דן תורן, “חוזר לשם עכשיו", פרדס, 179 עמ'

בואו לא ניתמם. אנחנו הרי יודעים בדיוק על איזה פרק בספר של דן תורן כולם ידברו בפינות העישון. נו, ברור. הפרק שבו מוזיקאית בת 23 עושה מעשים במוזיקאי בן ה־40 פלוס (הוא מצטט שורה משיר של ישי ברגר שאומרת “בין עשרים לשישים עוצרים בארבעים"), בעודו אזוק בתחתונים למיטתה, כדי להפיק ממנו קולות מסוימים (נואשים, חייתיים, משוגעים, פנימיים) לטרק שהיא מקליטה.

אחרי שהסרנו את המשוכה הזו מהדרך, וסיכמנו שאנחנו אנושיים וסקס תמיד מפעיל אותנו, גם אם מרחוק ולא ממקור ראשון, ואחרי שבחרנו להתעלם מהמשפט החשוד החותם את הפרק - “לפעמים גם מה שמדמיינים הוא חלק ממה שקורה" - והחלטנו שמעשה שהיה כך היה, אפשר לגשת לספר עצמו. אבל האמת היא שגם אם יצאנו פיתות, וזאת רק פנטזיה של המחבר (ושלנו), פינות העישון עדיין תעלוזנה.

הקומוניקט מגדיר את הספר כ"רומן זיכרונות רוקנרול" ו"יצירה אוטוביוגרפית ברובה". ה"ברובה" קצת מיותר, מפני שזו יצירה אוטוביוגרפית מובהקת, שמתמקדת בתפקיד המוזיקה בחייו של תורן (מכוכבי הטלנובלה הזכורה לטוב “משחק החיים"), ותפקיד החיים במוזיקה שלו.  

אחרי “חיה בבטן" של ערן צור ו"להלל את החול" של שרון מולדאבי, שראו אור בשנה שעברה, “חוזר לשם עכשיו" מציע משהו אחר, ומעניין לא פחות. הספר של צור היה רומן מיוסר על מוזיקאי בשם רז לוי, שככל הנראה אינו אלא ערן צור, ואילו הממואר של מולדאבי עסק מפורשות במולדאבי והציע חשבון נפש אינטימי של היוצר, שהיה ספוג בהלקאה עצמית מפתיעה. צור ומולדאבי הם ילידי 1965. תורן נולד חמש שנים לפניהם, ומתברר שאלה חמש שנים שעושות הבדל ובקצב של זמננו אולי אפילו נחשבות לדור שלם. הילד בן 60 (“אני לא אוהב לחשוב על זה שאני כבר כמעט זקן"), עציץ למרחקים ארוכים, כהגדרת חבר, בוגר ומפוכח ודי מחויך (“מחשבות אירוטיות מציפות אותי, אני נהנה מזה - זה מספיק לי, בגילי"), רוב הזמן מפויס עם העולם (גם כשהוא מחלטר באתר סקי ברוסיה באפס תנאים, כי הכל הרפתקאות), נדיב מאוד לעמיתיו (“בלב שלה יש לי בית", הוא כותב על דנה ברגר למשל) ולא מתקמצן על עצמו כשצריך.

עמרי ניצן המנוח ריפד את ספר הזיכרונות שלו בביקורות מהללות על עבודותיו. תורן מסתפק בכמה מחמאות עצמיות וחיצוניות, מינוריות עד מאז'וריות, כמו זו שמגולמת בברכה שכתב לו מנהלו ליום הולדתו: “מאחל לך להבין את מה שתרמת לתרבות הישראלית ולרוקנרול בפרט, שתמיד תהיה בטוח וללא סימני שאלה לגבי ההערכה וההכרה שאתה מקבל, גם אם היא לא מגיעה אליך באופן ישיר. מאחל לך לעמוד מול המראה ולהבין מה וכמה האיש שמולך שווה מכל בחינה, ועדיין להישאר צנוע וכל כך נגיש (...)".

צנוע או לא, הפרוזה של תורן מרעננת ומדויקת לפחות כמו השירים שלו, לרגעים מחשמלת (ותורן מתחשמל לפחות פעמיים בספר, בשני הקשרים שונים ומשונים), ויש בה שפיץ של עדינות יפה גם כשהוא נזכר בחבר נעוריו קקי שהחטיף לו בעיטה בביצים ששינתה את חייו, בקטע טוב.      

