בראשית 1956 רצה מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אריאל שרון, לשפר את הסיוע הארטילרי לגדוד וצירף אליו קציני תותחנים. אחד מהם היה אפרים חירם, אז חייל בלונדיני כריזמטי וחייכן בן 22, שכונה בפי חבריו "פיחוטקה" (שם משפחתו המקורי לפני שעברת אותו). רק עשור לפני כן עלה חירם ארצה לאחר ששרד כילד את השואה בפולין, אך איבד בה את אביו ואחיו.
עם פרוץ מבצע קדש בחצי האי סיני ובמעבר אל־חיטאן, ובמסגרת מינויו החדש, שימש חירם מפקד מחלקת המרגמות בפלוגה של הגדוד. "אני זוכר שרפול (רפאל איתן - ד"פ), שהיה אז מפקד הגדוד, תדרך אותנו בבסיס תל נוף", מספר חירם כעת ממרחק של 65 שנה. "כשהסתכלנו על מפת סיני, אף אחד לא ידע מה צפוי לקרות, אבל כשהוא הצביע על מצבת פרקר ואמר: ‘מחר אנחנו צונחים’, כולנו התרגשנו".
באותה צניחה חירם וחבריו הוצנחו מ־16 מטוסי "דקוטה" - מה שהפך לצניחה הקרבית הראשונה של צה"ל. "את תפעול המחלקות חלקתי עם מיקי, סמל המחלקה", מספר חירם. "הוא הטעין את הפצצות לקנה, אני עליתי בריצה לגבעה שמעל המרגמות ונתתי פקודת אש. מיקי ירה, אני צפיתי את הנפילה, רצתי אל המרגמה והזזתי את הקנה לפי הזיכרון על מנת לתקן טווח, והכל ידני, עד שהשגנו פגיעה במטרות המצרים".
אותה פעולה הרואית, שזכתה לכינוי "קרב המיתלה", הפכה את חירם וחבריו לגיבורים, אך גם גררה ביקורת כלפי שרשרת הפיקוד בנוגע לנחיצות המבצעית של המבצע. "זו הייתה ביקורת בלתי אחראית ובלתי הוגנת", אומר חירם מצדו. "הלוחמים שלי נפגעו מהביקורת הזו. התפעול של המרגמות בתנאים הקשים שהיו, והיחסים והתקשורת בין כל הצוות, מנעו הרבה מאוד נפגעים מכוחותינו וצער מיותר".
50 שנה אחרי כן, בשנת 2006, סגר חירם מעגל כשהשתתף בצניחה בחוף הים של תל אביב, לציון יובל לאותה צניחה. "זה היה רגע גדול עבורי ועבור חבריי למבצע", הוא מספר.
את קורות המבצע ההוא, ורבים נוספים, העלה חירם לראשונה על הדף בספרו החדש "פיחוטקה – הדלקנו את אורות הבוקר" (ידיעות ספרים), שיושק מחרתיים, 6 באוגוסט, במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב. בספר הוא מגולל את סיפור חייו, מהילדות בימי מלחמת העולם השנייה ותחת אימת הנאצים, דרך המפגש המחודש עם אמו ואחיו בתום המלחמה והעלייה לארץ, ועד הקריירה הצבאית העשירה והקריירה המוניציפלית שלו כראש המועצה השמיני של רמת השרון.
"אני חושב שהייתי צריך לכתוב את הספר עשר שנים מוקדם יותר כי הזיכרון היה יותר טוב", הוא אומר. "אבל כתבתי בעיקר מהזיכרון הנוכחי, ומעט מהרשימות שהיו לי בבית ומכתבות מעיתונים ישנים. די הדחקתי את עניין כתיבת הספר במשך כל השנים".
למה?
