"רונן שלי, כמה כאב, עצב וגעגועים נושא הלב הקטן הזה אליך, וכל כך קשה לי, נשמה יקרה", כתבה מזל קרמני במכתב לבנה רונן ביולי 1995, חמש שנים אחרי שנרצח.
"אני סלע איתן שמתפורר, פצוע וכואב. הימים חולפים והכל נעשה קשה, כל יום שעובר מכביד ומוסיף עוד געגוע, והמחשבות מטריפות את דעתי. לא טוב לי. אני מתגעגעת, אני נשרפת, אני כואבת, בן יקר שלי. אוהבת, אמא".
מכתב זה הוא אחד ממאות המכתבים שכתבה במהלך 30 השנים מאז שנרצח, ומופיעים בספרה "איתך ובלעדיך - מכתבים לרונן" (הוצאת מכון קורות), שיושק הערב במרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה בירושלים.
רונן קרמני, בנם של מזל ואליהו, נרצח ב־4 באוגוסט 1990, בהיותו בן 18, יחד עם חברו הטוב, ליאור טובול ז"ל. השניים יצאו לביקור אצל חברותיהם בגבעת זאב, כאשר בשעה שבע בערב בעודם פוסעים בצומת רמות לכיוון תחנת אוטובוס, עצרה לידם מכונית טרנזיט ובה שלושה גברים, שהציעו לקחת אותם למחוז חפצם.
משנתקלו בסירוב, הוציא אחד הנוסעים אקדח ואילץ אותם בכוח לעלות לרכב. הנערים התנגדו ונאבקו, ואז כפתו השלושה את ידיהם והסיעו אותם לוואדי בבית חנינא.
שם, תוך שהם נאבקים עם חוטפיהם ומנסים להשתחרר, דקרו אותם המחבלים למוות. גופותיהם נמצאו כעבור יומיים, והם נקברו זה לצד זה בחלקת תמיר שבגבעת שאול בירושלים. הרוצחים נתפסו שלוש שנים לאחר האירוע.
"רונן נקבר ב־6 באוגוסט, והיה צריך להתגייס ב־6 בספטמבר", מספרת קרמני, 79, אם לחמישה, המתגוררת בשכונת הקטמונים בירושלים. "באותם מוצאי שבת, רונן וחברו ליאור יצאו מהבית שלי, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. בלילה נודע לנו שהם לא הגיעו למחוז חפצם ויצאנו לחיפושים".
היא הוסיפה כי "זו הייתה תקופה מאוד קשה עם טיפולים פסיכולוגיים ודיכאונות. אחרי כן הסתכלתי על הילדים, על הנכדים, ואמרתי שאם לא אעזור לעצמי, התהום תישאר פעורה לפניי, ויום אחד אפול פנימה. אז עשיתי את הבחירה והתחלתי להתרומם לאט־לאט. אני מתמודדת, מסתכלת קדימה".
"30 שנה ישבתי וכתבתי. כתבתי לו וסיפרתי לו ובכיתי. אנשים לא תמיד אוהבים לשמוע שלא טוב לבן אדם, לא מתוך רוע, אלא כי קשה להם לשמוע זאת. לכן הכי קל היה לי לכתוב למחברת את התחושות, הכאבים, הגעגועים. בשבילי זה היה כאילו החייתי את רונן מחדש. כל אחד והדרך שלו וההתמודדות שלו".
בעקבות חטיפת ורצח שלושת הנערים בגוש עציון, גיל־עד שער, יעקב נפתלי פרנקל ואייל יפרח, ביוני 2014 כתבה קרמני לבנה: "שלום נשמה שלי, שלושה נערים נחטפו, אסון גדול, מחבלים חטפו אותם. נערכים חיפושים באזור חברון. לא ידוע מה עלה בגורלם. כל הארץ בוערת, מתפללת להימצאם. מתגעגעת אליך, עוטפת אותך בחיבוק גדול, אמא".
לפני כשנה וחצי הפסיקה קרמני לכתוב מכתבים. "הרגשתי שאני חוזרת על אותם הדברים, על אותו הכאב, הרגשתי שזה כבר מיצה אותי", היא מסבירה. "פשוט אמרתי זהו, אני רוצה לסגור מעגל ואולי באיזשהו שלב לכתוב דברים קצת אחרים".
התרעות פיקוד העורף