טאפי ברודסר־אקנר, “פליישמן בצרות", מאנגלית: טל ארצי, תכלת, 378 עמ'
סקס והעיר הגדולה" פוגש את “מה מעיק על פורטנוי", עם נגיעות (חוקיות) של וודי אלן, ברומן הביכורים המבריק של העיתונאית טאפי ברודסר־אקנר - שם שאי אפשר להמציא ובכל זאת נשמע מומצא.
דמיינו את סמנתה ג'ונס יוצאת לדייט עם רופא יהודי גרוש בן 41, בחסות אפליקציית היכרויות. ובל נשכח ששרלוט יורק התחתנה עם הארי גולדנבלט, העורך דין היהודי שניהל את גירושיה, ואפילו התגיירה למענו. אז תכירו את טובי פליישמן. מומחה למחלות כבד שאשתו רייצ'ל, סוכנת אומנים מצליחה ברמות מפחידות, עשתה ממנו כבד קצוץ וסירסה (לדעתו) את המעט שנשאר מהאגו הרופס שלו.
פליישמן מתנשא לגובה 1.65 מטר בלבד, ומרגיש שכולם גבוהים ממנו ומצליחים ממנו. בעיר כמו ניו יורק, ועל אחת כמה וכמה במעגלים החברתיים שבהם הוא מסתובב בעל כורחו, זה כנראה נכון. פליישמן מרוויח רבע מיליון דולר בשנה, אבל אלה בוטנים וגרעינים לעומת הסכומים שרייצ'ל מפקידה בחשבון המשותף, והיא טורחת להזכיר לו את זה שוב ושוב, ואינה מסתירה את מורת רוחה מהעובדה שנישאה ללוזר ליליפוטי שנוטר לה טינה על שאפתנותה חסרת המעצורים ועל הצלחתה (“זה בדיוק מה שהיא לא הצליחה להבין: ששאפתנות לא תמיד רצה אל הפסגה. לפעמים, כשמאושרים, היא דורכת במקום").
“נישואים תמיד מזכירים לי את מה שאומרים על דמוקרטיה", מעירה מישהי. “שהיא המשטר הכי גרוע, חוץ משאר המשטרים". גירושים הם האופציה הבלתי נמנעת, ואז קורים כמה דברים. פליישמן מגלה לתדהמתו, באמצע החיים, שהוא המציאה הכי לוהטת בעיר, “מניית זהב", ושכל הנשים בניו יורק, פחות או יותר, רק רוצות לשכב איתו (“במידה מסוימת הוא התענג על הרעיון שניו יורק היא עיר עמוסת אנשים שרק עושים סקס כל היום").
ורחל, כלומר רייצ'ל, נעלמת מעל פני האדמה, כלא הייתה (“איפה שהיא לא תהיה, הוא קיווה שהיא סובלת") ומשאירה את טוביה, הלא הוא טובי, עם ילדיהם, חנה ושלמה (כלומר, האנה וסולומון) - לא תמצאו ספר יהודי מזה בזמן הקרוב - אבוד בטוקיו, שהיא ניו יורק. וזוהי רק ההתחלה.
בחלקו הראשון של הספר מתקיפה אותנו ברודסר-אקנר, שלא לומר מפגיזה, בדימויים מסחררים, משחקי לשון (“לא יאומן כי יסומס"), ארגזים של רשעות שנונה, גסויות מלוטשות, עקיצות סאטיריות על עיר שבה מבקשים מהמלצר קרח דל שומן ומחפשים מסעדות שבהן “השף התלמד בשבי בביירות והמלצרים עברו קורס צלילה כדי שיבינו מה זה אומר לגעת בעונג", הבחנות עוצרות נשימה לפרקים, ונדמה שרק באנו ליהנות, עם חשש לכאבי ראש קלים בשל הגודש הפיקנטי והנטייה המסוימת של הסופרת המתחילה להשוויץ בכמה שהיא מוכשרת, כמו התלמידה המעצבנת בכיתת המחוננים, שחבריה משתוקקים להעיף לה סטירה ולהעמיד אותה על מקומה.