"כי לא הייתי בטוח מדי שחיי ראויים להיכתב בספר. לא חשבתי שחיי יוצאי דופן, אבל כשהתחלתי לכתוב ושקעתי בעניין הזה, נהניתי מאוד מתהליך הכתיבה. נהניתי לחזור אל הדמויות, אל האנשים שמרביתם אינם עמנו, אל הנופים, אל האירועים. כל אלה ריגשו אותי כאילו הם מתרחשים עכשיו".
יום קשה במשרד
אחרי מבצע קדש, החל חירם למלא בזה אחר זה תפקידי מפתח בצבא: בשנת 1964 התמנה להקים את גדוד 202 של הצנחנים ולשמש מפקדו הראשון. במסגרת תפקידו זה השתתף בפעולות תגמול נגד פת"ח בירדן ובשלל מבצעים, בהם מבצע יהלום בקלקיליה ומבצע אלפא בדרום הר חברון. בסוף שנות ה־60 התמנה לסגנו של קצין הצנחנים הראשי אהרן דוידי, ובשנות ה־70 שימש מפקד חטיבת חרמונים בגזרת חרמון, מפקד חטיבה 655 שהוקמה בגזרת שארם א־שייח’ ומפקד עוצבת הגליל בגבול הצפון. בשנת 1981 השתחרר מצה"ל בדרגת תת־אלוף לאחר כ־30 שנות שירות.
חירם מספר כי במהלך כתיבת הספר הייתה לו מחלוקת עם עורכיו לגבי הפרק שצריך לפתוח אותו. "הם הפצירו בי לפתוח את הספר עם הצניחה במיתלה כי טענו שזה הדבר הכי מפורסם, אבל אני בחרתי לפתוח דווקא בימיי כמפקד ברמת הגולן בשנת 1969", הוא אומר. "חשבתי שזה לא נכון לפתוח במיתלה כי רציתי להציג את עצמי כמו שאני מבין וכמו שמקובל עליי. לא רציתי ללכוד את דעתו של אף אחד, ולכן חשבתי שנכון להציג בהתחלה את הפרק על רמת הגולן, שזה פרק חשוב מאוד בהיסטוריה האישית שלי אבל גם בהיסטוריה של מדינת ישראל".
איזו אנקדוטה זכורה לך משנותיך כמפקד ברמת הגולן?
"קיבלתי הנחיה להנחית את שר האוצר פנחס ספיר במרכז רמת הגולן. הוא בא בשעה שבע וחצי בבוקר וכיבדתי אותו על כך שהוא בא מוקדם כי זה היה די חדש עבורי והבנתי שהוא איש רציני. נפגשנו פעם ראשונה פנים אל פנים, והוא היה חביב מאוד. כשאני בדיוק לוחץ לו יד, הגיע אליי בריצה מפקד הפלוגה שלום בן־משה ואמר לי שקבוצה גדולה של מחבלים חצתה את הגבול ונמצאת בדרכה מערבה. עזבתי את השר, העברתי את שרביט הטיפול בו לסגן שלי ויצאתי למרדף אחרי המחבלים האלה. שלום בן־משה, אני, גשש ועוד שני לוחמים התקדמנו מהר בשטח, ואחרי כמה קילומטרים ראיתי לפניי חורשת אקליפטוסים והנחתי ששם נפגוש את המחבלים. ואכן, הגענו למרחק של 100 מטרים מהם".
"הם היו בדיוק במנוחה, וללא שום התראה מוקדמת פתחתי באש לעבר החורשה שבה הם שהו. אליי הצטרפו בירי שלום בן־משה ואורי שמחוני, מפקד אגוז שהצטרף אלינו בשלב זה. הסתערנו עליהם תוך שאנחנו רצים כמו מטורפים. אחד מהמחבלים צעק בעברית שהוא יהודי מתימן, וזה הצחיק אותנו. טוב שהוא אמר זאת כי חיסלנו את כל המחבלים חוץ ממנו, והוא נשאר חי לספר לנו אחרי זה שהם התכוונו עם בוקר לרדת לכנרת ולתקוף את קיבוץ עין גב. אחרי שנטרלנו את המחבלים רצתי מלא אדרנלין בחזרה לשר האוצר, והוא שאל אותי: ‘איך היה?’. סיפרתי לו מה שקרה והוא אמר: ‘היה לך יום קשה במשרד, אה?’. כולנו פרצנו בצחוק".
