"רונן שלי, כמה כאב, עצב וגעגועים נושא הלב הקטן הזה אליך, וכל כך קשה לי, נשמה יקרה", כתבה מזל קרמני במכתב לבנה רונן ביולי 1995, חמש שנים אחרי שנרצח.

"אני סלע איתן שמתפורר, פצוע וכואב. הימים חולפים והכל נעשה קשה, כל יום שעובר מכביד ומוסיף עוד געגוע, והמחשבות מטריפות את דעתי. לא טוב לי. אני מתגעגעת, אני נשרפת, אני כואבת, בן יקר שלי. אוהבת, אמא".

מכתב זה הוא אחד ממאות המכתבים שכתבה במהלך 30 השנים מאז שנרצח, ומופיעים בספרה "איתך ובלעדיך - מכתבים לרונן" (הוצאת מכון קורות), שיושק הערב במרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה בירושלים.

רונן קרמני, בנם של מזל ואליהו, נרצח ב־4 באוגוסט 1990, בהיותו בן 18, יחד עם חברו הטוב, ליאור טובול ז"ל. השניים יצאו לביקור אצל חברותיהם בגבעת זאב, כאשר בשעה שבע בערב בעודם פוסעים בצומת רמות לכיוון תחנת אוטובוס, עצרה לידם מכונית טרנזיט ובה שלושה גברים, שהציעו לקחת אותם למחוז חפצם.

משנתקלו בסירוב, הוציא אחד הנוסעים אקדח ואילץ אותם בכוח לעלות לרכב. הנערים התנגדו ונאבקו, ואז כפתו השלושה את ידיהם והסיעו אותם לוואדי בבית חנינא.

בנו של מזל קרמני (צילום: מרק ישראל סלם)
בנו של מזל קרמני (צילום: מרק ישראל סלם)

שם, תוך שהם נאבקים עם חוטפיהם ומנסים להשתחרר, דקרו אותם המחבלים למוות. גופותיהם נמצאו כעבור יומיים, והם נקברו זה לצד זה בחלקת תמיר שבגבעת שאול בירושלים. הרוצחים נתפסו שלוש שנים לאחר האירוע.

"רונן נקבר ב־6 באוגוסט, והיה צריך להתגייס ב־6 בספטמבר", מספרת קרמני, 79, אם לחמישה, המתגוררת בשכונת הקטמונים בירושלים. "באותם מוצאי שבת, רונן וחברו ליאור יצאו מהבית שלי, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם. בלילה נודע לנו שהם לא הגיעו למחוז חפצם ויצאנו לחיפושים".

הייתה לך איזושהי תקווה?
"ידעתי שהבן שלי לא יזוז ימינה או שמאלה, כלומר אם הוא אמר לי שהוא נוסע לגבעת זאב, אז הוא נוסע לגבעת זאב. אם היה משנה כיוון, היה מודיע לי. הייתה לו מסירות כלפיי, וככה גם היה ליאור. כשיצאנו לחיפושים, היו לי תחושות מעורבות, אבל הייתה לי תקווה שבכל זאת אני טועה. קיוויתי וציפיתי שאני טועה, אמרתי כל הזמן 'לא יכול להיות, לא יכול להיות'".

איך נראו השנים שלאחר הרצח?
"תשע שנים ראשונות הייתי צל מהלך. חיפשתי דמויות דומות לרונן, גם בילדים שלי חיפשתי את הדמיון לו. היה לי מאוד קשה. המזל שלי היה שהתחשבו בי בעבודה. עבדתי אז בגלריה העירונית במחלקה לאמנות בעיריית ירושלים. היו לי ימים שהייתי צריכה ללכת לעבודה, ופתאום קיבלתי התקף של בכי והתקשרתי להגיד להם שאני לא מגיעה".

היא הוסיפה כי "זו הייתה תקופה מאוד קשה עם טיפולים פסיכולוגיים ודיכאונות. אחרי כן הסתכלתי על הילדים, על הנכדים, ואמרתי שאם לא אעזור לעצמי, התהום תישאר פעורה לפניי, ויום אחד אפול פנימה. אז עשיתי את הבחירה והתחלתי להתרומם לאט־לאט. אני מתמודדת, מסתכלת קדימה".

הדבר היקר ביותר
את המכתבים לבנה החלה קרמני לכתוב לאחר הרצח. "בלילות עם נדודי שינה, בלילות שלא עצמתי עין, ישבתי כל הזדמנות וכתבתי לרונן", היא מספרת.

"30 שנה ישבתי וכתבתי. כתבתי לו וסיפרתי לו ובכיתי. אנשים לא תמיד אוהבים לשמוע שלא טוב לבן אדם, לא מתוך רוע, אלא כי קשה להם לשמוע זאת. לכן הכי קל היה לי לכתוב למחברת את התחושות, הכאבים, הגעגועים. בשבילי זה היה כאילו החייתי את רונן מחדש. כל אחד והדרך שלו וההתמודדות שלו".

