"הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה הייתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך הייתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים… חנה'לה סיפרה הכל לאמא שלה ושתיהן נכנסו הביתה וכל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה".

לא בטוח שאילו מישהו היה אומר ליצחק שוויגר־דמיאל בפברואר 1937, כשפרסם בעיתון "דבר לילדים" את הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה" עם איוריו של נחום גוטמן, שעוד נכונים לסיפור הקטן והאנושי שהקדיש לרעייתו חנה, גלגולים רבים – הוא היה מאמין. ובכל זאת, מאז הספיק הסיפור להיות מעובד למחזות בעברית ובאנגלית, להיות מתורגם בהוצאה יוקרתית בחו"ל וגם לעלות על המסך הגדול בסרט שעלה לאחרונה לאקרנים בהפקת סרטי יונייטד קינג, עם התסריט והבימוי של רני מגר.

יצחק דמיאל (צילום: אלבום פרטי)יצחק דמיאל (צילום: אלבום פרטי)


וזהו סיפור המעשה בקצרה: חנה'לה הקטנה עוטה את שמלת השבת החדשה שלה ויוצאת לטיול. היא מקפידה מאוד בשמלה הלבנה שתפרה לה אמה, ובדרכה פוגשת בפרה, בכלב זוזי ובזקן עם שק פחמים על גבו. חנה'לה מיד נחלצת לעזרתו. כאשר היא נפרדת ממנו לשלום, היא מגלה כי שמלתה החגיגית מפוחמת. "עצובה היא מתיישבת בצד הדרך, והדמעות זולגות מעצמן. 'אל תבכי ילדה. קומי, לכי לביתך, שמלתך תהיה יפה יותר', אומר לה הירח, שולח את קרניו, וכתמי הפחם הופכים לכתמי אור".

84 שנים חלפו מאז הפרסום הראשון, וכעת, עם צאת הסרט בכיכובן של מיכל הקטנה, חני נחמיאס, שירן סנדל ושלמה וישינסקי, יכול עידו דר־אל (54), נכדם של חנה ויצחק שוויגר־דמיאל ובעל הזכויות על הסיפור, לנשום לרווחה.



"הסרט מהווה בשבילי סגירת מעגל וגאווה גדולה", הוא אומר. "עשינו את זה סוף־סוף. יצרנו זיכרון חזק וטוב של סבא יצחק שכתב את הסיפור, ואני מרגיש הקלה ופריקה עצומה של הרבה מאוד מתח שהצטבר אצלי עם השנים, מאז שלקחתי על עצמי לייצג את הסיפור והמשפחה. כחובב קולנוע שנים רבות, היה לי מושג איך סרט טוב צריך להיות, ובמקרה הזה הוא יצא פשוט שלם בכל היבט. התלבושות, הדיאלוגים, הלוקיישנים וצוות השחקנים, הכל ביחד התחבר לתחושה של ארץ ישראל של פעם ולכל שירי הילדות.

מתוך ''חנה'לה ושמלת השבת'' (צילום: באדיבות יונייטד קינג)מתוך ''חנה'לה ושמלת השבת'' (צילום: באדיבות יונייטד קינג)


"לאחר העריכה הסופית, כשישבתי עם המפיק מיקי רבינוביץ וצפינו בו, זלגו לי דמעות של התרגשות. חשתי שסבא וסבתא וגם אבא צופים בו. הרגשתי שכל החלקים מתחברים, ושיש לסיפור בשר, עור וגידים - לא רק דפים מודפסים של נייר או הצגה שמוגבלת בזמן. לקח לי זמן להתאושש אחרי כותרות הסיום, ואז קמתי ואמרתי למיקי בקול דומע שיצאה קלאסיקה וחיבקתי אותו ארוכות. שני גברים שפשוט מבינים את גודל הרגע. בעולם של ציניות וסרקסטיות ומסחריות הצלחנו ליצור משהו אחר, שיעמוד במבחן הזמן".

במהלך יצירת הסרט הקפיד דר־אל לשמור על מעורבותו בכל פרט כמעט. "מיקי רבינוביץ בא עם חזון ברור ולהט ושכנע אותי למרות היסוסי להיפגש איתו ועם רני מגר, שאותו הכרתי מההצגה שקדמה לסרט. ערכנו פגישת היכרות ואהבתי את הגישה וההבנה שלו למה שהיה חשוב לי: להעביר את הערכים והמסורת בצורה מכבדת.

