עמרי ניצן, “סיפורי התאטרון שלי", כנרת זמורה דביר, 240 עמ'

היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים?", שאל חנוך לוין ב"הילד חולם", ועמרי ניצן מצטט באפילוג של ספרו הראשון והאחרון.

ניצן הספיק לסיים את כתיבת הספר (בשיתוף עם חברתי רות טון־מנדלסון), וזכה לראות ולאחוז בתוצאה המודפסת, אבל אז (בסוף השבוע שעבר, בגיל 71) נכנע ל"סרטנון המחורבן" שזוהה בגופו, כפי שהוא מגדיר אותו בפרולוג, וכבר לא יקרא את דברי הביקורת, שמפניהם תמיד חשש כל כך כל חייו. הוא חש שעליו להזדרז ולספר את סיפורו לפני שיאזל הזמן. הספר הזה הוא מכתב הפרידה שלו מהקהל, מהתיאטרון שהיה כל עולמו ומהחיים עצמם, שהיו עשירים וסוערים ובכל זאת לא הספיקו, כנראה.

בהספד יפהפה שכתב איתי טיראן בפייסבוק, הוא מספר: “עמרי לא היה ביחסים טובים עם המוות. הוא התרחק ממנו כמו ממחלה. לא אהב לדבר עליו ולא לשהות במחיצתו. גם כשעבדנו על ‘המלט' הזהיר אותי ברוך אבהי דואג שוב ושוב להימנע מלחשוב עליו. ‘אבל בזה עוסק המחזה, עמרי', הפצרתי. לא לקח לו רגע להשיב: ‘כן, זה נכון, אבל עד שהוא מגיע יש כל כך הרבה חיים!'".

ניצן קרא לתיאטרון “תרופה נגד בדידות". טיראן חושב שניצן קיווה שיהיה גם תרופה נגד המוות, אבל “הסוף תפס אותי עשור מוקדם מדי", כותב ניצן.

“כשחגגו לי יום הולדת שמונה", הוא מגלה באפילוג, “העפתי את זר הציפורנים הקוצני שהניחו על ראשי. מאז שנאתי ימי הולדת. אין מקום לחגיגה ביום ההולדת. לא מדובר בעוד שנה, אלא בפחות שנה. ההבנה הזאת בגיל שמונה הייתה כנראה המנוע המאיץ בחיי ובעשייתי".

בראש השנה 2020 הוא מהרהר: “כשלעצמי - עשיתי מה שעשיתי, הייתי מה שהייתי. נשאר רק ההד המתפוגג עצמו. עכשיו, משנותרתי לבד, צריך להיוולד מחדש. יש לטעום את החיים, ליהנות, לאהוב, ללמוד ולעניין. בעיקר את עצמי. להמשיך לחפש את המשמעות. להמשיך לנסות ולהבין את האדם והעולם. להחכים. דיכאון הוא הדבר הכי הגיוני מעצם הבנת עובדת קצם של החיים. לחיות ללא ציפיות וללא אכזבות. האהבה לבני אדם אחרים מקרבת אותנו לעצמנו. המשימה - לחיות. אולי החיים - הם היצירה. זה המצב. יריקת דם. די סמיך (...) חיה את חייך. כל יום חיים הוא חיים עם סוף ידוע מראש. הסוד טמון בחיים".

הספר עצמו אכן מתפוצץ מחיים של עשייה והיקסמות בלתי פוסקת ממעשה היצירה ומכל דבר שקשור בתיאטרון. ניצן היה אומן יוצר בכל רמ"ח איבריו, כבר מילדות, שהתגלגל לניהול מוסדות תרבות (תיאטרון חיפה, הבימה, הקאמרי ופסטיבל ישראל), מקצוע שבו הרגיש קצת פחות נוח ושידע כי יתבע קורבנות רבים לאורך המסלול. שמו של הפרק האחרון בספר נלקח משלוש מילות הסיום של ניצן במופע הפרידה שנערך לכבודו בתיאטרון הקאמרי: “תודה, סליחה ולהתראות".

והוא מפרט: “תודה, לכל אלה שמגיע להם. סליחה, מכל אלה שפגעתי בהם בתוקף התפקיד והאחריות. שורה ארוכה של יוצרים ושחקנים מאוכזבים, פגועים, כועסים, הצטברה במהלך השנים. לפעמים כשחזרתי לפנות בוקר מלילה ארוך של חזרת תאורה ונכנסתי לחצר ביתי, חששתי שמישהו יירה בי...".

