המכונית התפתלה בעיקול והתיישרה אל הכביש המהיר, ובבת אחת העולם התרחב ונראה פשוט יותר. הוא נשם אותו והפנה שאלות אל חבריו הדמיוניים של איתמר.
הילד ענה בשמם. יונתן הקשיב לו והתאפק לא לחבר בין סיפוריו ובין הגן, חבריו שם או הבית שלהם, לא לתרגם את דמיון הילד למצוקות, לא למשוך אותו החוצה מהמשחק. יזכור את הדברים וישמור את שאלותיו. בעודם מדברים תכנן את המסלול שלהם בירושלים, דמיונו עבר בעליצות בין המקומות שרצה להראות לאיתמר.
הילד מעולם לא היה שם. כבר זמן רב תכנן שייסעו יחד, ובכל פעם שהמועד התקרב, הטיול נראה לו מעייף ומעיק. איתמר לא ייהנה, הרוחות בירושלים קרות מדי, גם בקיץ, ואין טעם להטריד אותו בנופי עיר ילדותו.
עכשיו, במכונית, השתכר מריבוי האפשרויות שלפניהם, התמלא תקווה שמחצה את הספקות באשר להנאתו של איתמר. הם יכולים לנסוע לכל מקום: הרובוטים שחברו לג'ון הוק אורבים להם בפארק ליד בית ילדותו, אחר כך אולי ייסעו למפקדה שלהם בגן הפעמון - איתמר יאהב את גן הפעמון - או לרחוב יפו, ליד תחנת הרכבת, ואולי למקום אחר.
הוא עצר את המכונית בתחנת דלק וכתב לשירה: "נסענו לטיול בירושלים, הכול מעולה", וצירף תמונה של איתמר מחויך בכיסא הילדים. לא חיכה לתשובה. לא התכוון להניח לאיש לערער את הכרתו שעשה את הדבר הנכון. ובאיחור גדול.
העולם שלו ושל שירה והילד כלל לרוב ריטואלים מוכרים: הגן בבוקר, פאזלים, קריאת ספרים, השתרכות ברחובות צרים כדי לבקר בגינה צפופה בילדים ובהורים ולשמוע את הדיבורים המוכרים, לפעמים כדורגל, מסעדות, ביקורים בבית של אבא שלו או של ההורים של שירה. הוא התחפש כדי להיות אותו אבא שמקיים בעליזות את השגרה. הרבה הורים מתחפשים.
השאלה היא עד כמה הפער מציק להם, כמה הם מחביאים. הוא התחפש ושיתק קווים באופיו שהילד לא הכיר - כמו אותה תנועה פתאומית, שנוהה אחר משהו שנראה מלהיב, חדוות ההרפתקה - כי אלה הדברים שהבין שהורים עושים, מכתיבים סדר יום קבוע, מקיימים שגרה. הוא האמין שעליו להיענות לציוויים הללו. לא באמת הכיר משהו אחר וחיקה את טיפוס האב שראה סביבו, וגם שירה דיברה על הרגלים של אבות ואמהות, ואיך הם יכולים להשתפר וללמוד מהם. הדברים כמו שהם אמורים להיות. את התביעה הזאת הפנתה כלפיו ללא הרף אחרי שאיתמר נולד: לקיים את הדברים כמו שהם אמורים להיות.
הוא היה זקוק לשגרה ולנהלים בשנים הראשונות, שניהם היו זקוקים להם, החיקוי שיכך את פחדיהם שהם שוגים, חריגים, שלחיים שלהם אין באמת כללים. בשנים שקדמו ללידה התפארו לפעמים בגמישותם: שהם לא קובעים תוכניות לחגים או לסוף השבוע, לא יושבים במפגשי חברים, לא ממלאים את הימים באירועים כדי לשכך את הפחד שיישארו לבד. שהכול גחמני, תלוי במצב רוחם, ולעתים בילו שבוע שלם בבית בלי לראות איש, וכל אחד מהם נעלם פתאום לענייניו.
שירה, בניגוד אליו, לא האמינה לאנשים. הקשרים שניהלה עם נשים וגברים היו רופפים. היא התרחקה מתביעות לקרבה גדולה מדי, וכשאדם חדש הלהיב אותה - גבר או אישה - יכלה להתמסר לקשר החדש ועניינה באחרים קהה, אבל גם ברגעים הללו נשמרה מסערות מטלטלות מדי.