על מה כתבת?
"כתבתי על געגועים, זיכרונות, הרהורים, מחשבות, כל מה שהתרחש אצלי באותו זמן. כתבתי מה שעובר עלינו, מה שעשינו. אף אחד מהילדים שלי לא ידע ולא שמע על כך. אספתי מחברת עבה על מחברת, מחברת על מחברת".

כריכת הספר ''מסע לארץ האסירים'' יהודה (יולי) מרגולין (צילום: יח''צ)
כריכת הספר ''מסע לארץ האסירים'' יהודה (יולי) מרגולין (צילום: יח''צ)

מה גרם לך להחליט לאגד את המכתבים לספר?
"אחרי 30 שנות כתיבה, כשהיו לי כבר ארבע מחברות עבות, החלטתי להנציח את מה שכתבתי ולהוציא זאת לאור. פניתי למכון קורות ונתקלתי באדם מקסים בשם יחזקאל פרנקל. הוא צעד איתי יד ביד. גם ביטוח לאומי סייע בהוצאת הספר ונעזרתי גם בגיוס המונים שבו אנשים פתחו את לבם. בספר מעל 300 עמודים הכוללים מאות מכתבים. בינתיים הדפסתי כ־35 ספרים, זה היה התקציב שלי. עכשיו אני הולכת על מהדורה שנייה".

למי מיועד הספר?
"הספר מיועד למשפחה שלי, לנכדים שלי, שיעברו עם זה מדור לדור. כמו כן, אם מישהו מעוניין לדעת מה עוברת אם שכולה שלקחו לה את הדבר היקר ביותר - אולי דרך המכתבים שלי הוא יוכל להבין. כל אחד מנציח בדרך שלו, כל אחד בדרך שלו מתמודד עם האובדן. הדרך שלי הייתה בציור ובהוצאת הספר. כבר כמה שנים אני לומדת לצייר. בציורים אני מציירת הרבה טבע, פרחים, עצים, לא מציירת דברים אפלים".

איזה מכתב קרוב ללבך במיוחד?
"מדובר בעיקר במכתבים שכתבתי אחרי שחלמתי את רונן. חלומות שבהם הייתי רואה אותו, ואז הייתי מתעוררת, כותבת ומספרת לו על החלום. היה לי למשל חלום אחד מאוד מוחשי. החבר הטוב של רונן, שהוא גם הבן של גיסתי, עמד לפני חתונה. ביום החתונה נכנסתי קצת לנוח, ואז חלמתי את הבן שלי רונן צועק לי: 'תמסרי מזל טוב לאפי, אני מצטער שאני לא יכול לבוא'. אחרי שתי שניות קמתי כולי נרגשת, כאילו אני מחפשת אותו, אבל המציאות טפחה על פניי. באותה חתונה כמעט התעלפתי".

בעקבות חטיפת ורצח שלושת הנערים בגוש עציון, גיל־עד שער, יעקב נפתלי פרנקל ואייל יפרח, ביוני 2014 כתבה קרמני לבנה: "שלום נשמה שלי, שלושה נערים נחטפו, אסון גדול, מחבלים חטפו אותם. נערכים חיפושים באזור חברון. לא ידוע מה עלה בגורלם. כל הארץ בוערת, מתפללת להימצאם. מתגעגעת אליך, עוטפת אותך בחיבוק גדול, אמא".

מכתבה של מזל לבנה על חטיפת הנערים (צילום: ללא קרדיט)
מכתבה של מזל לבנה על חטיפת הנערים (צילום: ללא קרדיט)

לפני כשנה וחצי הפסיקה קרמני לכתוב מכתבים. "הרגשתי שאני חוזרת על אותם הדברים, על אותו הכאב, הרגשתי שזה כבר מיצה אותי", היא מסבירה. "פשוט אמרתי זהו, אני רוצה לסגור מעגל ואולי באיזשהו שלב לכתוב דברים קצת אחרים".

קצת שחרור
ערב ההשקה של הספר היה אמור להתקיים כבר לפני שנה, "אבל בגלל הקורונה נדחה", מספרת קרמני. "עכשיו סוף־סוף אני גאה ומרוגשת בטירוף. אני בטוחה שזה לא יהיה קל לאנשים, אבל אנחנו ממשיכים הלאה משם. יש לי עוד ילדים, נכדים, הם צריכים את תשומת הלב שלי, את ההתייחסות שלי".

הכתיבה היוותה עבורך כלי מרפא?
"זו הייתה השתפכות. בן אדם משתפך לחבר, לאח, או לידיד, אני השתפכתי למחברת. זה עשה לי קצת שחרור".

נראה לך שבעתיד תכתבי עוד?
"הלוואי שאוכל לכתוב קצת דברים אחרים, הלוואי ואזכה לכתוב בעתיד דברים יותר שמחים".