לחיים יש דרכים משלהם להפתיע. דווקא בימים הסוערים, השסועים והמדממים הללו, מציפות את המשורר ארז ביטון שתי קרני אור ועוטפות אותו בחגיגה כפולה: יום הולדתו ה־80 יחול בסוף השבוע, ושלשום הוענק לו תואר "עמית של כבוד" מטעם האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים.

"בין שיר לשיר אני חי לרוב בקיטוע רגשי, כמעט שממה", הוא מתוודה, "וכאשר מזמינים אותי לאירוע המתייחס לעובדת היותי משורר, אני מתעורר כמו אותה צפרדע היודעת להמית את עצמה בחורף ולהקיץ לשפע של תנועה וחיים עם השמש הראשונה. נזקקתי לפגוש שוב את ה'אני' החבוי, המקרטע, של היותי משורר ולנסות להתחבר שוב להוויה הפעילה של רגש ההופך לטקסט".

בדברים שנשא בטקס החגיגי, התחבר ביטון שוב לסיבה המוחלטת הקובעת את דרך כתיבתו ואורח חייו. "אני בא מן הקרוע, מן השסוע, מן השבור, מן המפורר”, אמר באירוע.

“אני בא גם מן הסקרנות שיש בה גם סכנות גדולות של הנגיעות שלי בחפצים חשודים שיש בהם פוטנציאל לאוצר, אבל יש בהם גם סכנה למתפוצץ ולמרסק. אני מונע מהסקרנות האינסופית במפגש יומיומי עם המפתיע, עם הפתאומי, עם הבלתי מובן מאליו. אני בא מדרך אישית שבורה ומרוסקת, אבל אני בא גם מהתהודות הגדולות, מהתחייה הלאומית, מן המעבר מאלג'יריה לישראל בתהליך שיש בו קסם בל ישוער, אבל גם סכנה אורבת, צער בלתי נגמר של הורים שניסו בכל מאודם להמשיך ולנשק את אדמת ארץ ישראל בעיר המוכה כל כך, לוד".

תואר הכבוד החדש מצטרף אל שורת אותות ופרסים שקיבל ביטון לאורך השנים כמו פרס היצירה לסופרים עבריים, פרס מפעל חיים ע"ש יהודה עמיחי, פרס ביאליק, ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בן־גוריון, אות קרן אייסף על תרומה יוצאת דופן לחברה וצמצום פערים חברתיים וכמובן, פרס ישראל לשירה לשנת 2015. לכל פרס ותואר – הדר משלהם, אבל המוזיקה היא כבר חלק מהזיכרון הפנימי הקמאי הפועם בתאיו.

"המוזיקה הייתה עבורי סוג של נס”, הוא מספר. "פגשתי כבר בילדות מוקדמת סלסולי סלסולים מפי הורים ושכנים בפיוט אנדלוסי שיש בו עומק ובתווים הארוכים המלאים כמיהה אינסופית אל הנשגב. בילדותי המוקדמת, פעם יחידה שראיתי איש מנגן הייתה בעיר לוד כשעברתי ברחוב באקראי בערב ושמעתי צלילי נגינה מרטיטים, וכשהתקרבתי, ראיתי את המורה שלי מאגודת ישראל מחזיק בכינור ומנגן".

המפגש השופע הראשון שלו עם מוזיקה היה ב"בית חינוך עיוורים", מוסד שכולו מלא בנגינה. "עיוורים התקיימו בשנות ה־50 כנגנים בתזמורות, והייתה אוריינטציה של לימוד נגינה”, הוא מספר.