"עברתי על התסריט והקפדתי שלא יהיו שם מילים או ביטויים שאינם תואמים את רוח התקופה או ביטויי סלנג, ומיקי הראה לי את הלוקיישנים הפוטנציאליים לסרט ושכנע אותי שיכול להיות סרט מוצלח ביותר, שלא רק יספר את הסיפור, אלא ישקף את ישראל של פעם, בתקופת העלייה השנייה. בנקודה הזו הוא נגע לי במשהו אישי: סבא יוסף, מצד אמא שלי, היה ממייסדי המושבה בנימינה, ואני ביליתי כילד בחופש הגדול בחקלאות עם סבא שנטע כרמים ומטעים באדמות המושבה.

"לכן ממש אהבתי והערכתי את ההקפדה על הפרטים הקטנים בסרט ששיקפו אותנטיות, בין שזה באבזור או בלוק של בית המשפחה והמושבה בסרט. לאני, הבת הצעירה שלי, משתתפת בסצינת הפתיחה של הסרט כילדה שרוקדת ומשחקת עם שאר הילדים בכיכר המושבה. זו סגירת מעגל כנינה של סבא יצחק וסבתא חנה".

חנה דמיאל (צילום: אלבום פרטי)חנה דמיאל (צילום: אלבום פרטי)


ברקע, לאורך השנים, היו אינספור ענייני זכויות יוצרים. "נעשו הדפסות של הסיפור בתוך קובצי סיפורי ילדים ללא רשותנו בעריכה שונה", טוען דר־אל. "היו גם הצגות פיראטיות בתשלום ללא ידיעת המשפחה שהועלו בגני ילדים, בפסטיבלים עירוניים ובתיאטרוני בובות. נמכרו קלטות וידיאו בהפקה חובבנית להחריד ואפילו עלתה הצגה בשפה האנגלית בארצות הברית, ללא ידיעתנו. לכן לקחתי על עצמי לרשום את הסיפור כמותג בעל סימן מסחרי רשום ולוודא שתישמר איכות ההפקות ויישמרו ערכי הסיפור גם באמצעים דיגיטליים, בארץ ובעולם".

סוג של צוואה

מי עמד מאחורי הסיפור חוצה הדורות, כזה שנכתב ללא ציון זמן ומקום, ומגיש סוף טוב, כיאה למעשה טוב? יצחק שוויגר־דמיאל נולד בראדומישל (בעבר ברוסיה, כיום באוקראינה). הוא למד בישיבה ואז למד לימודים כלליים בגימנסיה באודסה ובאוניברסיטת מוסקבה, עסק בהוראה ועם עלייתו ארצה ב־1920 שימש כמורה בין לפועלי גדוד העבודה בכביש טבריה־צמח ולאחר מכן בעין חרוד. דמיאל היה מפעילי "החלוץ" לאחר מלחמת העולם הראשונה, בין מייסדי ההסתדרות ובין מניחי היסודות לזרם העובדים בחינוך.

הוא פרסם מחקרים ומאמרים בנושאי חינוך, חברה, ספרות ואמונה, ובסיפורי הילדים שכתב שם דגש על אהבת אנוש, כמיהה לשלום והושטת יד לעזרה. רעייתו חנה דמיאל נולדה בלטביה, עלתה לישראל וחיה בתל אביב. היא עבדה כמזכירתו של מאיר דיזנגוף בחברת הייצוא שלו, ובאותם ימים הכירה את יצחק. לזוג נולדו שני ילדים: רזי (דמיאל) ורוחמה (קליין), שהלכה לעולמה ב־1977 והשאירה אחריה שלושה ילדים: נחמיה, דויד ושרה.

"כילד, אני זוכר את סבא כאדם מאוד שקט, שהבית שלו מלא בספרים שהוא כתב ויש בו מכונת כתיבה", משחזר דר־אל, שהוא גם אלוף העולם בגלישת גלים לחירשים לשנת 2013. "הייתה לו רעמה לבנה סביב ראשו, ותמיד היה עם משקפיים ומדבר בשקט. הוא נפטר ב־1972. כשהייתי בן 3 או 4 אחותי לקחה אותי להצגה והסבירה לי מה קורה בה. זו הייתה ההצגה 'חנה'לה ושמלת השבת' שחני נחמיאס, שמשחקת בסרט החדש, השתתפה בה כילדה בעצמה. בגן עצמו נדמה לי שהיו קוראים את הסיפור בימי שישי לכבוד קבלת השבת, אבל כילד חירש ששולב בגן של שומעים, לא ממש הבנתי את כל המשמעויות של הסיפור".