איך זה הרגיש לחזור לאותם זיכרונות?
"על מי שכעסתי בזמנו, כעסתי עליו גם תוך כדי הכתיבה וכנ"ל לגבי מי שאהבתי. בניגוד לסופרים מקצועיים שכותבים מהצד על דברים מרגשים, אני חייתי את מה שכתבתי, והדברים האלה נגעו בנשמה שלי והיו דברים שריגשו אותי עד דמעות".
מה למשל?
"כשהייתי מפקד גבול לבנון בסוף שנות ה־70, האזנתי בחפ"ק לרשתות פיקוד הצפון והבנתי שמפקד הכוח חטף צרור בבטן בהיתקלות עם מחבלים (בהובלת סמיר קונטאר, שחדרו מדרום לבנון במטרה לבצע פיגוע בישראל - ד"פ). צלצלתי לפיקוד הצפון ושאלתי אם הם רוצים שאגיע לנהריה לעשות סדר. אמרו לי: ‘סע מהר’. בדיעבד התברר לי שגם חברי הטוב, אלוף הפיקוד יאנוש בן גל, נתן הוראה לקרוא לי לטפל בעניין".
|הגעתי לשם עם החיילים שלי והחלטתי להסתער מיד על המחבלים כי הם החזיקו בילדה ובאבא (דני הרן ובתו עינת בת הארבע - ד"פ) כבני ערובה. כשהצלחנו להסתער עליהם, לצערי גיליתי שהילדה והאבא כבר לא היו בין החיים. זה היה רגע קשה מאוד עבורי, אבל לא בכיתי אז, וכשכתבתי בספר את הזיכרון הזה זלגו לי דמעות מהעיניים".
הפיגוע הנורא הזה שטלטל את המדינה גם הוביל לוויכוח היחיד שהיה לחירם עם אחד מחבריו הקרובים ביותר, רפאל (רפול) איתן, שהיה אז הרמטכ"ל. "רפול היה חבר ונתן בי אמון מלא למעט אותו פיגוע בנהריה", הוא מספר. "נתתי שם פקודה לא לפתוח באש, אלא להסתער בלי אש כי לא רציתי לפגוע בילדה ובאבא. כשהמחבלים שכבו על הרצפה, נתתי פקודה לא לירות בהם כי לא רציתי שהחיילים הצעירים שהסתערו יחד איתי על המחבלים, יסתובבו כל חייהם עם תחושה מצולקת בלב שהם ירו במחבלים שנכנעו. המחבלים לא היו חשובים לי כמו הילדים האלה שהסתערו וסיכנו חייהם".
"בתחקיר הפיקודי עם רפול הוא רתח מזעם כמו שמעולם לא ראיתי אותו כשהוא גילה שנתתי את הפקודה לא להרוג את המחבלים. הייתי בטוח שהוא יגיד לי: ‘קום ולך!’, אבל מאידך גם ידעתי שיש לי כתפיים מספיק רחבות שאני יכול להרשות לעצמי לטעות ולהישאר בחיים. וכך קרה. לימים הוא אמר לי שהוא חושב שצדקתי. הגיע למחבלים למות, אבל היה חשוב לי מהחיילים שלי יותר מכל דבר אחר. אם מחר הייתי מוצא עצמי שוב באותה סיטואציה – הייתי נוהג בצורה זהה".
אתה חושב שהצבא כיום מחזיק באותם ערכים שהיו לך אז?
