בקריאה נוספת דרך עיניים זקנות, מפוכחות ולא מעוגלות מהערצה, ההתרשמות מ"חגיגה נודדת", אסופת האנקדוטות האוטוביוגרפיות המתעדות את חייו של ארנסט המינגוויי עם אשתו הראשונה בפריז, הופכת מודעת יותר לחירויות יצירתיות, פיאור עצמי, טפיחה על חזה נפוח ושעיר של הסופר כבדאי צעיר אך עדיין מענגת. החינגה הניידת מלוהקת במיטב הכישרונות האומנותיים בתחומים השונים בפריז של שנות ה־20 של המאה הקודמת; את שפע השמות המרטיטים, המפילים את הקורא על ישבנו, שופך המחבר במנות לא אחידות של אני ואפסי עוד, אוקיינוס של אלכוהול, צדפות רוטטות ומשוט קולינרי מענג בעיר שהפכה בשנתיים האחרונות למשאת נפש מחוץ להישג יד. ועדיין קשה לראות חתן פרס נובל ופוליצר מזייף אורגזמות.

אני קורא פרק ונח. מנות גדושות מדי של צפייה חטטנית והתכתשות תגרנית עם המעצבים האולטימטיביים של התרבות המודרנית, מונחות כבד על החזה. יותר מדי גרטרוד שטיין, עזרא פאונד, פיקאסו, שאגאל, מואיז קיזלינג, סילביה ביץ' ואחרים או מראה שובל מעילם הארוך מתנופף ביציאה מהביסטרו השכונתי ברגע שהמינגוויי נכנס לשם, מעיק על מערכת העיכול התרבותית. לפעמים קשה לשאת את כל הטוב הזה.

ההיסטוריה של הספר מעידה על תוכנו. מעשה בסקיצות ראשוניות ששרבט בזמן אמת בפריז ושהלכו לאיבוד עד שנמצאו במקרה במזוודה שחזרה לידיו ב־1957. את העדות על המציאה ששבה לבעליה מוסר איי־אי הוצ'נר, מי שהיה חברם הטוב של המינגוויי ופול ניומן, כל אחד בדרכו, ומת בשנה שעברה בגיל 102. יש לי מושג מסוים כיצד ממצב מישהו את עצמו עמוק בחייהם של מפורסמים לסוגיהם וגם אינו מוותר על הקרדיט שלו כסופר גרוע, אבל לא תיקחו מהוצ'נר שהיה שם. מצהלות המינגוויי על שוב הבנים לגבולם דעכו אל שארית ימיו ותלאות בריאותו הפיזית והנפשית, כולל סדרות של טיפולים בנזעי חשמל שהיו פעם ברוטליים ופוגעניים, ובאקט מיידי של החלמה מחקו חלקים גדולים מזיכרונו של המטופל.

היוזמה לארוז את הסיפורים לספר בחייו לא עלתה יפה. "חגיגה נודדת" אמור היה לצאת לאור ב־1960, אך ויכוחים בין עורכים ויורשים, בעיקר אשתו הרביעית והאחרונה מרי, הקפיאו את הספר. הוא הגיע לדפוס ב־1964, שלוש שנים אחרי שהמינגוויי התאבד, אחרי שגם בניו בחשו בו. המהדורה הראשונה צונזרה קשות ברוח התקופה, בעיקר מכיוון שמנהיג "התפיחה־בקדמת-מכנסי־גדולה־יותר־מהתפיחה־בקדמת־מכנסיך" תיאר ברוחב לב סיטואציות מיניות, אמיתיות או סוגסטיביות ופיזר שפע מילים "גסות" לזמנו. ב־2009, לא בלי תקיעת חצוצרות, הוציא הבן גרסה מעודכנת חפה מהתערבות לא עניינית.

