גרהם נורטון, "נחלה", מאנגלית: נעה שביט, לסה, 364 עמ'

אחרי ש"מציאה", ספרו של איש הטלוויזיה גרהם נורטון, היה לשמיכה החשמלית המומלצת של חורף 2020, מגיע ספרו "נחלה", ומוכרז בזאת רשמית כקרטיב דובדבנים המנצח של קיץ 2021. "נחלה" הוא למעשה ספרו הראשון של נורטון, אבל משום מה תורגם לעברית אחרי "מציאה", הספר השני. לא משנה, העיקר שתורגם, והלוואי שגם השלישי וכל אלה שיבואו אחריו יזכו לגורל דומה וישמחו עוד רבבות קוראים.

כל התכונות שהפכו את נורטון לכוכב מסך מאפיינות גם את הישגיו הספרותיים. כמראיין הוא יודע לשאול את כל השאלות הנכונות, להקשיב בעניין אמיתי לתשובות ולהגיב עליהן במידת הצורך, ותמיד בחן ובברק מעוררי השתאות; כפרשן אירוויזיונים הוא מציע הסתכלות מקורית על המתרחש, ורואה דברים שאחרים אינם רואים; כמגיש ועורך תוכניות הוא מקפיד שלא ליצור ולו רגע או חצי רגע של שעמום או אובדן ריכוז, בידיעה שהצופים אוחזים בשלט ויכולים להעביר ערוץ בכל שנייה נתונה. הוא להוט להצחיק, לבדר, לרתק ולהפנט את קהלו - לזכותו ייאמר שהלהיטות הזו נרגעה עם השנים וכיום היא מאוזנת ו"בריאה" יותר, ולבטח פחות מעיקה - ועושה זאת גם כמספר סיפורים.

הנכס המוביל שלו ב"נחלה" הוא הסמל פי־ג׳יי (פיטר ג'יימס) קולינס, נציג המשטרה בכפר האירי הזערורי דאנין. פי־ג׳יי הוא הר אדם עדין, שמסתתר מאחורי משמניו ונמנע מיצירת קשר אמיתי עם העולם והאנשים, ובעיקר הנשים, שבו. המשקל שלו מגדיר אותו, כובל אותו ובה בעת משחרר אותו מכל ניסיון להתמודד עם החיים.

פסקת הפתיחה מסבירה הכל. "הדעה הרווחת בקרב תושבי דָאנין הייתה שאם התבצע פשע וסמל קולינס הצליח לתפוס את העבריין, מאוד לא סביר שהמעצר היה כרוך במרדף רגלי. אנשים חיבבו אותו, ואיש לא כינה בשמות, אך בכל זאת קשה להיות רגוע כשביטחון הכפר שלך תלוי באדם שמזיע גם כשהוא צועד אל הכומר לקבל ברכה".

גרהם נורטון  (צילום: Ian Gavan.GettyImages)
גרהם נורטון (צילום: Ian Gavan.GettyImages)

פי־ג׳יי הוא דמות נפלאה ובלתי נשכחת, שתקבל בקרוב חיים חדשים בעיבוד הטלוויזיוני לספר, בביצועו של השחקן המעולה קונלת' היל (לורד ואריז מ"משחקי הכס"). פרפר מבוהל בדמות קרנף, שכמיהתו לאהבה ולמגע אנושי מקבלת איכויות טרגיות של ממש בכתיבתו הרגישה של נורטון, שמחבב מאוד את האתגר שבמציאת זווית קומית בכל טרגדיה. "מציאה" ו"נחלה" משופעים בתאונות גורל כואבות ומשכנעות, ועדיין אי אפשר למחוק את החיוך מהפנים. בקרטיב דובדבנים כמו בקרטיב דובדבנים, החמיצות והמתיקות דרות להן יחדיו, ומשלימות זו את זו. למרבה המזל והחסד, נורטון מזכה את פי־ג׳יי לא בהזדמנות אחת לאהבה, אלא בשתי הזדמנויות שלמות. הבעיה? שתי הנשים הן חשודות אפשריות ברצח שהיה או לא היה. וזוהי רק ההתחלה.

