אשכול נבו, “גבר נכנס בפרדס", כנרת-זמורה דביר, 252 עמ'

שלושה סיפורים בשלושה קולות שונים (לכאורה) מרכיבים את “גבר נכנס בפרדס", שנכנס דרך אוזן אחת ויוצא כמעט מיד דרך האוזן השנייה (בהשאלה מסוימת מהתיאוריה של מספר הסיפור הראשון, שלפיה הדור החדש כולו הוא “הפרעת קשב מהלכת", שהיא בעצם “הפרעת קשר") כמו אורח פורח, ועוקף תוך כדי כך את רוב חדרי הלב ומחילות המוח. משקלו משקל נוצה, הוא מתעכל במהירות ונשכח במהרה, כמעט כלא היה.

שעה של דבש, כמאמר אחד המספרים בהקשר אחר. זה לא בהכרח דבר רע. הספר החדש של המצליח בסופרי ישראל, נכון לעכשיו, לפחות אינו סובל מהברדוגיזציה שבה לוקים ספרים מהסוג שכותב חתן פרס ספיר הטרי, ובניגוד להם, הוא אינו סתום ועמום, חצצי וצחיח וכמעט בלתי צליח, אלא נהיר ובהיר וקולח, רווי אור ועסיס וקריא מאוד, אולי אפילו קריא מדי, אם יש דבר כזה, שזו לכאורה המחמאה האולטימטיבית לספר, ובכל זאת מובלעת בה טרוניה חרישית על כך שהקורא אינו נדרש ולו למינימום של מאמץ ועבודת יחיד להשלמה של חוסרים, חיבור של נקודות ומציאת הסאבטקסט, והדברים מתבצעים עבורו מראש, בשיטת הכל כלול. התפוז הזה מוגש לנו מקולף, שטוף, חתוך ופרוס, על צלחת נאה, מוכן לנגיסה. סע לשלום חביבי, המפתחות בפנים, כדברי הגששים.

אפרופו נקודות. כבר שנים, אולי מאז שכל דרישת שלום שנייה ב"לי ולך שיר וברכה" נשלחה אל “החייל הכי... בצה"ל", לא ראיתי שימוש אינטנסיבי כל כך בשלוש נקודות. הן מציפות את הספר כמו אבעבועות רוח, כשצריך וכשלא צריך. “זה כאילו שמוזיקה... לוחצת פליי... על הרגשות הכי סודיים שלנו".

“זוגיות זה די... ג'ונגל, אמרתי". “בואי נגיד שהיא... רגישה מאוד. באחוזון תשעים ותשע של הרגישות. ו... כל אחד מאיתנו התפתח לכיוונים אחרים, ו... לא יודע, אולי להיות חמש־עשרה שנה ביחד בלי להרוג אחד את השני זה בכלל הישג ולא כישלון? סורי, נראה לי שאת מחפשת תשובות ברורות ו...אין לי עדיין".

סורי, עומס הנקודות מטריד לרגעים ואינו נעים לעין, אבל אפילו הוא לא ממש מפריע לזרימת הטקסט הנינוחה והבוטחת.

בעיה משמעותית יותר נרמזת בתרגיל שהמספר הראשון - מתופף גרוש בן 39 - גונב מהטיפול הזוגי שלו: כשיש קושי לדבר על משהו בגוף ראשון, עוברים לגוף שלישי. חבל שאשכול נבו לא נצמד לגוף שלישי בכל שלושת הסיפורים.

באוזניי, בכל מקרה, כל שלושת המספרים - השניים האחרים הם כירורג אלמן בן 68 ואישה נשואה שעקבותיו של בעלה נעלמו בפרדס והעניקו לספר את שמו - נשמעו כמו מספר אחד עם אותו הקול בדיוק.