ארנסט המינגווי (צילום: John F. Kennedy Presidential Library and Museum)ארנסט המינגווי (צילום: John F. Kennedy Presidential Library and Museum)


בשל נסיבות אישיות צורם לי במיוחד הפרק העשירי "עם פסקין ב־Dome". אין ספק שהמינגוויי יכול היה להכיר את הצייר ז'ול פסקין, שכינויו היה "נסיך מונמרטר" בשל סגנון חייו ההדוניסטי, ציוריו הארוטיים, סגנונו הדרמטי והמקום שתפס בין אומנים מסדר הגודל של אמדאו מודיליאני, שנהג להציג את עצמו כ"צייר ויהודי", חיים סוטין, פרנאן לז'ה, חואן גרי, פיקאסו, מאטיס ואחרים. במפגש הלילי ביניהם היה אמור אנטישמי צעיר בתחילת דרכו כהמינגוויי לדעת שפסקין היה יהודי יליד בולגריה, שנולד כיוליוס מרדכי פנקס ושינה את שמו לפסקין אחרי שאביו, סוחר תבואה אמיד, הסתייג מציוריו הארוטיים הראשונים של פנקס הקטן. מהאפיזודה הלילית עם פסקין עולה ניחוח רע של המינגוויי, בעל מנהגי אישות קלוקלים, זנאי מהולל ושתיין כבד, שבחר להציג עצמו במפגש עם הצייר השיכור כנזיר שסרח ומיהר לשוב לדרך הישר.

פסקין צייר אלפי ציורים ולא פחות רישומים, אבל לא היה בולט בין העילויים באסכולת פריז. אני אוהב אותו. אולי משום שכנכדו של סוחר האומנות יוסף שטיגליץ, לא היה אפשר שלא לאהוב אותו. שטיגליץ היה מליץ יושר של פסקין כשם שהיה סנגור של ציירים יהודיים אחרים שלבו יצא אליהם. אחרי שקראתי את תיאור פגישת המינגוויי־פסקין כמה פעמים, ולא רק בגלל דמיון עשיר, אם הייתה פגישה כזאת, שטיגליץ נכח בה. אולי לא עם טקסט לציטוט; לא בשולחן האינטימי; לא בקדמת הבמה אבל היה. הוא היה בן 25 בערך ובשליחות הגלריה בקראקוב של אביו, הוא הסתובב באירופה וחיפש אומנות. אפילו ז'ורז' צ'רנסול, הביוגרף של פסקין, מטיל ספק: "ככל שאתה לומד יותר את הפרק" כתב, "אתה חושד שהפגישה לא התקיימה באמת. אבל המינגוויי תמיד ידע לנסח משפט יפה", הוסיף.

לחנוכת דירה חדשה שלנו אמר לי שטיגליץ, "בוא לחנות, תבחר משהו". תלו אז בגלריה הקטנה באלנבי 71 דברים טובים: קיזלינג, מינצ'ן, שאגאל, כץ, אדלר, פכשטיין, ליברמן, גוטליב. לא הבנתי הרבה, אבל כמי שעשה את החגים בדירה הקטנה בג'ורג' אליוט והתבונן בשני ציורי שמן של שאגאל על הקיר אחד מעל השני מעל גפילטע פיש מתוק של סבתא, ידעתי מה "טוב". במגבעת הסוחר שלו דיבר סבא במונחים של "טוב" ו"לא חשוב" בזמן שאנשים אחרים אומרים "יפה" ו"לא שווה". אדם ברוך, ששטיגליץ חנך אותו, כתב ש"למדתי ממנו משהו על אומנות, כי למדתי ממנו משהו על החיים, כי למדתי ממנו על אנשים ועל טבעם הפנימי. קשה למסור את השיעור שלמדתי ממנו על רגל אחת. פשוט תסכימו איתי שלמדתי. בכל זאת: 'כתובה הולנדית מהמאה ה־16 תמיד שווה יותר מתחריט טיפוסי של פיקאסו או שאגאל'".

