצד תומאס מאן, עמוס עוז וא.ב. יהושע בתחילת דרכם, לצד אלבר קאמי וגם מעט עגנון, ניטשה ומרטין בובר, צ'כוב וויטגנשטיין, שלום עליכם וגם וירג'יניה וולף.
"כל הרשימה הזו היא חלקית במידה, ועם כולם אני במערכת יחסים, בדיאלוג, או בהדהוד, או בסוג של קשר וזיקה", הוא אומר. "קשרים שהם טובים ורעים, מחבקים וגם אלימים, קשרי אהבה וקנאה, קשרים של חמלה וגעגוע, לצד חבלה והרס. הדבר מורכב מאוד, ואני מניח שאינו יכול להיות אחרת, ואני חי איתם, לצדם, לפניהם, או מאחוריהם, וזו כבר שגרת ימים ושנים".
"זו אחת הנקודות המרכזיות בטקסט. העיסוק בהווה, בכאן ועכשיו", מסביר ברדוגו. "רוסלאן מנסה למחוק את העבר ולא לחשוב על העתיד, להתרכז רק בהווה ובמיצוי המקסימלי שלו. רק ההווה ינחה אותו ולא הדאגות ממה שהיה או מה שיהיה. ההווה כפתרון, כדבר מוצדק. לא צריך לחשוב על שום דבר אחר. ההווה כקרש הצלה, וניסיון ללכוד אותו ולמצותו עד המקסימום: הפרטים הכי קטנים של הטבע, של הגוף, של המחשבה. ההווה הוא החשוב מבחינתו של רוסלאן".
התרעות פיקוד העורף