ב־3 באוגוסט 1970, בשלהי מלחמת ההתשה, יצאו שני זוגות מטוסי פנטום ישראליים מטייסת 201 לתקוף מחפורות טילים במצרים. במטוס האחד היו משה (גולד) גולדווסר ויגאל שוחט, ובמטוס השני, הזוג הצעיר ביותר בטייסת שטס יחד לראשונה - הטייס רענן נאמן והנווט בן ה־20 יורם רומם.

במהלך המבצע נפגע מטוסם של שוחט וגולדווסר מטיל שנורה על ידי המצרים והרוסים, ומיד אחריו שוגר טיל נוסף שפגע במטוסם של נאמן ורומם. שוחט וגולדווסר נאלצו לנטוש את המטוס הפגוע ונפלו לידי המצרים. גולדווסר נהרג בשבי, ושוחט עונה ושב כעבור כמה שבועות לארץ קטוע רגל. במטוס שלידם הציע נאמן, שנפצע קשה, שגם הוא ושותפו ינטשו את המטוס, אך רומם סירב. “לאחר שהבנתי שנאמן נפצע ביד שמאל ונאנק מכאבים, שאלתי אם אני יכול לעזור להטיס, אך הוא התנגד ואמר בקשר: ‘כנראה שאנטוש’”, הוא משחזר כעת. “אבל התעקשתי ואמרתי בקול הכי תקיף שהצלחתי לגייס: ‘אני לוקח’, כלומר אני תופס פיקוד ומטיס את המטוס. תוך כדי הטיסה הוא התאושש, הנחה אותי וסייע לי בידו הפצועה, והצלחנו להנחית את המטוס בבסיס רפידים כשאנחנו מפעילים חלק מהמערכות הפגועות באופן ידני”.

מה עובר בראש ברגעים כאלה?
“במובן מסוים, בגלל שהייתי צעיר מאוד כשזה קרה, לא הייתי מודע למורכבות במבצע הזה. בגלל חוסר הניסיון לא הייתי מודע לכמה שזה מסוכן, ולכן פעלתי לפי מה שידעתי ולמדתי בתיאוריה כי לא התנסיתי בשום דבר כזה לפני כן. היום לא היו נותנים לצעירים חסרי ניסיון כמו שאני הייתי לעשות כאלה דברים, אבל אז לא הייתה ברירה ומצאתי את עצמי נקלע לתוך מארב טקטי שהרוסים והסורים עשו לנו, ואני בר מזל על כך שהצלחנו לחזור הביתה. שלוש שנים אחרי כן, במלחמת יום הכיפורים, נקלעתי לאותה סיטואציה בדיוק, אבל אז כבר הייתי יותר מנוסה ומחושב, וכמות הדברים שחולפים בראש וצריך לשים אליהם לב במצב כזה היא אדירה, בייחוד כשאני משווה בין המקרים”.

על מבצע גבורה זה ב־1970 הוענק לרומם צל”ש מהרמטכ”ל דאז דוד (דדו) אלעזר ביוני 1973. אותו אירוע ליווה את רומם (71) במשך כל חייו, הן בקריירה הצבאית הענפה שלו בשלל תפקידים בכירים בחיל האוויר, והן בקריירה האזרחית שלו, כאיש עסקים, יזם ואיש הייטק. “זה אחד האירועים הדרמטיים בחיי ואני מאמין שלא היה אירוע כזה, גם לא בצבאות אחרים, שמטוס נפגע וטייס נפגע, והנווט והטייס הפגוע הצליחו בכל זאת להטיס את המטוס ולהינצל”, הוא אומר. “צירוף המילים ‘אני לוקח’ שהחל להיטמע בי באותו אירוע שבו הבנתי שאני צריך לקחת פיקוד כדי לשנות את העניינים אחרת נתרסק – מופיע כמוטיב חוזר בחיים שלי, כשהרגשתי שאני צריך לקחת את העניינים לידיים ולשנות כיוון”.

“אני לוקח” הוא גם שם ספרו האוטוביוגרפי החדש של רומם (בהוצאת כנרת זמורה־דביר), שבו הוא חוזר אל האירועים המעצבים של חייו. “כבר המון שנים שאשתי ואני מדי פעם מתווכחים בינינו על כך שאני חי בסרט וצריך לכתוב על חיי ספר”, הוא מספר. “אני לא יודע למה, אבל באמת נפל בחלקי לחוות כמה דברים דרמטיים מכל מיני סוגים, אז תמיד זה היה באוויר. ב־2020 קרו כמה דברים מטלטלים באופן אישי, גם הקורונה כמובן, וזה היה הטריגר שעודד אותי להוציא זאת לאור”.