ז'ול פסקין (צילום:   Vittorio Zunino Celotto  Getty Images,Alexandre Dupouy)ז'ול פסקין (צילום: Vittorio Zunino Celotto Getty Images,Alexandre Dupouy)


ערכם של הציורים בגלריה נאמד בעשרות אלפי דולר לציור. ידעתי את מקומי ואת רף המחיר כפי שידעתי מה הולם מתנה לחנוכת בית. לפעמים גם אני ניסיתי להיות איש העולם הישן, כלומר מינימליסט. בחרתי אקוורל של פסקין: שלוש נשים על ספסל בפריז באור רך. שונות מהנשים של ידידו הצייר אברהם גולדברג, שאליו לקח אותי פעם לפגוש בדירתו ברמת אביב; איש רך דיבור עם פנים טובות ורעמת שלונסקי אפורה שהרבה לצייר שלוש נשים, בבושקות בשביסים ובשמלות ארוכות, בגוונים של כחול־אפור־שחור עם כתמים לבנים.

שטיגליץ נעץ בקיר את המסמר שעליו תלינו בדירה את הפסקין החדש. למרות הצבעוניות המודרנית של וורהול וליפשיץ סביבו, זהר פסקין כמו הולוגרמה עם תאורה פנימית. הוא תלוי כעת מתחת לקורת עץ בבית שנבנה ב־1870, לפני שפסקין נולד. אין יוצא ואין בא ואף אחד לא רואה אותו, אבל זה לא חילול הקודש כמו שזה נשמע. בחייו הקצרים הספיק פסקין להיות גם אזרח אמריקאי. ילד שנולד בבולגריה, גדל ברומניה, התחתן והתאזרח בניו יורק, חי ומת בפריז.

עם כובעו הנצחי ומראה הברונזה שלו, הפך פסקין לדייר קבע בבתי זונות בפריז. לא בהכרח לקוח, אבל מי שצייר זונות ממתינות לגברים, עטופות בצעיף חושפני או עירומות, משועממות, עייפות, נחות, עיניהן כבויות. איכשהו הפך פסקין לבעל הבית של חבורת אומנים בינלאומית במונפרנאס ואחר כך במונמרטר. כדי להימלט מגיוס לצבא בולגריה עם פתיחת מלחמת העולם הראשונה, עבר פסקין ללונדון ומשם לניו יורק. הוא נשאר באמריקה עד 1927, נדד לדרומה, בעיקר לניו אורלינס, נשא לאישה את חברתו הרמין דויד בלי לוותר בנפשו על נשים שהכיר בפריז.

הצלם האמריקאי הגדול ומגדיר הצילום כאומנות אלפרד סטיגליץ, תמך בהפיכתו לאזרח אמריקאי. סטיגליץ בסיפור הזה הוא רמזור מהבהב עבורי. נהגתי לשאול את סבא אם סטיגליץ קרוב משפחה שלנו; אם כן, זה היה עושה אותי בהגדרה לקרוב משפחה רחוק של הציירת הנפלאה ג'ורג'יה אוקיף, אשתו השנייה, ולגרעין הקשה של האומנות האמריקאית עם גולגולות החיות וצבעי החול בניו מקסיקו. סבא הדליק את המקטרת בגפרור שכבה בין אצבעותיו, פמפם עשן וענה בדבר סטיגליץ: "זה מה שהוא טוען". זה מכבר הגעתי למסקנה ששטיגליץ היה הוביט. שמו בקראקוב היה יוזק ובישראל הוסב ליוסף. איכשהו זה לא היה סוד עבורי כנער ששטיגליץ חי טוב. שהכיר אישה אחת לפחות בכל עיר גדולה ולפעמים היה להן בנק משלהן. הוא מת בן 92 וחי יותר מכל היקרים לי. ועדיין אינני יודע את האמת על אלפרד סטיגליץ.