דן תורן - ''חוזר לשם עכשיו'' (צילום: יח''צ)דן תורן - ''חוזר לשם עכשיו'' (צילום: יח''צ)

אנתרופולוגים של רוקנרול מקומי יעוטו כמוצאי שלל רב, ובצדק, על חוויות העבודה של תורן עם שמות כמו ברי סחרוף, מיקי שביב, יהודית רביץ, מאור כהן (שבין היתר הופיע לצדו במקום של 20 איש באלנבי תחת הכותרת “מאור תורן ודן כהן") ואחרים, על התיאורים של מה שקרה בלהקות כמו שונרא, הזבובים ובלאגן ועל האופן שבו נולדו והתגלגלו שירים גדולים כמו “לבן על לבן" (שכמעט הוצג בפני בונו בעת ביקור סודי של חברי 2U בים המלח, אבל רק כמעט). צופי גיא פינס ישמחו לשמוע על התקופה שבה שולי רנד המגה־חילוני היה שותפו לדירה, וגם על השכן הנרגן שלמה גרוניך שביקש להחליש את המוזיקה, או את הצהרתו אפרופו פרשת רועי צ'יקי ארד, שמעולם לא ניצל ולעולם לא ינצל את אומנותו “כדי להשיג אהבה זולה" (אם כי הוא מזכיר לפחות מעריצה אחת שעלתה אליו לחדר במלון אחרי הופעה). חובבי נוסטלגיה ייאנחו לנוכח אזכורים של טוסט וקפה הפוך בקפה של לאון בבוגרשוב, שאיננו עוד, ילדות בגינת דבורה עם פשטות של לחם עם חלווה, וסרטים בקולנוע "פאר", שחלף מן העולם.

כל האחרים עשויים ליהנות מכתיבה שערכה נוסק מעל הרכילותי גם כשתורן מדבר על דברים שבינו ובין מעיין, הפסיכולוגית שלו. הוא מתוודה: “העולם שלי מורכב מהרבה חלומות ומעט מציאות. לפעמים הם מתנגשים ואני הולך לאיבוד, ולפעמים הם חופפים ואני מרגיש על גג העולם", ומשתף בכמה נפילות עמוקות יותר או פחות שחווה, כולל זו שהעניקה לאחד הפרקים את שמו - “אכלתי דרופ", בהשאלה משירם של כהן & מושון. הוא הרגיש ש"השירים רימו אותי", על משקל “הכוכבים רימו אותי" של ביאליק, ושהוא הרבה פחות “חרמן על החיים" ועל המוזיקה ממה שהיה בעבר, כששרף את “כל הדלק של אומן צעיר וכועס".

החיים מזמנים לו למרבה המזל חסדים קטנים (“כשרגע של חופש מופיע במלוא עוצמתו") וגם ענקיים, כמו אבהות שהיא ילדות שנייה, ורבדים במציאות ועל סף התודעה שצצים כמו “ריצודי אור צפוני" וקוראים לו להמשיך ליצור ולחפש את הסיפור ואת ההרגשה בכל שיר. ישנו גם החשיש, ש"הוא החבר הכי טוב של הטבק, שהוא האויב הכי גדול של האדם שמדמיין שהוא אומן בלונדון או באל־איי, רוכב בסערה, מחפש אישה ענייה מעל הגשר (...)". אז היו לנו פה סקס, סמים ו... מה עוד? אה, זהו. “אני אוהב את הרוקנרול ומקבל גם את הקלישאות שלו באהבה".  

זוטות עריכה: ברוס וויליס הוא בן 66 בלבד ולא בן “70 פלוס", חראם עליו, ועדיין אינו ראוי לתואר “כוכב עבר". וחבל ששם הפרק “צליל האזעקה חרת עמוק בנשמות הילדים" אינו חופף לשורה בשיר “לא עובר", שבה “צליל האזעקה חרט עמוק בנשמות הילדים". אבל מה הם כל אלה לעומת הידיעה ש"בכל רגע על הבמה אתה יכול לשנות את החיים שלך ולפעמים של עוד מישהו", ובעיקר ש"מחר, מחר תהיה ההופעה הכי טובה".