היתה חשדנית כלפי אנשים בלי לטרוח להתחקות אחר כוונותיהם. לא פעם ציינה שהוא נותן אמון רב מדי בטיפוסים חדשים, גם אם נדמה לו שהוא משחק איזה משחק מתוחכם. לא נשאה, כמוהו, תחושת החמצה בגין האירועים הגדולים שסוערים בחוץ, המסיבות הרי תמיד נפלאות כשאתה לא שם. היה משהו רגוע באופן שמדדה בו את העולם: לא התנפלה עליו בהבלחות, כמוהו, ושבה הביתה מאוכזבת.
השהות להתבונן בעולם, להרהר באירועי הימים שחלפו, לכתוב על ספרים שקראה - מילדותה כתבה במחברות, קינא בה שהיא יכולה לעלעל בהן ולקרוא משהו שכתבה בגיל 12 - על כל אלה ויתרה לאחר הלידה. פעמים רבות האיץ בה לבלות לבדה, והיא סירבה.
אולי העדיפה לערוג אל הזמן הזה, פחדה להיות שם ואחר כך לחזור אל איתמר קצת אחרת. היא ויתרה וציפתה שגם הוא יוותר, כאילו אמרה לו: השתעשעת בחדר הרפאים שלך עם הכתיבה והדמיון, ואף אחד לא הפריע לך, אבל בין ההרגלים שהיו ובין הילד שלנו אין דבר.
הוא הבין מדוע אמרה זאת. בסופו של דבר האמינה שעולמו סובב סביב הכתיבה ושאנשים ממלאים חללים בין כתיבה לכתיבה. לפעמים צחקה כשליהג איתה על הבלים ושאל שאלות וכשראתה אותו מקשקש עם אחרים. "אני כבר יודעת שזאת ההפוגה שלך מהכתיבה", אמרה, "שאתה רוצה להיזכר שיש שם אנשים, אבל הם לא תמיד יודעים".
היא לא באמת האמינה שדברים ישתנו אחרי הלידה ושיהיה נוכח כולו. ואילו יואל וטלי, שהכירו אותו בעולם שקדם לכתיבה, שבו התמסר לאהבות, לקרבות, לחברת הילדים, ביטלו את הדאגות הללו. "אתה תאהב את הילד שלך ותתמסר לו," אמרה טלי. "ברור. אתה וטלי תבלו בשבתות עם הילדים ורק אני אהיה הדוד המוזר שכולם מרחמים עליו אבל לפחות מצחיק את הילדים," העיר יואל. לרוב האמין ליואל וטלי, לפעמים לשירה.
בשנתיים הראשונות היה קשה להכריע מי צדק. אמנם כשהיה בבית התרכז בילד, בילה איתו זמן רב ותקופות שלמות ויתר על הכתיבה, אבל גם הִרבה מדי לנסוע לפסטיבלי ספרות, ולא פעם נסע לכאלה שהיה יכול לוותר עליהם.
הוא נזקק להפוגה מכל המטלות החדשות והשתוקק אל החופש לעשות ככל העולה על רוחו: לשוטט ברחובות ולהתענג על השעות שעוד לפניו, לרקוד במסיבות ולחוות הרף עין של התאהבות, להשתרע על הדשא בשעות הקטנות של הלילה, קרוב אל נשים וגברים שלא באמת הכיר. לא היה זה פלא שגם אחרי ששינה את אורחותיו וחדל מהנסיעות ודימה שהוא מסור לאיתמר ללא הפוגות - שירה עדיין הטילה ספק במחויבותו אל הבית שלהם, ביכולתו להעניק לאיתמר משפחה יציבה.
והאמת היתה שגם כשכבר לא הטיל ספק בנאמנותו לילד, עדיין פקפק בכל מעשיו, בכל תשובה שלו לשאלה של הילד, ובעיקר ביציבות שיוכל להעניק לו - והאמין שבניגוד אליו, שירה יודעת איך להעניק לאיתמר משפחה.