ציור של פסקין (צילום: רון מיברג)ציור של פסקין (צילום: רון מיברג)

מתוך "חגיגה נודדת": "היו דוגמניות שעבדו וציירים שעבדו עד שהאור נמוג וסופרים סיימו יום עבודה לטוב או לרע, והיו שתיינים וטיפוסים, כמה מהם הכרתי וכמה היו קישוט בלבד. ניגשתי לשולחן וישבתי עם פסקין ושתי דוגמניות שהיו אחיות. פסקין נופף לעברי כאשר עמדתי על המדרכה ב־Rue Delambre חוכך בדעתי אם לעצור ולשתות או לא. פסקין היה צייר טוב מאוד ושיכור; הוא השתכר בכוונה ועדיין היה הגיוני ביותר. שתי הדוגמניות היו צעירות ויפות. אחת הייתה כהה, קטנה, בנויה להפליא והקרינה שחיתות מוסרית שבירה. היא הייתה לסבית שאהבה גם גברים. השנייה הייתה ילדותית ומשעממת אבל יפה מאוד בילדותיות מתפוגגת. היא לא הייתה חטובה כמו אחותה, אבל אף אחת לא הייתה באותו אביב.

"'האחיות הטובה והרעה', אמר פסקין. 'יש לי כסף. מה תשתה?', 'בירה', אמרתי למלצר. 'תזמין וויסקי. יש לי כסף'. 'אני אוהב בירה'. 'אם אתה
באמת אוהב בירה, היית הולך ל'ליפ'. אני מניח שעבדת'. 'כן'. 'מתקדם?' 'אני מקווה'. 'יפה. אני שמח. והכל עדיין טעים?', 'כן'. 'בן כמה אתה?'. 'עשרים וחמש'. 'רוצה לדפוק אותה?' הוא הביט לכיוון האחות הכהה וחייך. 'היא צריכה את זה'. 'אני בטוח שזיינת אותה מספיק היום'. היא חייכה לעברי בשפתיים פתוחות. 'הוא מושחת', היא אמרה. 'אבל נחמד'. 'אתה יכול לקחת אותה לסטודיו'. 'אל תהיה חזיר', אמרה האחות הבלונדינית. 'אף אחד לא דיבר אליך', אמר לה פסקין. 'אף אחד, אני אמרתי את זה'.

'בואו נהיה נינוחים', אמר פסקין. 'הסופר הצעיר והרציני עם הצייר החכם והזקן ושתי נערות יפהפיות עם כל חייהן לפניהן'. ישבנו שם והנערות לגמו מהמשקאות שלהן ופסקין שתה קוניאק במים ואני שתיתי בירה; אבל אף אחד לא חש בנוח חוץ מפסקין. הנערה הכהה הייתה חסרת מנוחה, ישבה לראווה בפרופיל והניחה לאור לפגוע במישורים הקעורים של פניה והראתה לי את שדיה שהיו חבוקים בסוודר שחור. שערה היה קצוץ, חלק וכהה כמו של אסייתית...

"'את רוצה שאצייר אותך ואשלם לך ואזיין אותך לנקות את הראש שלי ולהיות מאוהב בך', אמר פסקין. 'בובה מסכנה וקטנה'. 'אתה אוהב אותי, הלא כן, מיסייה?' היא שאלה אותי. 'מאוד'. 'אבל אתה גדול מדי', היא אמרה בעצב. 'כולם אותו גודל במיטה'. 'זה לא נכון', אמרה אחותה, 'ועייפתי מהשיחה הזאת'...'אתה חייב ללכת?' 'חייב ורוצה'. 'אז לך', אמר פסקין, 'ואל תתאהב בנייר הכתיבה. לילה טוב, בחור צעיר, תישן טוב'. 'גם אתה'. 'הן מחזיקות אותי ער', הוא אמר, 'אני אף פעם לא ישן'".

