ורד שנבל, “גרפיטי", כנרת־זמורה דביר, 191 עמ'
אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, שוררה דליה רביקוביץ, רק אלוהים לבדו יכול להרים אותו. ואם אישה נופלת מחלון מטבח בקומה רביעית של בניין בצורת ר', שקירותיו מכוסים בעבודות גרפיטי, ורד שנבל תכתוב על זה ספר.
“שני אנשים יכולים להסתכל בדיוק על אותו דבר, ולראות שני דברים שונים לחלוטין", מהרהרת אחת הדמויות ברומן הקצר (או שמא נובלה), שנפרש על פני ערב אחד שזולג אל תוך הלילה, ושבו שלושה אנשים מסתכלים על נפילת האישה, כל אחד מרכבו שלו, ורואים דבר אחד זהה. האישה נראית להם מרחפת ולא צוללת, באופן ערטילאי וכמעט קסום, ורק סוף הנפילה - כשם השיר ההוא של רביקוביץ - מעורר את חשדם שהקסם הזה נגמר לא טוב, ומזעיק אותם אל זירת האירוע. בשיר, רק אלוהים מכיר את סוף הנפילה. בספר, שלושת האנשים האלה מנסים לחקור את סוף הנפילה והולכים אחריו כמהופנטים, כל אחד מסיבותיו שלו, וגם הסיבות דומות, אם לא זהות.
זה היה יכול להיות סיפור רשומוני שבו אנשים שונים רואים דברים שונים מזוויות שונות שמעניקות פרשנויות שונות לאותה סיטואציה ממש, וייתכן שאז התוצאה הייתה מעניינת או מורכבת יותר. אבל גם כך יש הרבה דברים מושכים ומסקרנים להיאחז בהם בכתיבה של שנבל ובמה שהיא מנסה להשיג.
אסנת עוקבת אחרי מגי, המאהבת של בעלה הסופר המצליח. אסנת היא רוקחת שמטפלת באנשים, ואילו מגי היא קוסמטיקאית שמטפלת באנשים, בעיקר בנשים שמשתוקקות לחדש את עלומיהן, “כאילו הזקנה היא כישלון. והגיל - סוד כמוס". הצלע השלישית במשולש הכפוי הוא זאב, אלמן שותת כאב שמטפל באמו החולה, שחייה נעצרו כמו חייו שלו עד שהוא בחר להקדיש את עצמו לטיפול בה, ולמחוק כמעט לחלוטין את קיומו. אבל מי יטפל במטפלים? מי יפתור את מצוקתם? אלה, פחות או יותר, “החומרים שמהם עשוי הדיכאון", כפי שאסנת מתארת את מה שמתרחש בנפשה, שכאילו הפכה ל"מכל ערבוב מלט תהומי". שנבל מערבבת ומערבלת בנדיבות את הצרות, הכאבים, החוסרים והשריטות, אבל לא נותנת לגיבוריה ולקוראיה להירמס תחת מכבש הדיכאון. כשאסנת שוכבת עם בעלה, שנבל מתארת אותה כמי ש"הזיזה את המועקה. בעטה אותה מעליה. זיונים כאלה, זה מה שחשוב, אמרה לעצמה".
בקיצור, יש שמחות קטנות, יש נחמות בשר ורוח, יש חיים ויש בשביל מה להמשיך הלאה. יש מה שימתיק את כל הרוע מסביב. כמה רוע אפשר לבלוע? אוהו, אל תשאלו. אנשים רעים עושים דברים רעים, והם לא מעטים ולא מבוטלים. אישה איומה במיוחד באה לבית המרקחת של אסנת כדי לבשר לה שבעלה בוגד בה. אנשים תמיד יודעים, אומרת שנבל. איך? הם פשוט יודעים, ואין אפילו טעם לתהות על מקור המידע. לעומת זאת, וגם זה עשוי לנחם במידת מה, “אנשים יודעים הכל, חוץ מאת הדברים החשובים באמת".