קבלו כמה דוגמאות לכתיבתה הווירטואוזית (וכל שבח אפשרי מגיע לתרגום של טל ארצי ולעריכת התרגום של תרצה פלור, שאין בהם רבב). “עיניה סקרו את פניו כמו ששחקנים באופרות סבון מסתכלים זה על זה ברגעים שלפני הפסקת הפרסומות"; “...הפטמות שלה עמדו בקו ישר, כמו צמד חיילים מתחת לגופיה הטיפשית"; “הכלום היה קול בפני עצמו כמעט (...) הכלום היה השותף שלו לדירה"; “בוז הוא אחד מארבעת פרשי האפוקליפסה של הנישואים"; וידוי של אם פרברית: “ההנחה הייתה שלגברים יש חיים כל הזמן, ואילו אנחנו מין חיות בכלוב שפה ושם מרשים להן לשחר לטרף בבר המקומי ולשתות את דמם של האנשים החופשיים"; “המיטה שעלתה 26 אלף דולר והמזרן שעלה 7,500 דולר ערסלו את גופו כאילו היו אמא שלו"; “מונה הייתה איטית ודיברה כמו שמיכה סרוגה"; “ברברה הילר נראתה כאילו נמחצה בדחסן האשפה מ'מלחמת הכוכבים'"; “היה לו ריח של סבון ושל אמריקה"; "עוצמת הקירור של המזגן דמתה לפיהוק של חתול"; “אם תחכום הוא לא שפת האם שלך הרי שתמיד יהיה לך בו מבטא".
תחכום הוא בהחלט שפת האם של ברודסר־אקנר. אבל אז, אחרי שחייכנו וצחקנו וגם אחרי שלבנו נצבט פה ושם בהזדהות עם כאבי ההורות (“הוא היה בודד והשתוקק לחברתו של מישהו שבחר בו") והרווקות (“לכל אורגזמה יש מחיר") והחיים עצמם (“איך יצור אנושי יכול להיות אומלל כל כך כשבעיקרון הוא מאושר כל כך"); ואחרי שהרהרנו בהידרדרות מעמדו של מקצוע הרפואה (הצלת חיים כאקט מוערך יתר על המידה) ובסוגיות כמו “אלטרואיזם - בעד או נגד" ו"הגשמה עצמית - יש דבר כזה בכלל?", היא הופכת את השולחנות בחלקו האחרון של הספר ונותנת לנו מתנת פרידה שלא נשכח לעולם. אחרי שהשתעשעה והתכתבה בערמומיות עם אלכסנדר פורטנוי הנצחי של פיליפ רות' - הוא סוחב למשל טראומה מביקור בישראל, בעוד שטובי פליישמן וחבריו נושאים עמם זיכרון של קיץ מופלא בירושלים, כולל קבצנית מקללת ואובדן בתולים - ברודסר־אקנר עושה משהו נועז וחכם שהוא שלה ורק שלה, שמשדרג את הרומן בעיניי לרמה של יצירת מופת מינורית ואפילו משריין לו מדליית זהב אולימפית, משל היה ארטיום דולגופיאט.
בעזרת ליבי, חברת נעורים של טובי פליישמן, שהיא עיתונאית שמקשיבים לה ורואים אותה רק כשהיא כותבת על גברים, ושיכולה להעיד על עצמה: “רציתי שהבטן שלי תהיה פחות דומה למפה הטופוגרפית של סרייבו", ברודסר־אקנר משנה את הפרספקטיבה של הסיפור כולו, ומעבירה את רשות הדיבור לרייצ'ל. לא אפזר קלקלנים, ורק ארמוז שפליישמן אולי בצרות, אבל זה לא בהכרח טובי פליישמן, ושלעולם לא תסתכלו על אטריות ביצים באותו האופן. החטיבה האחרונה של הרומן עוצמתית להדהים ומרסקת לב. היא עומדת בפני עצמה כנובלה מרעידת אדמות, ומגלה לנו שטעינו לכל אורך הדרך, ושזה לא עוד סיפור על גבר לבן חרמן ופריווילגי, אלא מסמך מצמית על הקושי שבלהיות אישה, רעיה ואם (יהודייה) מודרנית בעולם שגורם לך להרגיש תמיד, באשר תפני, “בלתי קבילה".
כשהנרטיב שלך כאישה מופקד בידי גברים, כמו טובי פליישמן למשל, אין סיכוי שתזכי למשפט הוגן. להפך, את תוצגי כמפלצת מהגיהינום, לשמחת הקהל האכזר. מי היה מאמין שכל הזמן הזה היית ונשארת הקורבן.