אין מה שמסגיר את הפנטזיה ההמינגוויית האופיינית יותר מנושא הגודל. זה המינגוויי שלקח את סקוט פיצג'רלד האומלל למשתנה כדי לבחון ולהרגיע אותו אחרי שזלדה השפילה אותו. זה המינגוויי שליהק את עצמו כגבר עם האיבר הגדול מדי כשהוא שם את המילים בפי אחת האחיות. הכל לא משכנע בסיפור הזה, מדיף טסטוסטרון במעלית סגורה ומסגיר את האופן שבו ראה המינגוויי את עצמו.
בזמן שהכירו, וודאי באקראי, פצח פסקין ב"מצעד הקטלני והצפוי כל כך אל סוף הדרך". לרגע קט היה טעם העונה. ציוריו האירוטיים נמכרו היטב, הוא הרוויח כסף טוב אבל מיהר לבזבז אותו. "רגע אחרי שהתיישב לשולחנו ב'דום' או ב'סלקט'", כתב הביוגרף שלו, "מיד התיישבו לידו חמישה או שישה חברים. כאשר קם ללכת למסעדה לארוחת ערב, מנתה הפמליה שלו כעשרים איש. כדי לשלוח את חבריו הביתה ממועדון הג'אז שבו נהג להחליף את המתופף, הזמין פסקין עשר מוניות".

קשה ללהק ממרחק הזמן, השמועה, האגדה והזיכרון את שטיגליץ בפריז. אבל לא בלתי אפשרי. מי שכתבו עליו אישית ובגובה העיניים, בעיקר אדם ברוך ואני, לא היו אזרחי פריז טבעיים. היינו בחברתו בעיקר בניו יורק. פעם אחת לפחות הייתי איתו בלונדון. הוא סידר לנו להישאר בדירה של הוגו שוורץ, בנה של דורה שוורץ מהפנסיון בזיכרון יעקב. ארוחת צהריים אכלנו אצל סטפוניה ובניוש, שבתם הבכורה הייתה נשואה לבנצי רווח, אחיו הצעיר של זאב רווח, שעבד בלונדון בראיית חשבון. חשבתי שהגיע לרווח יחס טוב והוגן יותר משקיבל, אבל לא היה מצב לתת לו לחיצת יד חמה לחיזוק מתחת לשולחן. אני זוכר את צעיף המשי שהיה כרוך סביב צווארו של ברנרד־בניוש; את שפמו הבריטי הסמור ואת שער הכסף המפורץ שלו משוך באלגנטיות לאחור; אני זוכר אותו בחיבה שבה זוכרים יהודים מפולין שמאמינים באפשרות שיהיו בריטים.

כמו המינגוויי שהאמין שאם ינקוב בשמותיהם של כל מסעדה ובית קפה בפריז, יתפייט על המדרגות הצרות שהובילו לדירה שבה גר ויתחנף לגרטרוד שטיין, עזרא פאונד, סילביה ביץ' ואחרים עד שיהיה רחוק, אומלל ושיכור דיו כדי להשמיץ אותם בכתביו, זה יהפוך אותו לאחד מאסכולת פריז. הוא הסתדר לא רע עם שטיין, עד שביקרה בחריפות סיפור קצר שלו שדחה אותה במיניות המצ'ואיסטית שלו וכאשר ניסתה להגדיר עבורו את חלקו ב"דור האבוד". לא הייתה לו עכבה ללעוג לקשר שלה עם אליס ב. טוקלאס שאותה כינה "לסבית משופמת".
ברוב הביוגרפיות שלו, כולל 500 עמודים על חייו בפריז, לא מוזכר פסקין כלל. אין ספק שהכירו אבל לא היו חברים. באסופת מכתביו, 940 עמודים, נזכר פסקין באורח אגבי ממש: "'השניט' (כתב עת גרמני - ר"מ) עומד לפרסם ספר של שירים גסים שלי שאותו יאייר פסקין".

אדם ברוך נהג לפגוש את סבי ב"מלון שמרני בצפון־מזרח מנהטן, מצופף נשים זקנות...חדר מלונו של שטיגליץ, כמעט תמיד, לא העיד על מגורים ממשיים בו...היו בו מזוודת עור ישנה הדורה, מעט פירות, בגדים מקופלים במגירות, חליפה בארון, ואלה יצרו תחושת טרנזיט מזורזת. הפירות היו טבע דומם קלאסי: תפוח, אגס, קערה, סכין קילוף". הדברים נכתבו ב"מוניטין" 110, האחרון שערכתי. למרות המיזנתרופיה היינו יצורים נוסטלגיים. ידענו שזאת הפעם היחידה שנכתוב יחד על מישהו שנתן משמעות לחיינו.

