כבר בימי סוף תקופת בית ראשון, בשנת 586 לפני הספירה, החלו להתיישב יהודים ראשונים בעיר חלב שבצפון־מערב סוריה, השנייה בגודלה במדינה. לאורך השנים התפתחה שם קהילה יהודית מפוארת שידעה שלל שלטונות. בתחילת המאה ה־20 החלה הגירה המונית של יהודים מהמדינה, שהגיעה לשיאה בשנת 1947 עם החלטת האו”ם על חלוקת ארץ ישראל, אשר גררה פרעות אלימות, רצח יהודי חלב והרס בתים.

“אולי היהודים עזבו את חלב, אבל חלב מעולם לא עזבה את היהודים”, גורסת הסופרת יפה גדעוני, שהוציאה לאחרונה את ספרה השלישי “נשות חלבּ”, המגולל את סיפורם של יהודי חלב.

“אמי עלתה לארץ מחלב בשנת 1936 כשהייתה בת 17 ואבי עלה כמה שנים לפניה. הם עלו בלי כלום, רק עם בגד אחד או שניים וחזון לחיות בארץ ישראל”, מספרת גדעוני. “למעשה, רק אחרי שדרכו על אדמת הארץ, הם הבינו שעזבו את הבית לתמיד, וזה כאב שליווה אותם עד יומם האחרון”.

הספר ''נשות חלב'' (צילום: ללא)הספר ''נשות חלב'' (צילום: ללא)


ספרה של גדעוני פותח צוהר לתרבות, למאכלים ולמנהגים של יהודי חלב בפרט וסוריה בכלל, בשנות ה־30 עד שנות ה־50 של המאה הקודמת. הרעיון לכתיבת הספר החל לקרום עור וגידים עם פטירת שפיאה (סופיה) מזרחי, אמה של גדעוני, לפני כשמונה שנים.

“כבת יחידה הייתי צמודה לאמי וגמעתי את כל הסיפורים שלה ושל הדודות שלי והמשפחה בצורה עמוקה ומפורטת”, היא מספרת. “כשהיא נפטרה החלטתי להכין חוברת על תולדות חייה. החוברת הופצה בקרב בני משפחה, אך תפסה פופולריות בקרב בני ובנות העדה שזכרו את הסיפורים או נתקלו בסיפורים דומים. בהמשך התחלתי לראיין את בני המשפחה המבוגרים שלי וללקט סיפורים וחוויות מפי זקני השבט. נברתי בארכיונים והחלטתי לייצר פסיפס מאותם סיפורים”.

גדעוני לא חשבה להוציא את פירות מחקרה כספר עד לפני כשנתיים, כשהעלתה לעמוד הפייסבוק שלה את סיפור עדותה של דודתה תרה ז”ל על חתונתה. “הופתעתי לראות את כמות התגובות והזיכרונות שהציפו את כל הקוראים בני העדה והבנתי שיש ביקוש לעדויות הללו”, היא אומרת. “כך התחלתי לכתוב את הספר המבוסס על התחקיר והעדויות של עולי חלב, חלקם היום בני 80, 90 ואפילו 100. למרות שמרביתם לא בחיים, אני מרגישה צורך לשמר את המורשת ולתקן את העוול שנגרם”.

איזה עוול?
“אף פעם לא מדברים על הציונות החזקה שהייתה בסוריה, וגם לא מלמדים על כך בבתי ספר. פעם שמעת על ציונות בסוריה? מה פתאום. מדברים על ציונות רק בפולין, רוסיה, רומניה וכו’. זו לא ציונות שאנשים חירפו נפשם וגופם ועלו לארץ בגלל אהבת ארץ ישראל הקדושה? זו לא ציונות? כך, בעיניי, מעמיד הספר על דיוקם כמה נושאים שלא צרובים יותר מדי בתודעה הישראלית”.

יפה גדעוני (צילום: צילום פרטי)יפה גדעוני (צילום: צילום פרטי)


הורייך סיפרו לך על גזענות שחוו עם עלייתם לארץ?
“בטח. בעיקר אבא שלי שעבד בחוץ וחווה אפליה בנושאי עבודה. גם לא נתנו להם לדבר את השפה, היה אסור להם לדבר ערבית ברחוב. זה אחד הדברים שמאוד כאבו להם, בייחוד כשהגיעה העלייה הרוסית, והם ראו רוסים מדברים ברוסית בחופשיות ובקול רם ושאלו: ‘למה אנחנו לא יכולנו לעשות את זה?’. ריחף בבית הרבה כאב של גזענות. אומנם אני צברית ולא חוויתי זאת על בשרי, אבל הוריי בהחלט חוו”.