אני תוהה אם יש אפשרות שנבו בכלל לא התכוון להישמע שונה בכל סיפור, וביקש להישאר הוא עצמו, כלומר המספר הידידותי והנוח לבריות, הקצת שובב (עם התגססויות לא מזיקות על סקס אוראלי למשל וגאווה על כך שמישהי הכתירה אותו כ"זיון מעולה", והמתופף עף על עצמו במיוחד), קצת הרבה חנון (מי מצטט קטעים שלמים מ"חולית"? לפי נבו, מתברר שלפחות שני אנשים בעולם; ואיזה אדם ששמו אשר מתהדר בכינוי “אשר יגורתי"? מי אומר “לעשות פיפי" במקום “להשתין"? ומי כותב על זקפתו, “מזדקר בי רצון"? הרי זה מגה־חנוני), עם נטייה לסנסציוניות מינורית וקריצה למי־טו (כולל בחירה עלילתית מופרכת עד כדי גיחוך, שקשורה בבדיקת דנ"א מפוקפקת), אמירות בנאליות קליטות שאפשר לשווק כמדבקות (“מי שלא נוגעים בו ברוך, הופך קשה מבפנים" או “געגוע־למישהו פלוס געגוע־לאותו־מישהו שווה נחמה"), אבחנות “חמודות" כמו “מבוכה נראית טוב על גבוהים" או “יש הורים שאוהבים את הילדים שלהם מלמטה למעלה, ויש הורים שאוהבים מלמעלה למטה", והרבה יותר מדי דימויי תהום (“העייפות שלי... ממש... ממש... תהומית"), בנוסף על התהום האמיתית שמככבת ומניעה את הסיפור הראשון.

אשכול נבו (צילום: הניקה בוגנברגר)אשכול נבו (צילום: הניקה בוגנברגר)

יהיו סיבותיו אשר יהיו, התוצאה יוצרת משבר אמון, אם כי נראה שנבו עצמו לא לוקח בשיא הרצינות את סיפוריו (“כולה סיפורים, לא ספר הזוהר", אומרת האישה הנשואה על הסיפורים הקצרים שבעלה הנעדר פרסם תחת השם ה...חנוני, “זלמן אינטרנשיונל").

אם הקורא מתקשה להאמין שהמספרים הם אכן מי שהם טוענים שהם, מתהווה נתק מובנה בינו ובין המסופר. כמו חוקרת המשטרה בסיפור השלישי, ש"עין ימין שלה מתעגלת באמפתיה, ועין שמאל שלה ממשיכה לחשוד בי", גם הקורא עשוי למצוא את עצמו לכוד בטנגו מהוסס של “רוצה להישאב פנימה אבל חושש".  

עיסוקו של נבו כמדריך ומנהל סדנאות כתיבה ניכר בספר, שמשופע בתרגילי כתיבה גלויים ונסתרים כאחד. נוסף על תרגיל המעבר לגוף שלישי (שכאמור היה עשוי להיטיב עם הספר לו היה מאומץ בשלמותו), ישנו תרגיל ה"חמישה דברים שאנשים לא יודעים" על מישהו, שאותו מציעה חוקרת המשטרה, וישנם הסיפורים הקצרצרים של הגבר שנכנס בפרדס ולא יצא ממנו, שאורך כל אחד מהם 100 מילה בדיוק.

אבל מתברר שאמינות של קול מספר היא דבר שאי אפשר ללמוד וללמד. כל קורא והפוליגרף הפנימי שלו כמובן, אבל מבחינת הקורא הזה אפשר להאמין לישי שריד ב"מנצחת" שהוא אישה מורעלת־צבא; אפשר להאמין לאלבר קאמי שהוא יתום טרי אטום רגשית/סוציופת ב"הזר", ולמארק האדון שהוא נער בן 15 עם תסמונת אספרגר ב"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה".

אבל לצערי אי אפשר להאמין לאשכול נבו שהוא שלושת האנשים שמספרים את הסיפורים ב"גבר נכנס בפרדס". ועדיין צלחתי בהנאה יחסית את הספר, בניגוד למה שקרה לי עם ספרה החדש של הילה בלום, מי שערכה את ספרו של נבו.

בלום, אף היא מורה מוערכת לכתיבה, מעצבת ב"איך לאהוב את בתך" דמות של מספרת שנמצאת באמסטרדם וצופה מרחוק בנכדותיה - בנותיה של בתה, שהקשר עמה נותק - שאותן לא פגשה מעולם.

לא הצלחתי להאמין ולו לרגע אחד שלמספרת יש בת שהתנתקה ממנה, ושהיא אומנם נמצאת באמסטרדם, או לצורך העניין בכל מקום אחר בעולם. שהיא קיימת כדמות אמיתית עם עולם פנימי מלא וחיים שהם מעבר למילים (המיופייפות לעייפה, אגב, עד שהרגשתי כאילו הן מלקקות את עצמן בהתפעלות) המונחות על הנייר.

משהו בספר של נבו גרם לי לרצות להמשיך בקריאה עד תום. את הספר של בלום זנחתי בייאוש אחרי 40 עמודים. כל משבר אמון, מתברר, והסיפור שלו.