יחד הלכו שטיגליץ ואדם לראות סרט על הצייר אדוארד מונק: "סרט פרטני, מסע בין נופים, ארצות, טרגדיות, תולדות אומנות המאה ה־20, והוא בנוי על הקשר שבין האומנות לבין מציאות חיים ספציפית. כלומר, הביוגרפיה הפרטית היא מפתח הבנת היצירה. הביוגרפיה של מונק קרובה קצת לשטיגליץ ורחוקה בזמן ממני. והוא, תוך כדי הסרט, מעיר הערות־היכרות קטנות, מלאות חן...'נשתה משהו'. הוא לא בדיוק מבין באוכל, לדעתי, אני לא מבין דבר באוכל. ובשתייה הוא יודע דבר אחד או שניים. הוא יודע דבר־מה המחובר ל'אידיאה של השתייה'. הוא יודע שאין לשתות עם כל אדם שותה, ושאין לשתות עם מי שאינו שותה.

"רחוב 57, לאחר הסרט, התאפלל והתנועה בו פחתה. שטיגליץ, במעילו האפור, בשערו העשוי היטב, משוך לצדעיו, מדגיש גולגולת יפה, בקומתו הממוצעת ובמוצקות גופו, נראה כתערובת של ליאו קסטלי וכהונוויילר הבעלים של נינה ריצ'י, כולם גם יחד. והוא, כהדר המבוגר והבשל עצמו, זירז אותי לתוך הלילה. המסעדה הצ'כית הייתה התעקשות שלו. מסעדה ניו יורקית קטנה עם חצר פנימית, תפאורה צ'כית, מוזיקה צ'כית, תפריט דשן ומשומן, אוכלוסיית סועדים המעידה על נאמנות למקום, מעט אמריקאים, לא מעט תיירים, מלצר צ'כי, טבח צ'כי, אוכל כנראה צ'כי. לקראת סיום הארוחה שטיגליץ הרים את הראש מהצלחת ואמר, מה אני מבין באוכל צ'כי, וצחק. צחקתי איתו".  

בבסיס משיכתו של המינגוויי לאומנות פלסטית הייתה תרמית שהיא הארנב ששולף הקוסם הכותב מכובעו. אם צייר יכול לשנות את מקור האור, לצייר קו מחדש ולהוסיף שכבות צבע עד שהציור יביע את תחושתו, כך גם הכותב. מהרגע שבו הבין את החירות שיכול היה לקחת, כל מה שהיה חשוב זה לספר את הסיפור לשיטתו. אם על האור לסגת ועל הדמות לשנות את השקפתה, כמו צייר הוא הכניס שינויים במציאות שראה ושמע עד שתאמה את ההיגד האומנותי. הוא הבין מה שעזרא פאונד ניסה לומר לו: סיפורת כמו ציור מושתתים על תהליך בחירה. גם מה שהשארת מחוץ לציור ולסיפור מצא דרך להיות נוכח.

המינגוויי נסע לארל ושתל את עצמו בבית קפה לשעה ארוכה של הרהור בניסיון להבין מה ראה ואן גוך בשדות מחוץ לכפר שאותם צייר. זה היה יומרני כמו ג'סטות אחרות בחייו אבל שירת את תאוותו הלא ממומשת לדעת לצייר. כדרכם של כותבים, הוא היה משוכנע שציור הוא כישרון גדול בכל שקשור לעשיית יש מאין. לא היה משהו שהרגיז אותו יותר מההכרה שהיו מוכשרים ממנו. בארל הוא היה לבדו; בלי אישה, בלי תינוק, בלי חתול. אף אחד בארל לא הכיר אותו. שני שולחנות ממנו ישב גבר, כנראה איכר, שתוי מוקדם ביום ומנקר. חוץ מזה, ואן גוך ירה בעצמו בחזה ומת מפצעיו.

