ישי שריד, "חקירתו של סרן ארז", ידיעות ספרים, 268 עמ'

יש המון חיות ברומן המצוין הזה. ספארי שלם. דוגמאות אקראיות בשליפה: נערה במצוקה "מתהפכת כנקבת אריה הים"; מישהי מאשימה את המספר חסר השם שהוא "חפרפר עיוור". הוא מצדו כותב על מישהו אחר: "עיניו הביטו בי בחשדנות כשועלים במאורתם" ומתאר מגע בחדר מלון עם זמרת חימום יוונייה במילים: "התנועענו על המיטה צמודים זה לזה כצמד דובונים"; "הרמנו את הוואדי בצליל משוגע כמו שני זאבים", מספרת דמות נוספת; חווה לגידול יענים בקניה מוזכרת כאופציה לפרנסה עתידית.

בגן העצמאות יש "פסל שחף לבן שבור כנף"; עטלפים מלטפים מישהו בשיער, ועופות טורפים חגים ב"שמי הנגב הגדולים"; תדרוך לתצפיתן חובב בלבנון נשמע בערך כך: "תדווח לי על כל דבר שזז. עז, חמור, פלאח, זקנה..."; טיילים ישראליים מתמסטלים ממיץ קקטוס בווילקה במבה שבאקוודור ו"חושבים את עצמם לחיות... איזה ראש, איזה סוטול, אני אהיה אריה, אתה תהיה שועל, הם לא הפסיקו להתלהב"; מישהו מכריז: "ברגע הזה ידעתי בדיוק איזו חיה אני, וזה לא היה עכבר, או חזיר, או שפן"; יש מדורה נגד תנים ואזכור של "כרישים שמנים" ואיש זאב; עולה חדש חסר מזל סובל מ"שפיפות של כלב מוכה", ולעומתו מהגג המספר ברגע דרמטי: "תפסה אותי לאות שהכרתי מחקירות קודמות.

זאת האכזבה שאוחזת בך כשאתה מבין ששיקרו לך, שהאמת יותר מסובכת מכפי שהבנת בהתחלה, שלא תוכל לנקות את החשדות בקלות, שמעתה ואילך אתה חייב להיכנס לעורו של כלב ציד". המספר הוא־הוא החוקר מ"חקירתו של סרן ארז", ספרו הראשון של ישי שריד, שראה אור בשנת 2000 ונקרא במקור, אפרופו חיות, "טרף קל", וכעת יוצא לאור במהדורה מחודשת ובשם אחר.

חקירתו של סרן ארז (צילום: ידיעות ספרים)חקירתו של סרן ארז (צילום: ידיעות ספרים)

"בקושי נשארו אנשים כמוך במדינה", אומרת לו בהתפעלות הקצינה שמגייסת אותו לחקירה, כאיש מילואים. הוא בתגובה מצטט לה מ"מסכת ישנה של בית ספר": "כולנו נהדרים, כולנו חלוצים". אז זהו, שלא. אבל הוא באמת דמות ספרותית נהדרת. לוזר מזדקן־במהירות עם כרס (שלדבריו ניתנת לתיקון, ובכל זאת מדאיגה ומדכדכת אותו) של יותר מדי שווארמה, שאינו נרתע מווידויים כמו "הורדתי מוחטה לשיחים" ומתיאורים כמו "הזרג המואר של ארובת רידינג", שמארח בדירתו המרופטת עוד דמות נהדרת (אחת מני רבות) - אהובת נעורים נכזבת, שהיא סוג של ציפי פרימו מהשיר של גזוז, אחת שנועדה להיות כוכבת אבל מוצאת עצמה מובסת ומפוצצת בתרופות הרגעה פסיכוטיות ש"יכולות להרדים פיל", אלא מה.

אם תשאלו את אמא שלו, הבחור הוא "חוליה תקועה בשרשרת הדורות", ומפעפעת בה החרדה האולטימטיבית, ש"בסוף הוא עוד יחזור לי בתשובה"; אביו היה פרקליט שמת בטרם עת משברון לב מתמשך, ולטענת האם רצה להיות גדעון האוזנר וכל חייו חיפש את "האייכמן שלו"; היא ממאנת להבין מדוע בנה הלך בדרכו. "למה היית צריך לחזור על הכישלון של אבא שלך".

כשהחוקר תופס את הנחקר בשקר, הוא חושב לעצמו ש"אולי כאן מתחילה קבורתו", אבל סרן ארז הוא לא אייכמן. אין סוסים שמדברים עברית, ואין מפלצות בסיפור הזה. רק בני אדם, ולא חיות, שנקלעו לסיטואציות שהחיים מזמנים, ומנסים להתמודד איתן כמידת יכולתן האנושית המוגבלת.