יורם רומם - ''אני לוקח'' (צילום: יח''צ)יורם רומם - ''אני לוקח'' (צילום: יח''צ)

צו 8

רומם נולד בחיפה כיורם הבר. בנעוריו רצה להתגייס לצנחנים, אך מלחמת ששת הימים שינתה את תוכניותיו. “המלחמה העלתה את המודעות לעוצמה של חיל האוויר ומצאתי את עצמי נמשך לזה יותר ויותר”, הוא מספר. “ההערצה לחיל האוויר אחרי המלחמה השפיעה על הפרופורציה שלי שיש כאן עוד משהו שהוא לא פחות מאתגר מלהיות בצנחנים. בהמשך, ככל שהתקדמתי יותר ויותר בתהליך הגיוס, בייחוד כשהופניתי לכיוון ניווט של הפנטום, שהיה אז המטוס הכי מתקדם בעולם וניתנה לי האפשרות להיות מעורב בשפיץ של חוד החנית - זה הלהיב אותי מאוד והלכתי על זה כי זו הייתה הזדמנות יוצאת דופן”.

בשנת 1968 התגייס לקורס טיס בחיל האוויר, ועם סיומו שינה את שם משפחתו מ”הבר” ל”רומם” (“חייבו אז את כולנו לעברת את השם”). במרץ 1970 היה בין הנווטים הראשונים שנשלחו היישר מסוף הקורס להסבה למטוס הפנטום והוצב בבסיס חצור בטייסת 201. “זו הייתה קפיצה מטורפת לליגה של הגדולים”, הוא מתאר. “ישר מבית הספר לטיסה, מהמטוסים הכי פשוטים, קפצנו מדרגה למטוס הכי מתקדם. זה כמו שתעבור מקורקינט למרצדס בבת אחת. גם ההתחככות עם הטייסים והנווטים המקצועיים מהשורה הראשונה של חיל האוויר - זו הייתה זכות גדולה, חוויה מעולם אחר”.

בקיץ 1973, לאחר שהשתתף בכמה מבצעים צבאיים בולטים, השתחרר רומם ותכנן ללמוד בטכניון מדעי המחשב. “כבר נרשמתי ללימודים ונסעתי עם אשתי אסתי לטיול אחרי צבא בלונדון, אבל אז פרצה המלחמה”, הוא משחזר. “מלחמת יום הכיפורים שינתה לי את החיים בצורה משמעותית. היינו הטייסת שנפגעה הכי הרבה במלחמה, חטפנו מכה חזקה, ובסיום המלחמה לא שחררו אותנו אלא נקראנו לשקם את הטייסת. היינו במין צו 8, והלכה לי שנת הלימודים שתכננתי”.

איזו חוויה זכורה לך מהמלחמה?
“הגעתי לטייסת ופגשתי את סמ”ט א’ שלנו, רוני חולדאי, שאמר לי: ‘תפסו אותנו עם המכנסיים למטה'. לאחר ששלח אותי להתעדכן בפרטים אצל אנשי המודיעין והקשק”א (קצין שיתוף קרקע אוויר), הוחלט לקחת נבחרת מהטייסת שתוביל למעשה את כל הצי של חיל האוויר, כששלושת הזוגות הראשונים היו מהטייסת שלנו. הטיסה הראשונה הייתה מבצע קריטי של ניקוי תעלת סואץ מהטילים כדי לעזור לכוחות הצנחנים שכבר עברו לצד המערבי. אחד הזוגות היה רוני חולדאי ואני. בתוך זמן קצר המטוס של רוני ושלי נפגע מעננת ציפורים גדולה. זו הייתה בעיה כי אי אפשר היה לרדת מתחתיהן וגם לא להיכנס לתוכן. בגלל שלא היה זמן להיסוסים, רוני החליט בצורה אינסטינקטיבית להתרומם מעליהן, ושנייה אחרי כן כל המערכות האלקטרוניות גילו אותנו והתחילו להפגיז אותנו”.

מה עשיתם?
“הפעם הייתי עם טייס מנוסה כמו רוני, וזה היה יותר קל כי הוא לא נפגע. קור הרוח והשקט בינינו של עבודה מקצועית נטו - הובילו אותנו להיחלץ מזה כי ידעתי מה צריך לעשות ולא היינו מופתעים. לכאורה המבצע היה כישלון, אבל כששמענו אחר כך את כל המטוסים שבאו אחרינו לאחר שפרצנו את הדרך, הבנתי שזו הייתה הצלחה, למרות המחיר הכבד”.

הבאת כבר לחולדאי את הספר?
“עוד לא הספקתי”.

רון חולדאי (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)רון חולדאי (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

עד כמה המלחמה השפיעה עליך נפשית?
“בלילה שלפני המבצע עם רוני קיבלתי אפטר לנשום, אז ראיתי את אשתי והמשפחה, וטראח קטעו לי את זה כי היה צריך לחזור למבצע. הדילוג הזה בין שני העולמות הכל כך קיצוניים הוא פשוט מדהים. זה קורה בכל גיחה, כשאתה קם מתוך המקום הנוח והרך של אוכל, מוזיקה ומשפחה ונשלח בשניות למלחמה, לחיים או למוות. אלו מעברים קשים מבחינה פסיכולוגית. זו חוויה מטלטלת מאוד”.