“בבית חינוך עיוורים ניגנו בכינור, פסנתר, נבל, מנדולינה, והמוזיקה חדרה אל מתחת לעור. נעשיתי ידיד גדול ליוהן סבסטיאן באך, לבטהובן, לגריג ועוד. המוזיקה הייתה גם סיכוי גדול לאנשים עיוורים, אבל הייתה אולי גם מכשלה גדולה דוגמת נער שניגן איתנו, אבל לימים הגיע שלא בטובתו להיות קבצן. שאלתי את עצמי תמיד איך זה שאני נחלצתי מגורל של ביטול עצמי ושמתי את עצמי מהצד השני של החברה, להיות נותן - כעובד סוציאלי, כפסיכולוג, כמשורר - ואילו חברי הנגן המוכשר הפך לקבצן.

בספרי 'בית הפסנתרים' (הקיבוץ המאוחד, 2015) נתתי ביטוי חי למפגש שלי עם המוזיקה בבית חינוך עיוורים. לפעמים, כשהקולות הבאים אליי מבחוץ מפויסים יותר, אני חווה אותם כמוזיקה, כלומר המפגש שלי עם העולם הוא בעיקר בהאזנה, בהקשבה, בנתינת דעת לצליל. מרגש אותי קול צחוקו של הנכד שלי או אפילו צלילים טריוויאליים ומשמחים כמו נקישת כפית בספל. נעשיתי מחובר גם למוזיקה האנדלוסית וגם למוזיקה האירופאית. למזלי היום, עם הטכנולוגיות החדשות, אני נכנס ליוטיוב בכוחות עצמי ואני מזמין השמעה של יצירות אהובות".

בין היצירות האהובות הוא מונה את הקנטטות של באך, “אורפאוס בשאול” של גלוק, האופרה “דוד ויהונתן” של שרפנטייה, "הסונטה הפתטית" של בטהובן ועוד. "המפגש עם גדולי הרוח מרכך בי משהו, מרחיק קצת מן הקש והגבב של הקולות הלא נעימים הנערמים עליי ועל כולנו", הוא אומר. "היוצרים הגדולים האלה מחברים אותי שוב אל חוויות יסוד של שמחת המפגש עם היופי שבעולם. העובדה שלא יכולתי להצטרף אל המנגנים בבית חינוך עיוורים בגלל עובדת היותי בעל יד אחת, העצימה את תשוקתי למוזיקה. בספר 'בית הפסנתרים' כתבתי שיר על המורה לפסנתר, הגברת מירה, שראתה אותי יומיום עומד נטוע ליד הפסנתר, שומע בכמיהה איך הנערים האחרים עוברים דרכה לעומת חוסר האונים שלי, שכן הפציעה הקשה בידי לא אפשרה לי לנגן".

ארז ביטון (צילום: רענן כהן)ארז ביטון (צילום: רענן כהן)

האומץ האמיתי

ביטון נולד ב־1941 באלג'יריה, וכשהיה בן 6 עלתה משפחתו ארצה. התחנה הראשונה במעבר הייתה מעברת רעננה ומשם עברו ללוד. בהיותו בן 10 נפצע קשה מפצצה שמצא ליד הבית ואיבד את מאור עיניו ויד אחת. הוא עבר ללמוד בבית חינוך עיוורים בירושלים, שם הוחלף שמו מיעיש לארז. כבר בגיל 14 הרגיש ששירים באים אליו מבפנים ודורשים להיכתב. אהבת הספרים הייתה להט שקשה לתאר. בין השאר, דימה את עצמו, יחד עם חבריו לבית, כחלק מהדמויות ב"הר הקסמים" של תומאס מאן. הם זיהו בספר עומק של חוויית קיום ומוות לעומת חיים, את ההתמודדות עם שאלת הזמן החולף, עם הפטיפון שבו המוזיקה מוקצבת בזמן. האמנות, הבין כבר אז, נותנת פשר לסבל האנושי.