שרידי אדם מתגלים באתר בנייה, והכפר כמרקחה. האפשרות שהגופה היא של גיבור מקומי מן העבר, שנעלם בלי להשאיר עקבות, מציתה להבות ישנות. הבחור מיעט במילים אבל היה שובר לבבות מקצועי, ולפחות שתי נשים נלחמו עליו עד זוב דם, ונורטון מדלג בין הזמנים ומשחזר את הפרשה מנקודות מבט שונות. משקיפה זקנה מעירה: "הוא רק גבר, ומאלה בטח שלא חסר", אבל מתברר שבכפר כל כך קטן המבחר בכל זאת דל ומוגבל, ובכוחו של זכר אחד להחריב חיים שלמים.

היעלמותו מחדדת את בדידותן של שלוש אחיות רווקות למשל, וגם את אומללותה של אישה נשואה שתוהה לאן נעלמו חייה. "אולי היא לא רצתה חיים חדשים. היא רק רצתה שהישנים שלה יהיו טובים יותר, כמו לצחצח זוג נעליים מוכר". אבל אז היא מפסיקה לשתות, וזוג הנעליים המוכר נראה פתאום פחות מושך. "הפיכחות הביאה איתה יותר זמן לחשוב ולהעלות רעיונות, כאלה שגם זכרה ביום המחרת. אחרי שהילדים יגדלו יהיה זמן שבו תוכל לעזוב את סירת חייה הדולפת ולצעוד לבדה אל הלא נודע. המחשבה הפחידה אותה אבל גם הניעה אותה הלאה מיום שגרתי ונטול שתייה אחד לזה שאחריו".

נורטון מעצב גם דמויות נשים נהדרות. חיי הכפר, שהרכילות היא הדלק שמניע אותם והיעדר הפרטיות הוא הכלא שמחבר בין כולם, מצוירים באותנטיות כובשת שלעולם אינה מועדת לאקזוטיות שטחית של גלוית תיירים. האנשים בכפר הזה אמיתיים אחד־אחד, והם רחוקים משלמות ומלאי פגמים ובכל זאת מצליחים להתחבב עלינו. היינו מסכימים לשתות כוס גינס מרה אפילו עם הבלש היהיר מהעיר הגדולה, שבא לפקח על העניינים ולהתנשא (בתחילה) על פי־ג׳יי (שהוא מכנה בינו לבין עצמו "הבלש סומו", על שם קרב ההיאבקות היפני בין גברים גדולי גוף), אבל מתגלה כאיש טוב בסך הכל, עם צרות משלו.

פי־ג׳יי מסתער על החקירה במלוא כוחו. הוא רוצה להוכיח לבלש השחצן שיש לו מה לתרום, והוא רוצה להוכיח לעצמו שיש לו בשביל מה לקום בבוקר. סיפור המתח אפקטיבי, אבל בניית האווירה והרקמה העדינה של היחסים בין הדמויות מצליחות להאפיל עליו, וסיפור אהבתו/אהבותיו של פי־ג׳יי ממלא ומרחיב את הלב ומותח לא פחות מחקירת הרצח (שכאמור, היה או לא היה).

למען ההגינות חייבים לציין שספרו השני של נורטון מוצלח יותר. היריעה הסיפורית ב"מציאה" רחבה ועשירה יותר, התפניות בעלילה מפתיעות הרבה יותר, והשליטה של נורטון בניהול העניינים מרשימה יותר. אבל אי אפשר לקחת מ"נחלה" את קסמיו המובהקים. אין בו מילה אחת מיותרת, הוא קליל ועמוק בו בזמן ולא מתיימר להיות מה שאיננו.

ושוב, אפילו על יצירת דמותו של פי־ג׳יי לבדה מגיע לנורטון כל שבח אפשרי. הוא ילך איתי עוד זמן רב. ולבטח לא אשכח את הדייט הראשון - והאחרון - שלו, עם נערה חסרת לב שהלכה איתו ל"מכסחי השדים" וכיסחה את האמון שלו במין הנשי כולו. "הוא חש את להט המבוכה זורם בגופו כאילו היה זה אתמול. ניסיונותיו המגושמים להצטודד במושב הקולנוע הצר כדי שיוכל לנסות לשים זרוע מאחורי כתפיה. איך היא הסתכלה עליו וצחקה. בלי לנסות לחוס על רגשותיו, רק לעג גלוי. למה הסכימה לצאת איתו? לא משנה כמה מביך או משפיל עשוי היה להיות ה׳לא׳, הוא היה עדיף על הבהייה במסך בניסיון לא לבכות בזמן שכתפיה רטטו לידו. הוא לא חזר על הטעות הזאת יותר". 