"מרק בורשט וסיפורים אחרים", כך קוראת סופי רחלנקו - מורה לצרפתית בגמלאות - לספרה החדש, אם כי היא, כמו במקרה הסנדלר ההולך יחף, מודה שמימיה לא הכינה את מרק הסלק הרוסי החמצמץ. "יש לי זכרונות יפים מהמרק הזה שאמא שלי הייתה מבשלת כשהייתי קטנה, אבל אני אף פעם לא הייתי בשלנית גדולה", היא מודה. "אולי במקום זה אני מבשלת ציורים וסיפורים".

לדבריה, הכתיבה והציור הם מבחינתה שתי רשויות נפרדות. אם היא, ציירת בת ציירת, מלהטטת במכחול מאז ומתמיד, בכתיבה היא העלתה הילוך מאז שיצאה לגמלאות וספרה הנוכחי הוא השישי (!) שהוציאה בשש השנים האחרונות. זאת, אחרי פטירת אמה, שהייתה האדם הקרוב ביותר לה בעולם. "הייתי אז שבורה לגמרי והכתיבה, עם מוטיבים אוטוביוגרפיים, חילצה אותי ממשבר גדול", היא מספרת.

גילה, 74, איננו משתקף בסיפוריה ובנושאיהם. "בתוכי אני לא מרגישה בת 74 ויש דיסוננס ביני לבין הגיל, אבל זה מה שכתוב בתעודת הזהות", היא אומרת. "איך שאני כותבת, בא לי טבעי".

עטיפת הספר (צילום: יח''צ)עטיפת הספר (צילום: יח''צ)

רחלנקו נולדה בלבוב - בעבר בתחומי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, פולין וברית המועצות, כיום במערב אוקראינה - כבת יחידה של אמנית ושל הנדסאי, מנהל מפעל, שאהב לשיר. לדבריה, הייתה לה ילדות מאושרת, עם שיעורי פסנתר, ריקודי בלט והחלקה על הקרח, אבל בהיותה בת עשר היא עברה עם הוריה לפולין, בעקבות שורשי אמה - ו"נתקענו שם שלוש שנים עד שהרשו לנו לעלות ארצה".

מדינת ישראל הצעירה לא חיכתה למשפחה הקטנה מלבוב עם שטיח אדום. "ישר נשלחנו למעברת נוף-ים, שם נפטר אבא שלי בגיל צעיר - וזה היה איום ונורא", היא משחזרת בלי חמדה. אחרי שש שנים היא עברה עם אמה לרמת-אביב, צעד שהכתיב את מהלך חייה מאז. היא למדה בתיכון "אליאנס", שבמקום החדש - והתאהבה בתרבות צרפת, במיוחד באיב מונטאן ובשירתו. רחלנקו למדה לתואר שני בספרות צרפתית ועשרות שנים הייתה מורה לצרפתית בתיכון.

במקביל היא מציירת אקוורלים וקולאז'ים ולדבריה, היו לה שש תערוכות-יחיד, כולל אחת בצרפת. כמי שמעולם לא נישאה וחיה בגפה, הציורים והסיפורים הם חבריה הטובים ביותר. "זה ממלא אותי קצת", היא מסכמת במשפט קצר שאומר הכל.