"בטח. בהשקת הספר שלי יהיו לוחמים מחטיבה 35 ומגדוד צנחנים 202, ולדעתי הם מסורים ונכונים לא פחות מאיתנו. אני אפילו חושב שהם טובים יותר ממה שהיינו והם ינהגו ודאי בצורה נכונה. אני מעריך אותם מאוד על כך וגאה בהם".
ברכת הדרך מרבין
לאורך השנים עברו תחת פיקודו של חירם לא מעט אנשים שהגיעו לתפקידי צמרת בצבא, בהם הרמטכ"לים אמנון ליפקין־שחק ודן שומרון. "בשנתיים הראשונות של גדוד 202 בפיקודי יצאו ממנו ארבעה אלופי משנה, ארבעה תת־אלופים ושני רמטכ"לים", הוא מספר. "זה לא היה בשום גדוד".
איך אתה מסביר זאת?
"דאגתי לחולל שינויים רבים בגדוד כשהחלפתי מ"פים ותיקים בצעירים שחשבתי שראויים יותר. אחד מהם היה מתן וילנאי שמיניתי למ"פ. הרמטכ"ל יצחק רבין זימן אותי אליו ללשכה ואמר לי: ‘הדחת ארבעה מ"פים ושמת במקומם ילדים, אולי צריך להדיח אותך?’. אמרתי לו: ‘אני מאמין ומשוכנע שעשיתי נכון. לא אחזור לגדוד אם אדע שאתה לא מקבל את דרך המנהיגות שלי’. הוא אמר לי לחזור לגדוד ולהמשיך לעבוד. חשבתי שיש באישורו ברכת הדרך לשיטת הפיקוד שלי".
עם שחרורו מהצבא פנה חירם לעיסוקים שונים, העיקרי שבהם היה שתי הקדנציות כראש המועצה השמיני של רמת השרון בשנים 1989־1998. "היעד המרכזי עבורי בתפקיד היה חינוך הדורות הצעירים", הוא מספר. "עצרתי תוכניות בנייה, וזה יצר רעש גדול סביב הצעד הזה שלי, אבל לא ויתרתי. לא פשוט לעמוד בלחץ כזה כשכל התושבים נגדי וללא גיבוי מאיש, אבל לא נכנעתי ואני רוצה להאמין שדאגתי בדיעבד לדורות הצעירים שגדלו בעיר".
בשנים האחרונות שימש חירם חבר בוועד המנהל של רשות הטבע והגנים ובעמותה להנצחת מפעלות חייו של חברו רפאל איתן. יש לו גם כמובן מה להגיד על מדינת ישראל של היום.
"כשכתבתי את הספר הייתה לי לא פעם תחושה שאני כותב על ארץ ישראל אחרת, ארץ שהייתה והשתנתה ללא הכר", הוא אומר. "לא אגיד שהיא ‘איננה’, אבל היא השתנתה מאוד, וכל מה שחשבנו שמקודש לא נראה כך. חברים טובים שלי, שלא אנקוב בשמם, זוכים לקיתונות של בוז ומכנים אותם ‘בוגדים’. זה דבר לא ייאמן. האנשים האלה בנו את הארץ, והם טובי בנינו. זה חורה לי".
למה זה קרה לדעתך?
"היום הוציאו את השד העדתי מהמגירות רק בשביל קידום פוליטי כזה או אחר. חצי ממשפחתי היא ממוצא מזרחי. הפוליטיקאים משתמשים בשד העדתי כדי לזרוע פירוד ולהרוס, ולא אכפת להם אם יהיו השלכות לכך, העיקר שהם מנצחים. קשה להשלים עם זה".
לסיום, אתה גאה בהישגים שלך?
"אני לא אעיד על עצמי כגאה, אבל אני מסתכל על זה ומרגיש שלם עם המעשים שעשיתי, עם ההחלטות שקיבלתי, עם הדרך שעברתי, עם האנשים שהכרתי. אני שמח בחלקי, ואסיר תודה על כך".