30 שנה אחרי שפורסם לראשונה, ו־25 שנים אחרי הופעת הבכורה שלו בעברית, זוכה “חשיכה נראית" למהדורה מחודשת, אבל הזוכים האמיתיים הם הקוראים. הספר דק הכרס ואדיר העוצמה של ויליאם סטיירון נחשב למסמך נועז, חדשני, סנסציוני ופורץ דרך בשעתו, והיה לרב־מכר מיידי גם במדינת ה"מוכרחים להיות שמח" שלנו. מי שקרא אותו אז צריך לקרוא אותו שוב, ומי שפספס בסיבוב הראשון חייב להשלים עכשיו את החסר.

הספר הזה יכול להציל גם את חייו של מי שלא ידע שהוא זקוק להצלה, ולהסביר אחת ולתמיד את מה שאינו ניתן להסבר, לטענת סטיירון עצמו.
בשנות ה־90 אנשים מפורסמים ומצליחים לא מיהרו להתוודות כי נלפתו בציפורני הדיכאון, כפי שהם עושים בשנים האחרונות, בחסות הרשתות החברתיות, תוכניות הריאליטי ואופנת ה"לחשוף עד הסוף" ו"להראות חולשה זה להפגין חוזקה" (כן כן, אלה הזמנים שבהם אנחנו חיים, אנשים). באחרית הדבר המעודכנת והמצוינת של יהודה מלצר, שתרגם להפליא את הספר (ושמוגשת לצד אחרית הדבר המקורית שלו), הוא מביא דיאלוג משעשע מהסרט “ללכת עד הסוף", שבו שני מובטלים מצילים מובטל שלישי מהתאבדות, רגע לפני שיצטרפו למופע חשפנות חד־פעמי שלמרבה האבסורד נועד להחזיר להם את כבודם העצמי.

“חשיכה נראית" הוא מופע החשפנות משקם הכבוד ומרפא הפצע של סטיירון, שכתב את אחד הספרים האהובים עליי בכל הזמנים, “בחירתה של סופי". בספר ההוא, שתי דמויות מרכזיות “סטו פתאום אל עבר סימטאות המובילות לאבדון", וסטיירון נדהם בדיעבד להיווכח “באיזו דייקנות בראתי את נוף הדיכאון במוחותיהן". כשהדיכאון הגיע אליו, התנחל בגופו ואיכל את נפשו, “לאמיתו של דבר (הוא) לא היה זר לי, גם לא ממש אורח שלגמרי לא ידעתי על בואו; הוא כבר התדפק על דלתי עשרות שנים".

סטיירון מתערטל מכל פוזה, גינונים ומחלצות חג בבואו לתאר את מה שעבר עליו בצל הדיכאון. הוא נעזר בפיוט כשצריך, אבל אינו מצטעצע לרגע או מסתתר מאחורי מילים מכובסות. הוא זועם, ויש לו סיבות. הוא מדמם, וימשיך לדמם עד מותו (ב־2006) מדלקת ריאות לכאורה, אבל למעשה מאותו דיכאון נורא, שבא וחזר והלך ושוב בא ולא הרפה. הוא לא בוחל בהומור, אבל מבהיר מיד שלא באנו ליהנות ולהתבדר פה, ושדיכאון הוא לא בדיחה בשום צורה ואופן.

כבר המילה הזאת, דיכאון (DEPRESSION), מכעיסה אותו. “שם עצם עם גוון נטול רגש וחסר כל נוכחות סמכותית, כזה שמשתמשים בו באותה מידה כדי לתאר הידרדרות כלכלית ובקע באדמה, מילה ממש חסרת אופי לתיאור מחלה כבדת משקל כזאת". תפלותה של המילה לדעתו דיללה בתודעה הכללית את אימת המחלה עצמה. סטיירון מעדיף מונחים מטאורולוגיים כמו סערה, “ממש סופה נוהמת בתוככי המוח". במצבו כזומבי (באחד משלבי המחלה האיומים) הוא מסביר כי “מזג האוויר של הדיכאון לא משתנה, אורו הוא אפלולית עמומה".

