אגתה כריסטי נהגה לספר שסוד ההצלחה של נישואיה השניים נעוץ בעובדה שבעלה ארכיאולוג; ככל שהזדקנה כך התעניין בה יותר. בהשאלה, יערה אייסברג, גיבורת ספר הביכורים המרענן של נגה דיין (שבין היתר מועלית בו התהייה אם משה דיין היה או לא היה שמאלני, אם כי ככל הידוע לי אין קרבה משפחתית בין הסופרת והגנרל) מתעניינת בכל דבר שיש לו היסטוריה, וכמה שיותר עתיקה, יותר טוב.

כל גל נושא ליערה מזכרת, ועל כן היא מתרפקת על העבר (כולל פנטזיה על צעצועי גיליוטינה לילדים מתקופת המהפכה הצרפתית) כנרמז בשם הספר, עד שלפעמים היא שוכחת להתעסק בהווה, ולהיישיר מבט אל העתיד כלל אינה טורחת. בהקדמה ההיתולית המתעתעת, דיין טוענת שיערה היא למעשה אישה אמיתית, בשר ודם, והיא שכתבה את הספר ולא דיין, שתפקידה הסתכם בהבאת כתב היד לדפוס. יערה מציעה לדיין לשנות את שם הספר ל"התפרקות" (רעיון שזוכה לביטוי גרפי בעטיפה). כך ייעשה כנראה למי שמתרפקת יותר מדי על מה שהיה, ובמקרה הפרטי שלה גם על מה שהיה יכול להיות - היא מתקשה להתמודד עם המציאות ומתפרקת לחתיכות.

האמת שליערה בת ה־33, שמתפרנסת (בדוחק) מהתחביב שלה, ומלמדת היסטוריה בתיכון "הגאונים" שכשמו ממש לא הוא, יש תירוץ לא רע להתפרק ולהישען על תרופות פסיכיאטריות. בעלה נמרוד, הצעיר ממנה בשנתיים ("ששערו בצבע הנחושת ופניו כפני ילד נצחי"), שבמלאת שבע שנים להיכרותם ציין בעוקצנות אופיינית שעכשיו תמו שבע השנים הרעות, ואולי יתחילו סוף־סוף שבע הטובות - מת פתאום בנפילה מחלון. הוא היה דוקטורנט מבטיח לפיזיקה בטכניון, ויערה חושדת שנפילתו לא הייתה תאונה או התאבדות, ושהוא נדחף אל מותו בזדון.

כך היא הופכת לבלשית חובבת, אולי בסגנון מיס מרפל של אותה אגתה כריסטי, ומנסה לפצח את התעלומה שהשאירה אותה "אלמנה צעירה ועגמומית". במקביל היא חותרת לשקם את הריסות חייה כמיטב יכולתה, אבל לא מצליחה להימנע מלהעמיד כל פרט בראי ההיסטוריה. אפרופו התכונות השליליות של חברותיה המעטות, למשל, שלתחושתה מאפילות על סגולותיהן החיוביות, היא אומרת: "כאשר אני מתחילה להלקות את עצמי על היותי מחמירה מדי, אני נאחזת בדבריו של איינשטיין לחברו פריץ הבר שהמציא שיטת דישון המצמצמת את בעיית הרעב בעולם, אבל עם זאת פיתח גם גז שנועד ללוחמה כימית: 'המציאות האנושית אינה מתנהלת על פי משוואות מתמטיות, והמעשים הטובים שלך אינם מאזנים את מעשיך הרעים'". היא חושבת מחשבות לא נדיבות גם על סגנית המנהל בבית ספרה ואנשים אחרים, ומגלה: "כשיש לי ייסורי מצפון על מחשבותיי הנלוזות, אני משקיטה אותם באמרתו של ההיסטוריון הגדול סר רונלד סיים שאמר ש'יש לשפוט אנשים על פי מעשיהם ולא על פי כוונותיהם'". ככה זה כשאת מורה להיסטוריה - לעולם לא יחסרו לך אילנות גבוהים להיתלות בהם.