כמו לעוד לוחמים מהמלחמה ההיא, גם לרומם מפריע הדימוי של מלחמת יום הכיפורים כפי שנצרב בתודעה הקולקטיבית. “מלחמת יום הכיפורים התקבעה בתודעה כ’מחדל’ ו’כישלון’”, הוא אומר. “לי וללוחמים כמוני מאוד מפריע שבתקשורת, בשיח ובספרות מדגישים תמיד את ההתחלה האיומה באמת, עם ההפתעה המודיעינית והתקפות הפתע מסוריה ומצרים שנחלו הישגים. מראים חיילים פגועים והמומים שלנו. מה שכמעט לא מראים זה שלמרות הפתיחה הקשה הזו, הלוחמים בשטח הצליחו בחירוף נפש אמיתי להפוך את הקערה על פיה ולהביא את האויבים להתחנן על הברכיים להפסיק את האש, כאשר צה״ל 40 קילומטר מדמשק ו־101 קילומטר מקהיר. המורשת האמיתית צריכה להיות של יכולת התגברות על תקלות, נחישות, יוזמה, לקיחת אחריות, דבקות במשימה, שאיפה לניצחון ועוד, שהביאו לניצחון צבאי אדיר”.

מה הלקחים האישיים שהפקת מהמלחמה?
“אחרי המלחמה ראיתי את הדברים בפרופורציה. אחרי שיצאתי מהדבר הזה בריא ובחיים, הלקח שהפקתי הוא שאסור לי לבזבז את החיים על שטויות. קיבלתי את החיים במתנה. כשראיתי נפגעים אחרים, הבנתי שהיה לי מזל גדול, וזה גרם לי אחר כך בחיים לעשות את כל הדברים עד הסוף. לא לבזבז את החיים על בינוניות”.

יורם רומם מקבל את צל''ש הרמטכ''ל מדדו אלעזר (צילום: פרטי)יורם רומם מקבל את צל''ש הרמטכ''ל מדדו אלעזר (צילום: פרטי)

להילחם בגוף

עם תום המלחמה השלים רומם את לימודיו בהצטיינות והשתלב במערך הטכנולוגי של חיל האוויר. בין היתר, היה בעל תפקידים בכירים במערך המחשוב, אחראי לפיתוח המערכת המבצעית של חיל האוויר בארצות הברית ומפקד יחידת המחשב 180 של חיל האוויר. “הניסיון הקרבי המקצועי שלי תרם לי בשלבים הבאים, הטכנולוגיים והפיקודיים שלי”, הוא אומר.

אתה שמח על מה שאתה רואה בחיל האוויר כיום?
“כן, אני בהחלט גאה. היום אני משקיף מהצד, וכמו כולם אני רואה בטלוויזיה את מה שהנווטים עושים בווידיאו עם ההפצצות. אני מסתכל לאיזו קדמה טכנולוגית ומבצעית הם הגיעו. אנשים לא מבינים כמה קשה לעשות את זה באפס ליקויים, לעשות כל כך הרבה מבצעים ברמה מדויקת כל כך ללא פגיעות. רמת הפיקוד טובה מאוד. היופי בחיל האוויר הוא שהוא מצליח לשמור על האיכות מבחינת המצוינות שבו”.

בשנת 1991 השתחרר רומם מצה”ל בדרגת אלוף משנה והתמנה למנכ”ל חברת סאפיינס טכנולוגיות, כשהוא נמנה עם הצוות שהוביל את החברה להנפקה בנאסד”ק. “הבנתי שהעקרונות במשא ומתן בעסקים דומים לקרב אוויר, בהקשר של לראות את חולשות הצד השני, לבצע הטעיות ולהתמלא בביטחון, הובלה ודוגמה אישית”, הוא אומר.

הצלחת ליישם זאת?
“בהחלט, אבל אם יש נושא שנכשלתי בו בעסקים הוא בלהכניס את תרבות התחקירים שספגתי בחיל האוויר. אחד הדברים שמייחדים את חיל האוויר הוא היכולת לתחקר באופן פתוח לגמרי כל דבר, גם אם היה הצלחה בלתי רגילה. 10% מהתחקיר עוסקים בהצלחה ו־90% הנותרים עוסקים באיתור הטעויות. זה קשה לגרום לאנשים להיפתח ולדבר על הטעויות שלהם”.

בגיל 53 חווה רומם אירוע מוחי. “במקום למצוא סיבות לקטר ולרחם על עצמי שקשה, החלטתי ליישם את מה שלמדתי בצבא ולעשות כל מה שאפשר כדי לצאת מזה בצורה הכי טובה”, הוא אומר. “זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדתי עם משהו פיזי בגוף שפתאום בוגד, אבל נלחמתי בגוף עד שהוא התחיל לשתף פעולה. אחרי שהחלמתי הלכתי לעשות דוקטורט בטכניון. עשיתי הכל כדי לא לוותר על החיים. אני רואה בכך ניצחון”.

כיום הוא כבר עמל על ספרו הבא. “אם היו אומרים לי שאזכה לחוות כל כך הרבה חוויות מטלטלות בחיי, להגיע לכל כך הרבה הישגים ולהישאר לספר על כך – לא הייתי מאמין", הוא אומר. "אבל עובדה, אני כאן ואני לוקח”.