כוח סבל

לאחר הקמת מדינת ישראל נמלטו בעל כורחם רוב יהודי סוריה, ומתוך 30 אלף היהודים שחיו בה לפני הבריחה ההמונית נשארו אלפים בודדים. החל מ־1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה. לאחר מלחמת ששת הימים החלו צעירים יהודים רבים לחפש דרכים להימלט מהמדינה. באמצע שנות ה־90 אפשר הנשיא חאפז אל־אסד ליהודי סוריה לצאת מהמדינה.

אחת ממוסרות העדויות הבולטות בספר היא אליס (נוואל) שעיו (81), ילידת חלב, שאמה, זכייה פנחס, ביקרה בישראל בשנת 1934 ולאחר מכן החליטה לשלוח את כל ילדיה ארצה מתוך ציונות. “אמא אהבה מאוד את תחושת החופש, את היופי של המדינה, את הפוטנציאל שיש לצעירים לבנות את המדינה ולהתקדם בה”, מספרת שעיו. “מצד שני, בשנות ה־40 החיים בחלב היו בלתי נסבלים, פחד גדול מהשכנים הערבים ומהממשל, ודאגה לבחורות שלא יתבוללו עם הערבים. חיינו בפחד גדול ותחת אנטישמיות, והחזון שלנו תמיד היה להגיע לארץ ישראל. ספגנו הרבה עלבונות. היו זורקים עלינו עגבניות, וזה בכלל לא בא לידי ביטוי בדפי ההיסטוריה. לא מדברים על יהודי חלב כלל וכלל”.

ח’תון, אחותה הגדולה של שעיו, עלתה לארץ, ובעקבותיה גם שאר אחיה ואחיותיה נזיהה, יעובה ויונה, אך היא עצמה החליטה להישאר עם הוריה בסוריה, לא מעט בשל אהבתה לדאוד שעיו. “בגיל 13 חליתי והייתי מרותקת שנתיים למיטה”, נזכרת שעיו. “דאוד הגיע אלינו כדי לארח לי חברה, התיידדנו ובגיל 15, כשהבראתי, דאוד הזמין אותי לצאת לטייל. התקרבנו, התאהבנו, התארסנו, וכשהייתי בת 16 התחתנו. ילדתי שמונה ילדים בחלב, הנכדים היחידים שאמי זכתה לראות”.

איך היא התמודדה עם הריחוק מילדיה?
“לא היה לה לא אוויר ולא חיים. היא כל הזמן הייתה עצובה. אבל מצד שני היא עודדה אותם לטובתם לעזוב לארץ ישראל על מנת שיתחילו חיים חדשים”.

שעיו עצמה עלתה לישראל בעקבות עזיבת בנה הבכור יצחק את חלב. “הוא עזב, ולא יכולתי לסבול את עזיבתו”, היא אומרת. “עלינו - בעלי, אני וילדינו - לארץ והגענו לתל אביב יחד עם אבא שלי. רק אמא התעקשה להישאר ופחדה לבוא איתנו כדי שלא תהיה עול עלינו ושלא ניתפס בדרך בגללה”.

איך הרגשת עם זה?
“ההחלטה הייתה מאוד קשה גם בגלל שהשארתי את אמא שלי לבד בחלב וגם כי עזבתי את כל הרכוש והבית והגעתי בלי כלום לארץ”.
איך הייתה עבורך ההתאקלמות בארץ החדשה?

“ההתאקלמות הייתה גם טובה ומתוקה, וגם קשה מאוד. פגשתי את האחים והאחיות שלי אחרי המון שנים, ואת הבן שלי, וזה היה מרגש מאוד, אך גם קשה להתחיל הכל מאפס מבחינת שפה, עבודה וכד’. בשנת 1982 נודע לי שפרצו לביתה של אמא שלי, שדדו ורצחו אותה. למדתי מאמא שלי לדאוג ולשמור טוב על הילדים שלי, למדתי ממנה להיות חזקה ועם הרבה כוח סבל”.

