תמר גפני, “השד של מקסוול", כרמל, 140 עמ׳
פעמים כל מה שצריך לעשות זה לצטט, בשיטת “העתק־הדבק". וידוי ספרותי כמו זה של תמר גפני לקראת סוף ספרה הנפלא מסביר כל מה שצריך ומעבר לזה. אתן לו לדבר בעד עצמו.
“איני בתוך החיים כבר; אני חייתי; גם תודעתי חייתה. תודעתי הבינה בצלילות שהדבר שעתה אני מתעקשת לכנותו ‘סיפור׳ אינו אלא גווייה - מעשה שהיה, עלילה מן העלילות שאנשים מספרים בהן, סיפור אהבה או מעשייה של כיתת בית ספר, ולה התחלה ואמצע וסוף ברורים, ואפשר לומר אותה לפי סדר אירועיה כשהאנשים נקבצים סביבך, כפי שנקבצים סביב טרובדור.
"אני מספרת אומללה קצת, כיוון שאיני יודעת לבדות את הסיפורים מלבי או לספר סיפורים נודדים. כל שאני יודעת הוא לספר - מהר ככל האפשר, כדי שלא אשכח את הסיום - את סיפורי חיי. ואלה יכלו לבסוף בדיוק משום שהם גוויות והרוח אינה נושבת בהם. היה עליי לומר: ‘הרוח נושכת את עצי התרזה׳. תחת זאת אני אומרת: ‘פעם היה לי גבר כזה וכזה׳. היו לי גברים כהנה וכהנה, אבל הרי אגמור לספר עליהם, ואילו הרוח תנשוב תמיד; הרוח היא זו הממלאה את נשמת העולם בסיפורים, ולא המקרים המתארעים בין נשיכותיה בעץ.
"אבל תודעתי אינה מבחינה עוד ברוח; התרופות כיבו את ההמיה שבראשי כיוון שהפכה למערבולת אש. במקום שבו נשבו הרוחות השתרר קיהיון אילם ובתוכו שטים בדלי סיפורים ישנים כסירות נייר. חיי הפכו לתיאטרון ישן של מספר סיפורים המהלך עם בובותיו ומפעם לפעם מתיישב על הדשא, מקבץ סביבו את הילדים, ובדממת הקיץ מפעיל למענם את הבובות שלו".
וכמה יפות ומהפנטות הן בובות הסיפורים של גפני. בזרם תודעה פרטי, חיוני ונואש שדוהר באוטוסטרדה של זיכרונות וקרעי אסוציאציות (“התלבשתי במהירות רבה, כאילו הלבשתי אדם אחר"), ושהזכיר לי לשברירי שניות את הממואר הניו יורקי האקלקטי־אפילפטי של יורם קניוק, “חיים על נייר זכוכית", ואת ספרה הראשון הנועז סגנונית וחצוף רעיונית של צרויה שלו (ומוערך פחות ממה שמגיע לו), “רקדתי עמדתי", גפני בכל זאת עושה דברים שהם שלה ורק שלה, ומחוללת פלאים שלא זכורים לי כמותם, במנעד שבין סיוט ופיוט, ניקיון ולכלוך, סטירה וליטוף.
“את בוהמיינית אמיתית, בודדה ככלב ומבוגרת דייך ללחוץ את ידו של הגבר הכריזמטי והחלש הזה בבדידותך - כך אמרתי לעצמי. היה לך סקס איתו, סקס גרוע שבגרועים; הוא היה מעוניין בך קצת פחות מכפי שאת היית מעוניינת בו, או מוטב לומר, הסטטוס שלו היה קצת יותר גבוה, כיוון שהוא היה מעוניין בך מפני שהיה שתוי, ואילו את היית פיכחת לגמרי. אבל כשהופיע הטווס, הייתם שניכם פיכחים במידה שווה ומדוכדכים באופן מאוזן לחלוטין; ולכן נפרדתם כידידים".
