בצדק רב מזהים את יצחק ארד, יו"ר הנהלת יד ושם בעבר, מי שבנעוריו טווה כפרטיזן צעיר עז נפש עלילות גבורה במאבק בגרמנים, עם תקופת השואה, שכהיסטוריון נעשה מחוקריה הדגולים. ברם, ערב חגיגות ה-80 לפלמ"ח יש להאיר גם את פניו האחרים של ארד - שהלך שלשום לעולמו בגיל 95, כשהוא שבע ימים ומעש - כפלמ"חניק, שחיפש ומצא את המחר בצה"ל ובשירותו כקצין חינוך ראשי שילב עבר, הווה ועתיד.

אביב 45'. המלחמה תמה. ארד הצעיר לא התלבט יותר מדי. משאת נפשו הייתה אחת. טולקה מהיערות רק נכסף הביתה, לארץ-ישראל. כשהתגלגל בנתיבי "הבריחה" עד איטליה, רצו לנצל את ידיעת העברית שלו מגימנסיה "תרבות" כדי לנסות לשכנעו להישאר בארץ המגף ולהיות בין פעילי הארגון שהעבירו ארצה את ניצולי השואה.

ארד, מכוון המטרה, סירב ועלה בשלהי 45' על ספינת המעפילים "חנה סנש" בדרך לארץ-ישראל. לחוף נהריה הגיע בשחייה ומשם - ליגור. "בקיאותי בשפה העברית ועברי כפרטיזן תרמו להיקלטותי המהירה בחבורה הצעירה של בני המשק", כתב בספרו האוטוביוגרפי "חורט בזיכרון - לוחם, שורד, מנציח", שהופיע לפני חמש שנים בהוצאת "ידיעות ספרים".

בראשית ימיו במשק שובץ כדייר-משנה אצל יהודה שרת, מלחין "ואולי" ו"לא שרתי לך ארצי" - ואחיו של משה שרת,  אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. "בהיותי רפתן, משכים קום, שעות העבודה שלנו לא הצטלבו", העיר. "לא ידעתי אז על פועלו במוזיקה".

יצחק ארד (צילום: מירי צחי)יצחק ארד (צילום: מירי צחי)

ארד, לבית רודניצקי, רצה להתגייס לפלמ"ח, אבל היו שהערימו עליו קשיים, בטענה שתחילה עליו להיקלט בארץ. ארד התעקש. בני מהרשק, "הפוליטרוק", התלהב מהרעיון שארד יהיה הפרטיזן הראשון בפלמ"ח והציע לו לבחור בין הפלוגה הימית, מחלקת הסיירים או מחלקת הטיס.

ארד קרץ לשחקים. "הטסתי סולו מטוסים קלים, כמו פייפר ופרימוס ואפילו הטלתי פצצות בגוש-עציון", שחזר. "הייתי אמור להיות בין הטייסים שיצאו לצ'כוסלובקיה כדי להטיס ארצה את מטוסי המסרשמידט, כשקרקעו אותי בגלל עיוורון צבעים חלקי, שהתגלה אצלי. כשהוצע לי לשרת במטה חיל האוויר, אמרתי יפה תודה וביקשתי לעבור לחבלה, המומחיות שלי בין הפרטיזנים".

תקופתו של ארד בפלמ"ח הייתה מלאה - בשמחה ובצער, אפילו בהרבה צער, כשחברתו, מרים שחור, נפלה בקרב בנגב בהיותה בת 19 בלבד. "מרים שחור הייתה חברתי ואהבתי הראשונה בארץ", כתב. "היא הייתה הפלמ"חניקית הראשונה שנפלה במלחמת העצמאות".

ארד נלחם בקרבות בגזרת ירושלים ובין השאר נטל חלק בניסיון הפריצה לעיר העתיקה, שהסתיים בכישלון. הוא ירה פגזי "דווידקה" לעברה ומגג מנזר מר-אליאס צפה עם יצחק רבין, מפקד חטיבת הראל, בדגל לבן שהתנוסס מעל הרובע היהודי והבחין ממרחק בתושבי הרובע מובלים על-ידי  הירדנים לשביים.

בהפוגה בין הקרבות הגיע ארד בדרך בורמה לתל-אביב וביוני 48' הלוחם בן ה-22 נשא לאשה את חברתו, מיכל, בת מושב ירקונה, שאותה הכיר במהלך המלחמה. נישואיהם נמשכו 67 שנה, עד מותה. מיכל סיפרה לו כי נפוצה ידיעת-שווא על נפילתו בקרב על הדרך לירושלים...

בהמשך השתתף ארד בקרבות על לטרון ובקרבות אחרים עד שבאחד בספטמבר 49' קודם לדרגת  סרן ומונה  לתפקיד קצין החבלה של פיקוד הדרום. זה היה בדיוק עשור לאחר אותו בוקר, שבו התעורר בוורשה לקול האזעקות שבישרו על ההתקפה הנאצית, שפתחה את מלחמת העולם השנייה.

חלק ניכר משירותו בצבא הקבע עשה ארד בגייסות השריון. במבצע סיני השתתף בפריצת הטנקים לאל-עריש ובמלחמת ששת הימים הגיע לכותל המערבי שעה קלה לאחר שחרורו בידי מוטה גור ולוחמיו הצנחנים.

"עדיין נשמעו שם הדי יריות", שחזר. "לפני תקיעת השופר המפורסמת שלו, הרב הצבאי הראשי, אלוף שלמה גורן, נתן לי לקרוא את הפסוק 'בשוב אדוני את שיבת ציון, על נהרות בבל ישבנו ובכינו'. אגב כך, אכן זלגו דמעות מעיניי..."

לאחר המלחמה מילא ארד את תפקידו הצבאי האחרון, כקצין חינוך ראשי בדרגת תת-אלוף, מחליפו של מרדכי בר-און. רצה הגורל ושניהם הלכו לעולמם בהפרש של שבועות.

ב-72' היה זה יגאל אלון, שר החינוך דאז ובעבר מפקד הפלמ"ח, שהציע לארד לשמש כיו"ר הנהלת יד ושם, תפקיד שארד הרגיש כניצול שואה מחויב אליו. זאת אמר בראיון שערכתי עמו לפני ארבע שנים בדיור המוגן שבו התגורר ברמת השרון. בן 90 היה, שפע חיוניות ונעם והתנייד בלי מקל ומשקפיים, גאה בכך שכל בני משפחתו הענפה חיים בארץ.

תחריטים על הקיר משכו את תשומת לבי. הסתבר שבהם הנציח מעשה אמן את בני-משפחתו שנספו בשואה ואת החיים בעיירה. "אף פעם לא עסקתי באמנות", סיפר אגב חיוך מצטנע. "פתחו פה חוג ונסחפתי".

גם באמנות אינך נפרד מהשואה, הערתי. "ככה זה", הסכים. "אינני יכול אחרת..."