“למרות תלאות הדרך, הצעירים היהודים היו חדורי מטרה לעלות לישראל כי אהבת הארץ בערה בדמם", כותבת גדעוני בספרה. אחד הנושאים הנידונים בספר הוא מה שהיא מכנה “חטיפת ילדי חלב”. “אנחנו שומעים תמיד על פרשת חטיפת ילדי תימן, אבל אף אחד לא דיבר גם על כך שחטפו אצלנו תינוקות”, היא אומרת. “זה פצע מדמם שמסרב להגליד. רק כעבור שנים רבות החליטו לקרוא לזה ‘פרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן’. היה חשוב לי לתת את הדגש גם לנושא הזה, שקרה במשפחתי ובעוד משפחות חלביות”.

בספר מובא סיפורו של שלמה כהן, בנם של אסתר ושאול כהן. “היינו תשעה ילדים, ושלמה היה הילד העשירי”, מספרת בספר אחותו מזל סהר. “שלמה נולד בקריה בתל אביב בשנת 1952. אמא שלי הייתה עסוקה מבוקר עד ערב בהכנת אוכל, כביסה וניקיונות. חיכינו בציפייה לבואו של שלמה והיינו מלטפים את בטנה באהבה”.

לדבריה, כשהגיע זמנה של אסתר ללדת, “היא קיבלה זריקת טשטוש בזמן הלידה להפחתת הכאב, אבל שמעה את האחיות מדברות ביניהן שנולד בן זכר. כשהיא התעוררה וביקשה לראות את התינוק, ענו לה: ‘מצטערים, אין תינוק. הוא מת בלידה’. אמא שמעה את התינוק בוכה ושמעה שטיפלו בו, היא התחילה לצעוק ולבכות, וכשאבי ביקש לראות את הגופה, איימו לסלק אותו ואת אמי מחדר היולדות. לעולם לא אשכח את הרגע שבו אמא חזרה הביתה בידיים ריקות, ממררת בבכי. לאמא הייתה שכנה שילדה באותו זמן יחד איתה. בכל פעם שהיא ראתה את השכנה ובנה, היא הייתה נשברת ומספרת שעכשיו הוא היה צריך להיות בגילו. הכאב נותר בלבם של הוריי עד יום מותם, והם היו חסרי אונים. אמא שלי ביקשה מהנכדים שלה, כולל מבתי, שימשיכו לחפש את האח האבוד, אבל לא ידענו אפילו איפה להתחיל”.

איך הפרשה השפיעה עלייך?
“כשהייתי ילדה לא הבנתי כל כך את המשמעות. אבל כשהפכתי לאמא בעצמי, חזר החשש ותמיד הייתי ערנית וחשדנית כלפי רופאים”.
הזמנים משתנים

דאוד (דוד) מזרחי, אביה של גדעוני, נפטר בשנת 1967 עת הייתה בת 11, ואמה גידלה אותה לבדה. “גדלנו בשכונת התקווה”, היא מספרת. “אמא הייתה אישה מאוד חרוצה, היא עסקה בבישול, בתפירה, ושמרה מדי פעם גם על הילדה של השכנה. החלבים אנשים חכמים, יודעים להסתדר בכל מצב”.

הספר מדגיש גם את השפעתה של המוזיקה הערבית על הפסקול הישראלי. “השירים של אום כולת’ום, פריד אל־אטרש וכמובן האמנים היהודים שעלו לארץ כמו משה אליהו, פליקס מזרחי, פאיזה רושדי ולילית נגר היו חלק בלתי נפרד מהתרבות והמורשת שלנו וכיכבו אצלנו בבית ובעדה, והיה חשוב לי, כחלק מהאווירה הנוסטלגית בספר, לתת משקל גם לתרבות זו”, אומרת גדעוני.

את מאמינה שהדור הצעיר ישמור על גחלת יהדות חלב?
“לא נראה לי. הילדים שלי בעיקר מחקים את אמא שלי בפתגמים שהיא הייתה אומרת ומתגעגעים למאכלים, אבל אולי לא צריך שישמרו על כך כי הזמנים משתנים והדורות משתנים. אבל יש עדיין דור ותיק שזוכר ושומר. לכן היה חשוב לי להוציא את הספר, שיהיה תיעוד למורשת המופלאה הזו שהולכת ונמוגה מן העולם”. 

לרכישת הספר ניתן לפנות לסופרת יפה גדעוני: [email protected]