"שטיגליץ שאל, 'ראית כבר את היהודים של גוטליב?' היהודים של גוטליב היו זוג זקן מברוקלין, שלטענתם החזיקו בביתם ציור ענק של מאוריצי גוטליב. איש ממכריי, עד הנה, לא ראה את הציור. מדי פעם היהודים של גוטליב הוציאו קול לשוק ועשו עצמם כמוכרים את גוטליב. מאוריצי גוטליב נפטר בבחרותו, גאון־ציור יהודי, והותיר אחריו תנובת ציור מצומצמת עד כאב, משאת־נפש של אספנים וסוחרים יהודיים.
"לא, לא ראיתי את היהודים, אמרתי לשטיגליץ, חושש אז, כפי שאחשוש תמיד מזיכרונם המסוים, ומחשבונם המסוים, ומתולדות חייהם המסוימים של סוחרי אומנות מסוגו של שטיגליץ. ולא רק מזיכרונם ומחשבונם ומתולדות חייהם אחשוש, אלא מכל אלו יחד אחשוש. וכן מדבר־מה נוסף, והוא היכולת הפלאית שלהם לבגוד בתכונת הסוחר שבהם ולהפוך קערות גדושות על פיהן.

"או שאין יהודים של גוטליב, או שאין גוטליב כזה, שטיגליץ אמר, אני לא מאמין, זו כזו לגנדה, אגדה, כל עשר שנים שומעים עליהם".
למיטב ידיעתי, ממרחק הזמן, המקום והזיכרון, לא היו יהודים של גוטליב ומאת גוטליב, בברוקלין. באחת מנסיעותיו הרבות לפריז - לפעמים היה קופץ לשם מפנסיון הקיץ של סבתא ושלו בקיצבוהל, המקום שבו אייזק שטרן או יהודי מנוחין ניגנו לעצמם בכינור, טוב, היו גם אחרים, עם תה של מנחה - שכנע שטיגליץ את בתו של גוטליב, ליאופולד האח, להניח לו להוציא את המזוודה הגדולה מתחת למיטה. היו בה מאות ציורים ורישומים, רבים מהם של נשים מציירות, והרי יש לשטיגליץ נכדה ציירת ורעיית נכד ציירת. עד היום שבנותיו סגרו את הגלריה היו בה גוטליבים למכירה ואת שארית האינוונטר חילקו בין הנכדים.

הביקורות על תערוכותיו האחרונות, בעיקר באמריקה, היו קטלניות. לפני שהתאבד היה פסקין כלוא בדימוי של אומן בעל פוטנציאל, שלא יכול היה יותר לממש את כישרונו, משועמם מעבודתו ושחוק מחיים על הקצה. הוא היה הרוס מאלכוהול ו"הוא הגיע לקיר נישא על גבי תהילתו" נכתב עליו. ב־2 ביוני 1930, והוא בן 45 בלבד, תלה את עצמו בסטודיו שלו אחרי שחתך את ורידיו. בצילום האחרון שלו הוא נראה בן 70. על קיר הסטודיו כתב מילות פרידה בדמו לאהובתו האחרונה אלוירה "לוסי" ונטורה. בזמן הלווייתו, שבה השתתפו אלפים, פריז נסגרה. אחרי ארונו הלכו אומנים, מלצרים וברמנים, כולם בשחור.

מתוך "חגיגה נודדת": "הוא חייך עם כובעו מונח על אחורי ראשו. הוא נראה יותר כמו טיפוס מברודוויי מאשר הצייר הטוב שהיה, ואחר כך, אחרי שתלה את עצמו, אהבתי לזכור אותו כפי שהיה באותו לילה ב'דום'. אומרים שהזרעים של מה שנהיה נובטים בכולנו, אבל תמיד נדמה לי שאצל אלה מאיתנו שמתבדחים בחייהם הזרעים מכוסים באדמה טובה יותר עם זבל באיכות גבוהה יותר". נר