כן, יש גם טווס שמופיע על הגג לפתע - טווס אמיתי ולא מטאפורי - ופורש את מניפת נוצותיו כשם שגפני פורשת את שלה ב־41 קטעים שהם רגעי חיים ורסיסי תודעה, שהאחרון בהם נקרא “באמת, כלום", כאילו מתנצל על קיומו של הספר כולו, שהוא הכל חוץ מכלום ושחלקיו מצטברים למשהו עצום מהם, שמתעלה על כל הציפיות, ובוודאי על אלו של הספר מעצמו. גפני בכלל מרבה להתנצל, כדמות מספרת, ולהמעיט בחשיבות דבריה. היא מלקה את עצמה שלא לצורך, וגם זה חלק מהיופי של המופע שלה, שמילות הנעילה שלו הן: “במרוקו ראיתי חלילן מרקיד נחש; אחר כך אמרו לי שהנחש אינו שומע דבר, אלא מתבונן בגופו של החלילן".
חליל הקסם של גפני בהחלט נשמע למרחקים ומחלחל למעמקים. ועדיין היא ממשיכה להתנצל. אפילו הפורמט הפיזי עצמו של הספר נראה כאקט של התנצלות, כאילו הוא צועק “בבקשה אל תשימו לב אליי, בבקשה תתעלמו ממני", אחרת קשה להסביר מדוע נבחרה לו עטיפה כה דהויה ומכוערת, כמעט בלתי נראית, כזו שמרחיקה קונים ולא מקרבת. ומכל שמות הקטעים שבפנים נבחר השם המרתיע מכולם - הכי פחות “סקסי", הכי פחות מפתה - להעניק לספר את שמו. השד של מקסוול הוא “ניסוי מחשבתי שתפקידו לכפות סדר על האנטרופיה: ההנחה היא שאם תהיה דלת דמיונית במעבר בין שני התאים, ועל הדלת יהיה אחראי שד שיאפשר רק לחלקיקים מהירים לעבור בכיוון האחד ורק לחלקיקים איטיים לעבור בכיוון השני, ייווצר בין התאים הפרש טמפרטורות שיעלה את כמות האנרגיה הזמינה, וזאת בניגוד לחוק השני של התרמודינמיקה הקובע, שאי הסדר תמיד שואף למקסימום. אלא שבפועל הדבר לא מתקיים. האנטרופיה תמיד מנצחת".
מה??? השיעור הזה בפיזיקה, סמלי ככל שיהיה, הוא הדבר האחרון שהייתי בוחר בו כפרזנטור של הספר הענוג והחשוף הזה. שמות קטעים אחרים שהיו יכולים להתאים יותר ככותרת גג הם, בשליפה: “זוועה מהסוג הזה", “האנשים הבודדים" (“תמיד מוצאים אותי האנשים הבודדים הללו"), “הרוח נושכת" ואפילו “הכל תלוי במרכך" (שאכן מתייחס לכאורה למרכך שיער, החשוב יותר משמפו, לטענת הדוברת, אבל אפשר כמובן לקחת אותו למקומות אחרים). שלא לדבר על “אהיה במיטה ימים רבים מאוד", שמשום מה מהדהד לי בהפוכה את “אולי מחר אני אהיה יפה מאוד" של לאה גולדברג, המפנטזת להיות יפה בעיני הגבר הספציפי שיתבונן בה.
אני שומע את נורית גלרון שרה את המילים, והספר של גפני, שהיא גם מוזיקאית, שר ומנגן את עצמו כמו רסיטל נפשי פצוע. נבואת המיטה של גפני מקורקעת למציאות רצופה מהמורות, שגם הפנטזיות לא תמיד נדיבות אליה. לפעמים היא כותבת שורות שהן כמו שירי הייקו, תמצית הבושם. “קרחונים, קרחונים צפים; פעם קראתי, כמו מתוך בולמוס, ספרים רבים־רבים; דיברתי ללא סוף; אהבתי, הושפלתי, התבזיתי, קינאתי; וכעת אני במיטה שלי. אהיה במיטה ימים רבים מאוד. החתולה שלי תתקפל לרגליי בסבלנות הכנועה של בעלי חיים". אם כבר להיות במיטה ימים רבים, כדאי ש"השד של מקסוול" יהיה איתכם.