הדיכאון היה ונשאר סוג של “ארץ לא נודעת" בקרב המומחים. “מחלת הדיכאון היא עדיין דבר מסתורין גדול. עד היום היא גילתה למדע את סודותיה הרבה יותר בקמצנות מכפי שעשו מחלות רבות אחרות שתוקפות אותנו". סטיירון עצמו מתעניין בשורשי המחלה הפרטיים שלו, ומוצא להפתעתו ולחרדתו שקל להתחקות אחריהם יותר ממה שהיה רוצה להאמין. אביו “נאבק במפלצת במשך רוב חייו, ואושפז בתקופת נערותי לאחר צלילה מייאשת כלפי מטה, שבראייה לאחור, כך הבנתי, מאוד דמתה למקרה שלי". מותה של אמו כשהיה בן 13 הביא אותו למצב שמכונה “התאבלות לא שלמה" ומוביל להרס עצמי, בהיעדר “הקתרזיס של העצבות".

וויליאם סטיירון (צילום: gettyimages)וויליאם סטיירון (צילום: gettyimages)


אם יש דבר אחד שהספר הזה עושה בוודאות הרי הוא לייצר קתרזיס של עצבות, למחבר ולקורא בו בזמן, בסופו של מסלול ייסורים מצמית. סטיירון מצטט את דאנטה, איוב ובודלר שכתב “הרגשתי איך חולף עליי משב כנפי השיגעון". הוא מתאר “סבל של ייאוש שמעבר לייאוש" ואת סינדרום “הפצוע שממשיך לצעוד" (הוא היה קצין קרבי במארינס, וסיפורי המלחמה שלו נחשבים מופתיים), כשגם הניסיון לומר כמה מילים פשוטות הוא “מאמץ אכזרי", לאוכל אין טעם, ולחיים אין תוחלת. אבל יש תקווה לחולים, לפי סטיירון. “אם ישרדו את הסערה, קצפה כמעט תמיד פג, ואחר כך נעלם. מסתורית בבואה, מסתורית בלכתה, המחלה עושה את מהלכה עד תום, והאדם מוצא שלווה".

הזעם שלו מופנה בין היתר לרופאים מהוללים שפשוט לא ראו את שבר־האדם שרועד מולם, התעלמו מצרכיו האמיתיים (דיברו איתו למשל על תפקוד מיני, אף על פי ש"ליבידו זה צורך מיותר בשביל גוף שמגויס במצב חירום") וממצוקתו התהומית, הלעיטו אותו בכל הכדורים הלא נכונים (“מהומה כימית", כהגדרת מלצר) ובנו לו את כל תוכניות הטיפול הלא מתאימות. האטימות שלהם (עם נציג סמלי אחד, ד"ר גולד, בוגר אוניברסיטת ייל, שמנצל כל הזדמנות להפוך אור לעלטה) הייתה יכולה להיות קומית אלמלא הייתה כה טרגית. יותר מהכל היא מפחידה ומזעזעת, וממחישה שוב למי ששכח, שכסף רב אינו קונה בהכרח בריאות טובה.

יש גם אבק כוכבים וניים־דרופינג מלכותי מפתה, מפגישה שלא הייתה עם אלילו הספרותי אלבר קאמי (שנהרג בתאונת דרכים שאולי כיוון אליה), עבור בתיאור שובר לב של השחקנית ג'ין סיברג, ש"התנועעה כמו מוכת ירח", ואחרי התאבדותה הותירה אחריה את ידידו הקרוב, רומן גארי, במצב של חוסר ישע. “אבל אפילו אז לא הייתי מסוגל לתפוס את טבעה של המצוקה שלו. זכרתי שיש לו ידיים רועדות, וגם אם בשום אופן אי אפשר היה לקרוא לו קשיש - הוא היה באמצע שנות ה־60 שלו - לקולו היה צליל גניחה של גיל מופלג, שעכשיו (...) אני מבין כי הוא היה, או יכול היה להיות, קולו של הדיכאון; במערבולת הכאב שלי, שהיה בשיאו, התחלתי גם אני לפתח את הקול העתיק הזה".

בראיון נדיר ומרגש מאוד שהעניק סטיירון לאריאנה מלמד ב־1996, עם יציאת המהדורה המקורית בעברית, ושזכיתי ללוות בתפקידי כעורך תרבות במקומון “כל העיר", הוא השמיע שוב את קולו של הדיכאון, והקשיב לקולה של המראיינת, שחזרה גם היא מן התופת. רק עדויות אמיצות כאלו יכולות לעזור לכולנו להתחיל להבין את המגיפה ההמונית הגדולה בת זמננו. ולא, זאת לא קורונה.