סרן ארז הוא בן 24, קצין מצטיין ונערץ, שקורץ מחומר של רמטכ"לים; נער הפוסטר האידיאלי של ארץ ישראל הלא מקולקלת. גאוות המדינה ומי שעשוי להחזיר לה את תפארתה שאבדה כמעט לבדו. אבל אז "פרחה מאופקים", כדברי מתנגדיה (וישראל הראשונה והשנייה מתנגחות פה ראש בראש) מגישה נגדו תלונה על אונס, שהוא מכחיש בתוקף, והאגדה שלו - אז ובעיקר עכשיו, בתקופת מי טו - עלולה להתרסק.
העלילה מסתבכת, ושריד (בעצמו רב סרן במיל') מנווט אותה במיומנות, ברגישות, באחריות מוסרית ובמגע קל שמרשימים במיוחד בהתחשב שזו טבילת האש הספרותית שלו (משעשע אגב לראות מישהו קורא ספר "מתוסבך אבל מעניין" על בית המקדש השלישי, בהוצאת עם עובד; נבואה עצמית לספרו של שריד "השלישי", שיצא בעם עובד ב-2015, או שמא בדיחה פרטית שנשתלה בדיעבד?). זה ספר ביכורים שיודע בדיוק איזו חיה הוא, וכמעט שאין חיות כאלה.
נדמה לי שיש כאן משהו לכל אחד. מישהו מספר: "גיליתי שהדברים שאני הכי מתגעגע אליהם בארץ, בסוף היום, הם האוכל והמוזיקה שלנו, של הערבים, של היוונים, של הטורקים, פרקי חזנות, שירי צוענים, יו ניים איט...". בהשאלה מדבריו, שריד מעניק לקוראיו פלייליסט עשיר של טעמים וסגנונות שיכול להביא אל רחבת הריקודים גם סרבנים גמורים.
שריד מערבב לנו יופי את החיים. העדשה שלו תמיד בפוקוס, בניגוד למה שאומר למספר מעסיקו לשעבר. אהבתי פחות את הכיתוב על גב העטיפה, שטוען כי "החקירה של סרן ארז נהפכת לחקירה של התרבות הישראלית על גווניה השונים". די כבר להאכיל אותנו בכפית עם הסאבטקסט. תנו לנו להחליט לבד. תודה.
מעניין כמובן לראות איך ספרו הראשון של שריד מתכתב עם ספרו האחרון עד כה, "מנצחת". שם כיכבה אישה מורעלת צבא וצמאת כוח (אמו של המספר כאן, אגב, טוענת שאביו חיפש כוח ולא צדק), שסוגדת לרמטכ"לים (גם סרן ארז הוא אלוהים לחייליו) וצה"ל בכלל הוא היקום היחיד שנראה לה הגיוני והדת (או הכת) היחידה שהיא מאמינה בה. ב"חקירתו של סרן ארז", צה"ל מוצג כישות קצת יותר מורכבת (או במילותיו הנוספות של הכיתוב על גב העטיפה: "שריד מיישיר מבט חומל אך חד כתער אל תת־גווניה העמוקים והעדינים ביותר של המורכבות הישראלית הייחודית והסבוכה". תירגעו כבר, בחיאת).
סיפור משני קטן מזכיר בהפוכה את הניצול לרעה של צה"ל בסדרת הטלוויזיה "השוטרים". כאן מתגייסים מיטב הלוחמים כדי לפתור משבר עם העולם התחתון באשקלון )פוטנציאל מעולה לסדרה אחרת( ולהציל את משפחתו קשת היום של חייל בפלוגה. כשאנשי הצבא לוקחים את החוק האזרחי לידיים, עפים ניצוצות. ואז מישהו מזכיר בהקשר אחר, שאומנם תמיד מאשימים את הש"ג, אבל מה לעשות שלפעמים הש"ג באמת דביל.
התרעות פיקוד העורף