לאחר סיום לימודיו בתיכון ע"ש ליפשיץ, המשיך ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית והחל לפרסם שירים בכתב העת "קשת” ובעיתונות היומית. ב־1964 החל לעבוד בלשכת הסעד באשקלון והתמנה למנהל המחלקה הסוציאלית בשכונת עתיקות ג'. כך, כידוע, נולד השיר על זוהרה אלפסיה. ב־1972 החל לימודי תואר שני בפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת בר־אילן וב־1975 שימש פסיכולוג שיקומי בבית החולים נוה און ברמת גן ושימש ראש צוות ומדריך לעובדים סוציאליים באור יהודה. בשנים אלו פרצו מתוכו בהדרגה שירים שניסו לבטא מאבק זהות על רקע ההגירה וראו אור בספר "מנחה מרוקאית" בהוצאת "עקד". שלוש שנים לאחר מכן ראה אור הספר השני, "ספר הנענע", שהנכיח את המזרחיות באמצעי שירה מודרניים.

ביטון היה הראשון שביטא בשירה את כאבם ואת שברם של בני הדור השני של עולי המזרח והמגרב ושל הוריו. באחד השירים שפתחו את הספר "ציפור בין יבשות" (1989), כתב: "על סף חצי בית בארץ ישראל/ עמד אבי/ מביט לצדדים ואומר:/ בהריסות האלה/ נבנה פעם מטבח/ לבשל בו זנב לווייתן/ ושור הבר/ ובהריסות האלה/ נקים פינת תפילה/ למצוא מקום/ למקדש מעט/ אבי נשאר בסף/ ואני כל ימיי/ מציב פיגומים/ אל לב השמיים".

אחר כך יבואו בהוצאת הקיבוץ המאוחד "סוליקה" (מחזה פואטי, 2000), "תמביסרת – ציפור מרוקאית" (2009), "נופים חבושי עיניים" (2013), "בית הפסנתרים" (2015), "אותות" (2019) ובעיצומה של שנת הקורונה, "העוברים על פניי", מבחר משיריו שראה אור בסדרת "זוטא" בעריכת רעייתו רחל ביטון קלהורה, איתה ייסד את כתב העת לתרבות וספרות "אפיריון" ב־1982.

הוא כיהן כיו"ר אגודת הסופרים העבריים וכיו"ר המרכז הים־תיכוני הבינלאומי לקשרי תרבות באזור הים התיכון, אותו ייסד ב־1994. בראשית שנות האלפיים גם עמד בראש הארגון לנפגעי פעולות איבה. "למשורר אין עדיפות בהבנת המקרא במציאות מסוכסכת, אלימה, לכאורה ללא פתרון", הוא מבהיר.

"יחד עם זאת, אולי דווקא איש רגיש, איש מילים, חווה את הפעימה ואת הפער הנורא בין הצורך בצדק אנושי פשוט לבין הזילות בחיי אדם כפי שאנחנו נוכחים במזרח התיכון כולו והיום גם במדינה. נדמה לי שהפער הזה הוא גם באשר לעובדה שרוב האנשים רוצים שלום, רוצים שקט, רוצים לחיות חיי יומיום בבטחה – משני העמים. למרות זאת, המציאות הפורמלית ביחסיהם היא מציאות הפוכה של קיטוב, של שנאה, של התשה הדדית, של אמונה מוטעית של הקיצוניים משני הצדדים שיהיה פתרון מוחלט, טוטאלי. כל צד אומר: בסופו של דבר, אם אחזיק מעמד במוות שקורה לי ביומיום, אקבל את הכל. כל הארץ תהיה שלי. הצד השני אומר אותו הדבר: אם אכיל את המוות ואת הדיכוי והכיבוש עוד ועוד זמן, אני אהיה זה שיזכה בארץ כולה. האומץ האמיתי הוא בנכונות לוותר, לראות את האחר כחלק ממני, כבעל זכות קיום כמוני. ילד מת הוא ילד מת בכל מקום, בכל עם, בכל זמן".

שנת הקורונה זימנה לביטון את מה שהוא מגדיר כהוויה כפולה. מצד אחד ניתוק "בלתי ניתן לריפוי", בעיקר הריחוק מילדיו ונכדיו. "שמרתי על עצמי מכל משמר והתבודדתי עם רעייתי אין יוצא ואין נכנס", הוא אומר. מהצד השני, באופן מפתיע, דווקא הניתוק מהעולם החיצוני הניב שפע של התרחשויות פנימיות.