סרן ארז הוא בן  24, קצין מצטיין ונערץ, שקורץ מחומר של רמטכ"לים; נער הפוסטר האידיאלי של ארץ ישראל הלא מקולקלת. גאוות המדינה ומי שעשוי להחזיר לה את תפארתה שאבדה כמעט לבדו. אבל אז "פרחה מאופקים", כדברי מתנגדיה (וישראל הראשונה והשנייה מתנגחות פה ראש בראש) מגישה נגדו תלונה על אונס, שהוא מכחיש בתוקף, והאגדה שלו - אז ובעיקר עכשיו, בתקופת מי טו - עלולה להתרסק.

העלילה מסתבכת, ושריד (בעצמו רב סרן במיל') מנווט אותה במיומנות, ברגישות, באחריות מוסרית ובמגע קל שמרשימים במיוחד בהתחשב שזו טבילת האש הספרותית שלו (משעשע אגב לראות מישהו קורא ספר "מתוסבך אבל מעניין" על בית המקדש השלישי, בהוצאת עם עובד; נבואה עצמית לספרו של שריד "השלישי", שיצא בעם עובד ב-2015, או שמא בדיחה פרטית שנשתלה בדיעבד?). זה ספר ביכורים שיודע בדיוק איזו חיה הוא, וכמעט שאין חיות כאלה.

נדמה לי שיש כאן משהו לכל אחד. מישהו מספר: "גיליתי שהדברים שאני הכי מתגעגע אליהם בארץ, בסוף היום, הם האוכל והמוזיקה שלנו, של הערבים, של היוונים, של הטורקים, פרקי חזנות, שירי צוענים, יו ניים איט...". בהשאלה מדבריו, שריד מעניק לקוראיו פלייליסט עשיר של טעמים וסגנונות שיכול להביא אל רחבת הריקודים גם סרבנים גמורים.

אהבתי את ההומור המדויק והקולע (מישהו מדבר על "עגמומיות בסגנון שינקין", שנחשבת למותרות בלבנון, ומישהו אחר קורא במוסף את "וידוייה של מלכת יופי שהידרדרה להשמנה"), שמנסח במעט מילים כל מה שצריך על המון נושאים וסוגיות, ואת השפה הדיבורית־ספרותית
האקלקטית והצבעונית. מישהו למשל מתייחס בדאגה למתלוננת וכועס על "כל אלה שמערבבים לה את החיים".

שריד מערבב לנו יופי את החיים. העדשה שלו תמיד בפוקוס, בניגוד למה שאומר למספר מעסיקו לשעבר. אהבתי פחות את הכיתוב על גב העטיפה, שטוען כי "החקירה של סרן ארז נהפכת לחקירה של התרבות הישראלית על גווניה השונים". די כבר להאכיל אותנו בכפית עם הסאבטקסט. תנו לנו להחליט לבד. תודה.

מעניין כמובן לראות איך ספרו הראשון של שריד מתכתב עם ספרו האחרון עד כה, "מנצחת". שם כיכבה אישה מורעלת צבא וצמאת כוח (אמו של המספר כאן, אגב, טוענת שאביו חיפש כוח ולא צדק), שסוגדת לרמטכ"לים (גם סרן ארז הוא אלוהים לחייליו) וצה"ל בכלל הוא היקום היחיד שנראה לה הגיוני והדת (או הכת) היחידה שהיא מאמינה בה. ב"חקירתו של סרן ארז", צה"ל מוצג כישות קצת יותר מורכבת (או במילותיו הנוספות של הכיתוב על גב העטיפה: "שריד מיישיר מבט חומל אך חד כתער אל תת־גווניה העמוקים והעדינים ביותר של המורכבות הישראלית הייחודית והסבוכה". תירגעו כבר, בחיאת).

סיפור משני קטן מזכיר בהפוכה את הניצול לרעה של צה"ל בסדרת הטלוויזיה "השוטרים". כאן מתגייסים מיטב הלוחמים כדי לפתור משבר עם העולם התחתון באשקלון )פוטנציאל מעולה לסדרה אחרת( ולהציל את משפחתו קשת היום של חייל בפלוגה. כשאנשי הצבא לוקחים את החוק האזרחי לידיים, עפים ניצוצות. ואז מישהו מזכיר בהקשר אחר, שאומנם תמיד מאשימים את הש"ג, אבל מה לעשות שלפעמים הש"ג באמת דביל.