''סיפורי התאטרון שלי'' של עמרי ניצן (צילום: יח''צ)''סיפורי התאטרון שלי'' של עמרי ניצן (צילום: יח''צ)

האנקדוטות הקצרות בספר מקסימות ברובן, חובקות עולם וגדולי עולם (מלורנס אוליבייה ועד לך ולנסה), ומלמדות דבר או שניים על החיים בתיאטרון וגם על התמורות שהתחוללו בעולם שמחוצה לו. בעזרת ניצן אפשר להיזכר למשל, בסמרמורת ובחלחלה קלה, שפעם הייתה פה צנזורה על סרטים ומחזות, וכזאת שעשתה הרבה צרות מיותרות. ניצן ביים את המחזה “מי תהום" של הלל מיטלפונקט, שמתרחש בשכונת עוני, “עני במילים אך עשיר בגסויות ובקללות מתחת לכל החגורות". השחקן הוותיק נחום בוכמן סירב לשחק בו בטענה ש"זה כמו לפסל בחרא", ורפאל קלצ'קין התגייס במקומו בשמחה. ההנהלה הציבורית של התיאטרון הלאומי נעמדה על רגליה האחוריות, והצנזורים דרשו למחוק את דברי התועבה. אבל ניצן מסכם: “שמתי זין ועשינו את המחזה כלשונו". זה נגמר בשלאגר.

אגב, שמו של ראש המועצה לביקורת סרטים ומחזות - שמה המכובס של הצנזורה - הוא יהושע יוסטמן ולא יהושע יוסטון כפי שנכתב בספר, שהעריכה וההגהה בו לוקות בחסר למרבה הצער ועושות עוול עם הקפדתו המפורסמת (והנודעת לשמצה לעתים) של ניצן על הקטנים שבפרטים. כמה מהטעויות צורמות במיוחד, כמו ההתעקשות לקרוא לנשיונל תיאטר, התיאטרון הלאומי של בריטניה, “רויאל נשיונל תיאטר", ועוד באותיות לועזיות גדולות ומסורבלות. איש אינו קורא כך למוסד שמוקיריו מכנים בפשטות “הנשיונל", גם לא ריצ'ארד אייר וטרבור נאן, שהיו מנהליו האומנותיים ומוזכרים בספר, ובוודאי לא לורנס אוליבייה, שניהל את התיאטרון הרבה לפני שהמלכה אליזבת העניקה לו סטמפה מלכותית סמלית וחסרת חשיבות ב־1988.

השחקנית רוזמארי האריס איננה דיים כפי שנטען בספר, אבל מנהלי הנשיונל לעומת זאת כובדו בתוארי אבירות, כפי שהגיע גם לניצן, לו היה כאן מסדר אבירים. לכל הפחות הגיע לו פרס ישראל לתיאטרון, שמשום מה חמק ממנו. אבל הספר משמש כצוואה רוחנית מכובדת וכעדות מרגשת לאהבת התיאטרון של ניצן שאין לה סוף, ושעשויה להדביק בלהט שלה גם את מי שיחסם לאומנות הזו פושר עד צונן. ניצן גם אהב שחקנים בכל מאודו, כפי שמדגימים למשל הסיפורים על אורנה פורת, שהתעקש ללהק לתפקיד “חם" אף על פי שיצא לה שם של שחקנית “קרה" (קלקלן: יהיו שם דמעות מזככות), או על ששי סעד, שבא לדבר על תפקידיו הבאים רגע אחרי שיצא מזירת התופת של הפיגוע בדיזנגוף סנטר, והערצתו של ניצן הייתה נתונה לו על כך. באיתי טיראן הצעיר וחסר הניסיון הוא ראה פרטנר שווה ערך לכל דבר, ולבו נחמץ על כך שלא היה חבר ממש של חנוך לוין (מפני שתמיד ייצג את “ההנהלה" בעיני המחזאי). ניצן אינו בוחל גם בעקיצות פה ושם, והנעקצת המרכזית היא חנה מוניץ, מנכ"לית האופרה הישראלית לשעבר, שהגיבה בחומרה על אופרה שביים בשיתוף עם במאי פלסטיני. ניצן אולי סלח לה, אבל בהחלט לא שכח.

בניגוד לריצ'ארד אייר, שכתב בספרו “שירות לאומי" על הקדנציה שלו כמנהל הנשיונל, ותיאר בפרוטרוט איך עבודת הניהול מעכה אותו נפשית ואולי קיצרה את חייו בכמה שנים, ניצן כאמור מתרכז בעיקר במלאכת היצירה. הוא היה ונשאר ילד שמשחק בארגז צעצועים ענק, מאושר בחלקו, לא משתעמם לרגע, לא מתעייף ולא חדל להתפעל מהנסים והנפלאות שמקיפים אותו יום־יום. עם חיים כאלה, מי צריך מוות? 