"כתבתי יומיום, כמעט שעה־שעה, גם שירה וגם פרוזה", הוא מספר. "טעמתי סוף־סוף את הטעם הנפלא של יצירה הבאה מבפנים גלים־גלים. אני מעריך שכתבתי כארבעה או חמישה ספרים שאצטרך לערוך בשנים הבאות. התחושה המרכזית שבאה לביטוי בכתיבה שלי בשנת הקורונה הינה תחושה של להגיד את האמת בחדירה לעומק, בחשיפה נוספת במפגש עם עצמי עד העצם. זעם גדול, התחשבנות גדולה, וחזרה לילדות עם מתן נוכחות חזקה לרגע הפציעה ברחוב כ"ט בלוד ב־19 בנובמבר 1951. חוויית הפציעה לא באה לגילוי ישיר וישר בשיריי הקודמים. הנתק שבא בגין הקורונה נתן גם סוג של שקט נפשי שהצדיק אי־פעילות והתכנסות פנימית ללא ההכרח של מפגש חיצוני עם העולם, שהוא תמיד מפגש בעייתי עם הזולת, שהרי הזולת הוא לא מובן מאליו ולא תמיד מציע ידיים מושטות".

ארז ביטון (צילום: רענן כהן)ארז ביטון (צילום: רענן כהן)

קצה של נחמה
לְאִמִּי/ לֹא חָיוּ לָהּ הַיְלָדִים, לְאִמִּי./ הָרִאשׁוֹן, לֹא חַי לָהּ הָרִאשׁוֹן/ שֶׁקָּרְאוּ לוֹ דָּוִד על שם אביה/ הַשֵּׁנִי, לֹא חַי לָהּ הַשֵּׁנִי/ שֶׁקָּרְאוּ לוֹ מֵאִיר/ עַל שֵׁם רַבִּי מֵאִיר בַּעַל הַנֵּס/ וְלֹא הָיָה לוֹ נֵס לִחְיוֹת/ הַשְּׁלִישִׁי, חַי לָהּ הַשְּׁלִישִׁי/ שֶׁקָּרְאוּ לוֹ יְעִישׁ/ שֶׁזֶּה חַיִּים/ וְזֶה הָיִיתִי אֲנִי וְחָיִיתִי לָהּ/ אֲבָל/ אֵיזֶה חַיִּים חָיִיתִי לָךְ?/ אִמִּי
("לאמי לא חיו לה הילדים"
מתוך הספר "תמביסרת -
ציפור מרוקאית")

זה השיר שהיה ביטון מקדיש לעצמו אילו היה מתבקש לבחור אחד מבין שיריו הרבים. "השיר הזה מתנגן בי שוב ושוב והוא גם ביטוי תמציתי ונוקב לחיי, לזהותי, אולי גם סיכום של חיים קשים הנמסכים לתבנית של טקסט של שיר", הוא אומר. “השיר עצמו אין בו פתרון של גאולה, אבל עצם הצגת הנוסח הקשה, עצם כתיבת השיר, מפרקת את הטוטאליות של הצער והייאוש והופכת את המציאות הקשה למשהו נסבל, ובכך יש אולי קצה של נחמה".

מה אתה מאחל לעצמך? ומה אתה מאחל למדינת ישראל ולתרבות בפרט?
"עם כינון השלום עם ארבע מדינות ערב נבטה בי התקווה שאולי צומחת אפשרות אמיתית של קבלה הדדית, אבל עם רעידת האדמה ביחסים בין יהודים וערבים שוב התלקחו החרדות והחששות. נקווה שהשכל הישר וכוח החיים הטבוע בכולנו יכוון את המציאות הכל כך מורכבת ומסוכסכת".