איכשהו אני פותח את הראיון שלי עם מוזיקאית העבר אראלה תלמי בשאלת תם: מה לחלילנית בת קיבוץ, שאיננה סופרת-מבוגרים, גם לא היסטוריונית - ולכתיבת רומן היסטורי על פרשה רחוקה כפרשת מאוריציוס?

"אתה צודק", היא משיבה. "בראש ובראשונה הייתי תמיד מוזיקאית וניגנתי והופעתי למעלה מ-50 שנה. אבל כשפרשתי מנגינה, בהשפעת נכדיי התחלתי לכתוב סיפורים מוזיקליים מחורזים לילדים - ויצאו לאור ארבעה ספרים כאלה. כך עד שהעורכת שלי אמרה לי - 'עלייך לעבור לכתיבה למבוגרים; יש לך את זה!' כשהחלטתי להרים את הכפפה, הבנתי שאם אעשה כדבריה, זה יהיה על פרשת מאוריציוס העלומה, שסקרנה אותי מאז שסבתי הגיעה משם בהיותי בת שלוש".

בדרך כלל ילדים מתנערים ממה שנקרא "סיפורי סבתא".
"אצלנו, באפיקים, לא היה ממה להתנער. סבתי, שנפטרה לפני כ-40 שנה, לא סיפרה דבר. ידעתי שהיא הגיעה ממקום מאוד רחוק, ששמו מאוריציוס וידעה קצת אנגלית, כי היו שם אנגלים והיא הביאה איתה סל שקלעה באי".

מה הייחודיות של פרשת גולי מאוריציוס, להבדיל מפרשת מאוריציוס אחרת לגמרי?
"בראשית השואה גרשו הבריטים למעלה מ-1,600 מעפילים, שהגיעו לארץ בתנאים בלתי נסבלים באוניית המעפילים 'אטלנטיק', הרחק-הרחק לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, שם היו עצורים ארבע שנים בתנאי שבי קשים. זה היה עונש קולקטיבי יחיד בבחינת יראו וייראו".

על כך כתבה תלמי לאחר תחקיר מקיף בספרה "לראותה בלבד", שהופיע בהוצאת "עולם חדש". למען המטרה הזאת עברה על כל חומר קשור לנושא שמצאה בארכיוני יד ושם ובית לוחמי הגטאות. הספר מסתיים באוגוסט 45' עם הגיע גולי מאוריציוס לחיפה, לבנות את עצמם מחדש עם רוח של תקווה.

אראלה תלמי (צילום: דפנה קפלן)אראלה תלמי (צילום: דפנה קפלן)

לאחת מגיבורות הספר קראה מלכה. "זה היה שם סבתי", מציינת תלמי, "אבל הדמות נושאת השם הזה נבנתה מפרטים הנוגעים למספר דמויות שהיו במציאות. כך נהגתי גם לגבי דמויות אחרות, המוזכרות בספר".

נפגשת עם מי שהיו גולים במאוריציוס או עם צאצאיהם?
"הוצע לי, אבל במתכוון נמנעתי מכך, כי לא רציתי לבנות את הדמויות על-פי סיפוריהם של אלה שהייתי נפגשת איתם. רציתי שהסיפור סביב העובדות ההיסטוריות יהיה בדיוני. רק לאחר שהספר יצא לאור, הרשיתי לעצמי לפגוש את צאצאיהם של הגולים".

חשבת לנסוע לאי, שעליו כתבת כה הרבה בספרך?
"יואב (המנצח והמלחין יואב תלמי), בעלי ואני מקווים לחגוג שם את ה-80. יש עד אז קצת זמן; לא הרבה".

תלמי היא בת קיבוץ אפיקים. כילדי המשק האחרים היא התחילה לחלל בחלילית, אך כשהסתמן כשרונה בנגינה, נאמר ש"על אראלה לעבור לחליל-צד, כי יש לה כישרון לזה ובקיבוץ יש כלי, שמישהו הביא מ-וינה". די מהר היא הפכה לחלילנית של המשק עד שהוחלט שם לקחת את העניין ברצינות. אז, בגיל 16, היא החלה במסעותיה לתל-אביב, שם הייתה לתלמידתו של חלילן הפילהרמונית, אורי שוהם, שאיתו היא ניגנה לימים ב"אנסמבל החלילים הישראלי".

את שירותה הצבאי העבירה תלמי בתזמורת צה"ל, שם נרקם בינה לבין יואב סיפור-אהבה מוזיקלי. הם נישאו ב-64' ונסעו עם מלגות מקרן התרבות אמריקה-ישראל ללמוד בג'וליארד, שם החלו בקריירות הבינלאומיות שלהם. בשובם ארצה, היא התמנתה כחלילנית הראשית של האנסמבל הקאמרי, שיואב ניצח עליו במקביל למייסדו, גארי ברתיני.

הספר ''לראותה בלבד'' (צילום: גיל תלמי)הספר ''לראותה בלבד'' (צילום: גיל תלמי)

לאחר קריירה סובבת עולם והכרה כאחת מהחלילנים הבולטים בארץ, החליטה תלמי לאפסן את החליל בבוידם. "מתישהו הרגשתי שהתחלתי להתעייף מהנגינה, בעיקר בשרירי השפתיים, מה שקורה לנגני כלי-נשיפה. לא רציתי שגם הקהל יבחין בכך, מה גם שהיה לי איזשהו סטנדרד שרציתי לעמוד בו, או לפרוש בזמן, כשידעתי  שיש צעירים מצוינים בתחום והגיע תורם. בכל מקרה, ידעתי שאני לא נפרדת מהמוזיקה, כי יואב ממשיך".

לא מאוחר לפצוח בגיל 78 בקריירה חדשה של סופרת?
"לא, זה לא מאוחר. בניגוד לנגינה, שבה השרירים עלולים להתעייף או לבגוד, לכתוב אפשר עד אין קץ כל זמן שהיד לא רועדת והראש עובד".

אז הספר הבא בדרך.
"הספר הבא כבר בעריכה".

והוא?
"גם הוא רומן היסטורי ונושאו מחנות המעצר שהקים המשטר של מוסוליני ליהודי איטליה בדרום המדינה בתקופת השואה".

אינני יודע איך אתם, אבל בעקבות "לראותה בלבד", ספרה הנוכחי של תלמי, אני מצפה בעניין לספר הבא.