מתי הגיעה ההפנמה שמדובר בסופר מוכר?
"רק אחרי שלמדתי לקרוא ספרים התחלתי לקלוט את המשמעות של להיות נכד לסבא סופר שכתב סיפור שכולם מכירים. בחיי היומיום עצמם כילד לא היו לזה השלכות מבחינה חברתית, כי גדלתי בשכונה שכולם שיחקו בגוגואים ובגולות ומחבואים וחמש אבנים. במהלך השירות הצבאי שבו התנדבתי בחיל הים, התחלתי לקלוט שאין בן אדם שלא הכיר את הסיפור, בין ששמע מהוריו, מהגננת או בהצגה. כשהתחתנתי ונולדו לי בנותיי, הרגשתי את זה עוד יותר. הבנתי שזה בעצם סוג של אייקון תרבות. שאין דור שלא חווה את הסיפור, וזה רק הולך וגדל. דרך האינטרנט גיליתי שהסיפור ידוע בקהילות היהודיות ברחבי התפוצות. הבנתי שזה משהו שהוא גדול ממני ושאני חייב לשמר את זה".

סבתו חנה, שעל שמה קרוי הסיפור, נפטרה בגיל 103. "עד יומה האחרון הייתה עם דעה צלולה", הוא מספר. "בשיחות שהיו לי איתה על הסיפור ועל יהדות וערכים חברתיים, היא ביקשה שאדבר עם אבא ז"ל ושאקח על עצמי את השליחות הזאת, להעביר את המסר של הסיפור כסוג של צוואה ומורשת רוחנית עבור עם ישראל והיהדות כולה".

אילו שינויים עברה דמותה של חנה'לה במרוצת השנים?
"סבתא עצמה הייתה בצעירותה שחורת שיער. באיור שהופיע לראשונה ב'דבר לילדים', נחום גוטמן צייר את חנה'לה עומדת מול הפחמים עם צמה שחורה. עם הזמן יצא ספרון שבו מופיעה על העטיפה ילדה בהירת שיער, מאוחר יותר זה נדבק גם לכרזה של אחת ההצגות, ומשם התקבע בתודעת הציבור שחנה'לה היא ילדה בלונדינית בניגוד למקור. סבא עצמו היה שקוע בענייני רוח והתקרבות לדת. משיחות עם סבתי במהלך השנים הבנתי שלא אהבה את הילדה הבלונדינית.

"סבתא הייתה מאוד רגישה לנושא השואה, והסוציאליזם ומעמד הפועלים היו חשובים לה. בבחירה של איור הילדה האירופאית הבלונדינית היא ראתה סוג של בידול והתנשאות, בנוסף לעיוות ההיסטורי האישי של המשפחה. לכן בסרט זה תיקון עבורי שהשחקנית עצמה בעלת שיער שחור, לא רק כמסר חברתי בעידן שבו יש העדפה לבעלי שיער בהיר ועיניים כחולות במדיה הדיגיטלית, אלא גם נאמנות לחנה'לה כהת השיער שהיא סבתא שלי".

מה לדעתך כבש את הלבבות במשך כמה דורות בסיפור?
"התמימות, הרצון לעזור לאחרים והגישה הישירה והפשוטה לבעלי חיים שנמצאים בכולנו, לפני שאנו מתבגרים ומבינים שהעולם מורכב יותר. ועדיין, יש בנו את הבחירה לעשות מעשים טובים ואת האלמנט המשפחתי של קבלת השבת בצוותא. מעבר לכך, הנס של הירח שמפצה את חנה'לה על טוב לבה - מעורר בנו שמחה טבעית וכמיהה לקסם ולמיסטיקה שבדבר. כמבוגרים והורים, כולנו רוצים שהילדים שלנו יצאו לעולם טוב יותר, ואולי יצליחו לשנות אותו עבורנו".