מגי המאהבת, שחושבת ש"כולם משקרים" (היא מתכוונת לגברים בכלל, וגברים נשואים בפרט, אבל לא רק לגברים), היא נזר הבריאה בעיני אסנת הרעיה הנבגדת. “היא לא היתה המאהבת המתוסכלת. לא זאת שמבשלת את ארנב המחמד במים רותחים. לא זאת שיושבת לבד על הגג שבתות וחגים. לא מחכה. ולא מרירה. הרי אליה הוא מתגנב. אליה תשוקתו. היא הסוד. הממתק. החטא הנפלא. היא החיים החדשים שלו. אולי גם העתיד". בעיניה של אסנת, מגי יפהפייה. אבל גם מגי מתפעלת מיופיה של אסנת (“יופי עם אופי") ובתה של אסנת מכתירה אף היא את אמה בתואר “יפהפיה", שיש לענוד כמדליה.
זה היה בסדר גמור כמובן אם אחת הנשים, או שתיהן, לא היו יפות במיוחד - היופי הוא בכל מקרה רק בעיני המתבונן, והגבר שמחבר בין שתיהן הוא כנראה לא דוגמן־על, וכוחו בכישרונו הספרותי ובכריזמה שלו ולא בהכרח במראהו החיצוני - אבל שנבל מתעקשת להנציח את יופיין הפיזי של הגיבורות שלה. גם נשים מכוערות ראויות לאהבה, אבל עיני המתבוננים במקרה הזה רואות רק יופי. ואם אלה עיניו של זאב למשל, זה יופי מהסוג שעשוי להביא להחלמתו. הוא אדריכל, בל נשכח, ויש בכוחו להניח את היסודות לבניין חייו המחודש.
אסנת שוקלת להתעמת עם מגי, אולי כמו בשיר “ג'ולין" של דולי פרטון, שבו המספרת מתחננת בפני האישה המושלמת שגנבה ממנה את אהובה להניח לו. ג'ולין יכולה לבחור כל גבר שתרצה, אבל בשביל המספרת בשיר, אהובה הוא הגבר היחיד בעולם שתוכל לאהוב אי־פעם, ואושרה תלוי בנכונותה של ג'ולין לשחרר אותו. לא נגלה אם העימות הזה מתרחש לבסוף או לא, אבל אין ספק שהמתח סביבו בנוי היטב.
שנבל, כמו פרטון, מאמינה כנראה ש"לב שבור הוא הפגיעה הקשה ביותר בהיסטוריה האנושית", כדברי דמות מזדמנת בעלילה. נפילה מקומה רביעית היא רק איור של אהבה כואבת, ורוב האהבות כואבות. שנבל מצטיירת כרומנטיקנית חסרת תקנה, ויש בזה חן. מעבר ליצירות הגרפיטי על הקירות ומאחורי התזות הצבע הספונטניות, הקשקושים, הלכלוכים, הרעשים והצעקות של האומנות־או־למות המיידית הזו, ושל החיים עצמם, הרומנטיקנים האמיתיים רואים את השקט והטוהר והניקיון שרק אהבה גדולה יכולה להעניק.
פה ושם זה גולש לקיטש, כמו בדברי מגי על הגבר הנשוי “שבדרכו חורר את לבה. יצר גומות קטנות ושתל בהן זרעים של אהבה". למען ההגינות, אפילו המילים המוגזמות האלה מגיעות מיד אחרי ההכרה בכך ש"זה שטויות", אבל “בכל זאת התחשק לה לחיות קצת בשקר האהבה והזוגיות והמחויבות".
שקר האהבה? אהבת אמת? אהבת נצח? אהבת חינם? מה זאת אהבה? מי יודע. אולי גם אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול להרים את אלה שנופלים במלכודת הזאת, היפה והמסובכת והמטופשת שבמלכודות, אבל לפחות יוצאים מזה שירים - וספרים - לא רעים.