רומן סוער למדי עם רועי, איש התחזוקה של התיכון, שיש לו שאיפות משלו ללמוד היסטוריה (אם כי התעניינותו בשואה גורמת ליערה לזלזל בו, כי בעיניה "אין בין זה ובין התעניינות בהיסטוריה דבר") - מייצב בהדרגה את הקרקע שמתחת לרגליה. ב"סוער למדי" הכוונה לפרצי תשוקה שיערה - ודיין, בעצמה מורה להיסטוריה - מתארת באופן מורתי משעשע עד מגוחך, כדרכן של מורות. "הפעם ללא כל הכנות הוא הפשיל את שמלת הקטיפה הסגולה שלבשתי והותיר אותי בתחתוני התחרה הוורודים שלי, ואני פתחתי את רוכסן מכנסיו וכך בעודנו לבושים למחצה לגמנו זה את זה מלוא הגביע".

נגה דיין (צילום: צילום פרטי)נגה דיין (צילום: צילום פרטי)

ההומור המורתי אינו מרפה מיערה/דיין, לרע אך בעיקר לטוב, לטעמי. כשתלמידה בשם נועה קמה בזמן שיעור על גלילאו, שואלת אותה יערה: "נועה, עלייך אמר גלילאו 'ואף על פי כן נוע תנוע'!?" בלתי נמנע, ובכל זאת עובד. מורים היו מאז ומתמיד סטנדאפיסטים מתוסכלים, כנראה.
אבל מורתיות יתר שמתפרצת פה ושם היא בעוכרי הספר החינני הזה, שיופיו דווקא בבוסריותו. נטייתה של דיין "ללעוס את החומר" לקוראיה/תלמידיה ולהשתמש במירכאות כשצריך ולא צריך (אצלה ירידה על תלמיד היא "ירידה" על תלמיד, למשל, וחבל) אינה מועילה לטקסט, גם אם היא נעשית במודע, ועוד פחות מכך נטייתה, המודעת לעצמה אף היא, להרחיב בהרצאות מעבר לנדרש ולרצוי. "...אמרתי בלבי שאין זה נורא כלל אם אני אהיה זו שפעם אחת אלאה את הקהל המצומצם הזה בהרצאה מלומדת. שאפתי אוויר והמשכתי: 'לאורך הדורות אנשי דת היו ערים לבעיה הזו, ולכן בכל תקופה קם זרם דתי שקבע שעל האדם לצפות לתמורה כלשהי מהאל על מעשיו הטובים. למשל, בנצרות הזרם הקלוויניסטי טוען...'".

קו דקיק מפריד בין הרצאה לחפירה, ודיין חוצה אותו לעתים שלא בטובתה. כשהיא מלהטטת בידיעותיה כמתמודדת בשעשועון טריוויה זה חמוד מאוד (כמו בהשוואת סיפורו של אשרף מרואן, חתנו של נאצר שריגל למען ישראל ומת בנסיבות עלומות, לזה של נמרוד), ובוודאי נחמד ללמוד שכפר מסריק נקרא על שם הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה, טומאש מסריק, ולשמוע על טיפוסים מרתקים כמו מילנה יסנסקה, אהובתו של פרנץ קפקא, התיאולוג יאן הוס והפיזיקאי המרגל קורט סיטה. אבל כשיערה נותנת למשל רשות דיבור/נאום מוגזמת לסבתה, מקסימה ככל שתהיה, זה פשוט מייגע. יש משהו קצת מתיש באובססיה של יערה לכל מה שהיסטורי, וגם אם תשוקתה להיסטוריה נראית אותנטית לגמרי, ורצונה להדביק את תלמידיה בהתפעמותה מימי הביניים מעורר הערכה, לא תמיד זה מצליח לסחוף במסגרת הסיפור. וכשדיין חוצה קו אדום אחר - זה שמפריד בין ספרות לוויקיפדיה - הבעיה מחריפה.

דיין מתייחסת ל"ספר הבלש הראשון שנכתב אי פעם", הלא הוא "האישה בלבן" של וילקי קולינס, שאת 700 עמודיו יערה עדיין לא סיימה לקרוא. החלק הבלשי ב"התרפקות" משאיר טעם של עוד; אולי אפשר להפוך את יערה אייסברג לגיבורה של סדרת ספרי בלש עם דגש היסטורי, למה לא?
הממד הרכילותי בספר (לא רק מילנה יסנסקה, אלא גם מורות שמתעניינות זו בחייה הרומנטיים של זו, וברקע האישי של המנהל וכו') שובה לב ומפתה. בסופו של דבר, מהי ההיסטוריה כולה בעצם, אם לא סיפור הרכילות הגדול ביותר שנכתב אי פעם?