הרי משפחתו התאיידה לאחר מות אמו במהירות כזאת, שהיה ניתן לחשוד שלמעט כמה הבלחות לא באמת התקיימה. אמא שלו שמרה על מראית עין של משפחה, בעוד שאול הסתלק לניו יורק, ואביו תמיד נותר כצל אב מרופרף - לעתים נגלה האדם שמטיל אותו והקסים אותם בטיול בשבת, הם סובבו את פניהם לרגע, ושוב נותר רק הצל - ואילו יונתן, כבר בילדותו, ממילא לא תלה תקוות בהוריו, נאחז ברעיון שאינם יכולים להצילו ממאבקי חברת הילדים, שם החוקים נוקשים וכל התערבות מבוגרים אסורה.
נאחז בסיפור גבורה ונאמנות לחוק - אלא שגם היה יכול לדבר איתם פשוט כי היו שם באותו מסדרון ובאותם חדרים, והרי גם כילד וגם כמבוגר לא היה מחושב והרבה לציית לתנודות נפש ובהרף עין של קרבה אקראית סיפר סודות לאנשים, ואחר כך התחרט, דיבר יותר מדי.
ובכל זאת לא זכר מקרה אחד מילדותו שסיפר משהו להוריו. אמו נהגה לצלצל אליו מהעבודה מדי יום ולשאול איך היה בבית הספר, להעלות שמות מורים וילדים, לחקור על מעשיו בהפסקות, והוא תמיד השיב בקוצר רוח, בחוצפה, ולפעמים גם טרק את הטלפון. שנים תיארה בערגה את יונתן, הילד הקטן, שסיפר לה הכול ואהב אותה בכל מאודו, והתפוגג בערך בגיל שבע, ולא חדלה לחפש בו את עקבות הילד ההוא. אולי לכן, למרות העלבונות, צלצלה אליו ממשרדה מדי יום, כאילו קיוותה שפתאום יתגלה שוב. עד שהתייאשה.
ואם לפחות עד מות אמו הם שימרו ריטואלים שהגנו עליהם וערפלו את ההכרה שלא זורם דם בעורקי משפחתם - הם אולי חריגים, פחות טובים משאר המשפחות בשכונה, מהילדים האחרים, ובכל זאת באזור הסביר - אחרי מותה היה ברור שלא יעניקו נחמה זה לזה.
מות אמו, שהתעקשה לשמור על המשפחה שלא הפסיקה לאכזב אותה, שחרר אותם מהעמדת הפנים ומהחובה להשתדל, מחה את הבהובי הציפיות - תמיד נותרת איזו ציפייה, כמו שגילה בבית החולים, כשכסף למגעו של שאול מול אמם המתה. לו אבא שלו היה מאמין שניתן להציל משהו, אולי היה משתדל לפייס בין שני בניו ולא מסתפק בגערה שנתית, "לא ייתכן שאתם לא מדברים, אמא היתה מתה מזה."
ואילו לשירה היתה משפחה. מובן שגם שם היו מתחים, יריבויות, היתה יכולה לאבד עניין בהוריה ולנהל מולם את קרבות העבר, אולם היתה משפחה. בכל פעם שביקר בבית הוריה והקשיב להם מעלים את זיכרונות הילדות, הריטואלים והחגים, הקשיב לקלילות שבה דיברו על העבר, הוקסם ממשפחתה, ביודעו שבילדותו ערג לבית כזה בדיוק.
בחלוף הזמן גם הבין שהוא לא מצליח להתקרב אליהם באמת, אולי כבודדים אבל לא יחד, שההיעדר כבר טבוע בו, שהוא חסר את המיומנות, ובארוחות הצהריים המתארכות דיבר וצחק, "נתן את המופע שלו," כמו שיואל והוא היו אומרים, עד שהתעייף, ישב שם כזר ונעלם לאיזה חדר. לפעמים כשחזרו הביתה ציינה שירה את התנהגותו: "היום דווקא השתפרת, השתדלת יותר."
ואם בשנות היכרותם הראשונות שירה קינאה בו לפעמים, שהיה משוחרר מחובות הקשורות למשפחה - אחרי שאיתמר נולד היה ברור לשניהם ששירה מציעה לאיתמר משפחה גדולה והוא לא בדיוק, ששירה גדלה במשפחה והוא לא, וגם כשהביע תרעומת ידע שאם הוא רוצה שאיתמר יגדל במשפחה, עדיף שיסתגל לכללים. הוא הבין את פחדיה, זיהה את החלל בו שהצביעה עליו, שכבר היה טבוע בנפשו.
הספר "העולם הוא שמועה" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים