בספטמבר 2018, בסיומה של הרצאה, קיבל העיתונאי והסופר יובל אברמוביץ’ שיחת טלפון מאמו תמר, שהודיעה לו כי היא בחדר מיון. “במשך כמה שבועות אמא לא הרגישה כל כך טוב והלכה לבית החולים לבדיקות, אבל לא ידעו מה יש לה ואשפזו אותה”, הוא מספר. “בחודש שחלף מאז שאושפזה היא מאוד נחלשה, השילה 15 קילו ממשקלה ומצבה לא נראה טוב. בגלל שאני אדם מאוד פרקטי, נכנסתי לחדר הרופאים ודרשתי תשובות כי רציתי להבין מה קרה. הם גילו לי שזה מסתמן כסרטן סופני”.

איך הגבת?
“הייתי בהלם, כי עד שהרגישה לא טוב, אמא שלי הייתה בשיאה בכל כך הרבה מובנים. הרופאים בישרו לה את הבשורה כשהייתי לידה, והיא לא שאלה אף פעם מה מצבה ובאיזו דרגת סרטן היא נמצאת. היא לא רצתה לדעת שהיא חולה סופנית עד יומה האחרון. היא האמינה שתצא מזה, בעוד שאני ידעתי שאין לה הרבה זמן לחיות. יותר מעל עצמי כאב לי על בנותיי, הנכדות שלה, אחת בת 13 והשנייה תכף בת 8, שהיו מאוד מחוברות אליה כי היא הייתה סבתא מדהימה. הכי כאב לי שעבורן הדבר הזה נגדע, שלא תהיה להן יותר סבתא כזו”.

איך היא התמודדה עם המחלה?
“היא הייתה אופטימית. היא יצאה מהכימותרפיה ישר למסעדה או לבילוי ואמרה: ‘הגוף שלי חולה, אבל הנפש שלי לא’. ההתמודדות שלה עם המחלה הייתה מרשימה, רוב האנשים שסובלים ממשהו, אפילו אם הוא פחות דרמטי מסרטן, מאוד מתמסכנים ומרחמים על עצמם, ואילו היא המשיכה לחיות את חייה עד הסוף”.

ב־18 ביולי 2019 הלכה תמר אברמוביץ’ לעולמה בגיל 62. בשנתיים האחרונות לחייה הספיקה להפוך לדוגמנית ולהעניק השראה לבני דורה. “אמא שלי כל חייה חלמה להיות דוגמנית”, מספר אברמוביץ’. “בשנות ה־60 וה־70 זה לא היה דבר מבורך או נורמטיבי עבור אישה צעירה להיות דוגמנית, אז היא גנזה את החלום, למרות שהוא היה שם כל החיים. היא תמיד נמשכה לעולם האופנה. היא הייתה אישה מאוד יפה ותמיד אמרה: ‘יום אחד אולי אהיה סטייליסטית או מאפרת’. היא השלימה עם זה שדוגמנית היא כבר לא תהיה”.

השינוי התחולל כשנכנסה לעשור השביעי לחייה. “היא קראה את הספרים שלי, שמעה אותי מדבר על הגשמת חלומות בבית ובהרצאות, שהיא הייתה במאות מהן, וכנראה המסר נספג בה”, הוא מספר. “יום אחד היא חזרה הביתה מהרצאה, נכנסה לעמוד הפייסבוק שלה וכתבה על דעת עצמה: ‘אני בת 60 ואני רוצה לדגמן. זה החלום שלי. אשמח לעזרה’.

בן לילה הפוסט הפך לוויראלי, והיא התעוררה לשחר של יום חדש: פנו אליה צלמים ומעצבי אופנה והיא הוזמנה להפקות ותצוגות אופנה, עשתה קמפיינים ואפילו מוטי רייף הזמין אותה להשתתף שלוש פעמים בשבוע האופנה. היא הייתה אמורה לעשות עוד המון דברים אילולא הייתה הולכת לדרכה. היא הגשימה את החלום שלה בענק כי היא החליטה לצעוק אותו בגדול”.

היא הייתה מאושרת?
“מאוד מאושרת. יש בכך סוג של נחמה עבורי, כי כשאתה מאבד אדם יקר, אתה מחפש את הדברים שינחמו אותך. הידיעה שבשנתיים האחרונות היא הגשימה את עצמה והיוותה השראה – ניחמה אותי. לשבעה הגיעו אלפי אנשים שעקבו אחריה ברשתות החברתיות וסיפרו כמה כוח והשראה הם שאבו ממנה. ההתמודדות שלה עם המחלה הייתה שלמה. היא לא התמסכנה ואפילו סירבה לשים פאה או כובע. הלכה בראש חשוף. היו פעמים שהיא סיימה טיפול ומיד יצאה מבית החולים לתצוגת אופנה. היא חיה את החלום”.

ביום הלווייתה של אמו, בדברים שנשא בהספדו, ציין אברמוביץ’ שבעה שיעורים שלמד ממנה, ולאחר מכן פרסם אותם בעמוד הפייסבוק הפופולרי שלו המונה כ־3 מיליון עוקבים.

“כשקראתי את ההספד בבית הקברות, אנשים בכו וצחקו והתרגשו, וברשת הוא הגיע לחשיפה אדירה, כחצי מיליון אנשים שסיפרו לי כמה הם מזדהים עם מה שכתבתי”, הוא משחזר. “אחרי זה טסתי ליוון, שם אני נוהג להתבודד כדי לכתוב, ותכננתי לכתוב ספר מסוים, אבל במקום זה כתבתי עוד ועוד שיעורים שלמדתי מאמא שלי והגעתי ל־98 שיעורים. זה היה חלק מהריפוי וההתמודדות עם הצער. הכתיבה עשתה לי טוב כי סגרתי דרכה מעגלים עם אמי, שוחחתי עמה בראש ובלב, וזה הקל עליי, למרות שאובדן הוא אובדן וזו צלקת שנכנסת ללב ומלווה אותך עד יומך האחרון. כשחזרתי נתתי למשפחתי ולאנשי מקצוע לקרוא את זה והם אמרו לי שאני מוכרח להוציא את זה כספר לאור, אז צמצמתי ל־62 שיעורים כמספר שנות חייה של אמי, והשאר היסטוריה”.

הספר, “עד הדמעה האחרונה – 62 שיעורים מאמא”, יצא לאור לאחרונה בהוצאת הספרים הפרטית של אברמוביץ’, “הרשימה”, וזכה למקום של כבוד בצמרת המכירות בקטגוריית ספרי ההדרכה.

יובל ותמר אברמוביץ' (צילום: ליה יפה)יובל ותמר אברמוביץ' (צילום: ליה יפה)


“בשנה האחרונה הייתי במתח מאוד גדול וכמה פעמים הייתי קרוב לגניזת הספר”, מגלה אברמוביץ’. “חשבתי לעצמי: ‘את מי זה מעניין? זה נורא אישי. זה ספר על אמא שלי? זה ספר עליי?’. חשבתי להשאיר את הספר במסגרת המשפחה וזהו, אבל הודות לחברים, לתמיכה משפחתית ולפסיכולוגית מצוינת הצלחתי לגבור על הקולות המפחידים האלה בראש והבנתי שיש לספר ערך. זה ספר על מערכת יחסים של הורים וילדים, על חלומות, על החיים וגם על המוות. היחסים האמביוולנטיים האלה כלפי ספר מאפיינים כל יוצר, כי אתה לא יודע איך הוא יתקבל במפגש עם הקהל. אלו חודשים של ייסורים, קצת כמו הריון. אני נרגש מהתגובות ומההצלחה שלו”.

מהם הדברים העיקריים שאמא שלך לימדה אותך?
“תמיד להגיד כן לשאיפות וחלומות, לנצל הזדמנויות ובעיקר לקבל פרופורציות. כשהייתי בבית ספר והיו מבחנים ובגרויות, אמא שלי הייתה אומרת לי: ‘יובי, תירגע! אתה לא צריך לצלוח את כל החיים, אלא רק את היום הזה’. המשפט הזה מהדהד בי עד היום. עד היום יש ימים טובים ופחות טובים, וזה לא שכל החיים הולכים להיות נוראיים, גם זה יעבור. כשאמא שלי נפטרה, ישבתי מחוץ לבית החולים ואמרתי לעצמי: ‘טוב, איך אני ממשיך עכשיו? אמא שלי מתה. איך אמשיך את החיים?’. ואז שמעתי אותה במוחי אומרת לי: ‘יובי, אתה צריך לצלוח את היום, ולא את כל החיים’. זה משהו שמאוד לקחתי ממנה”.

איזו אמא היא הייתה?
“בגלל שההורים שלי התגרשו כשהייתי בן 7, ואבא שלי הקים משפחה משלו והיה לנו קשר פחות אינטנסיבי, אמא שלי הייתה הדמות הדומיננטית בחיי, מה גם שאני בן יחיד. היא הייתה אמא מאוד מאפשרת. ברגע שרק מלמלתי איזה חלום, אמא שלי אמרה לי: ‘לך על זה! קדימה! תירשם לחוג, לך לבית ספר לאמנויות, לך תגשים את עצמך!’. כשאני עוד הייתי עם החששות, היא דחפה אותי קדימה. היא הייתה הרוח הגבית. היא הגיעה לכל ההרצאות הגדולות שלי, לכל הצגה שלי בתיאטרון. כשהופעתי לפני 20 שנה ב’סאלח שבתי’, היא הייתה מגיעה ערב־ערב לראות אותי, עד שבשלב מסוים אמרתי לה: ‘טוב, אמא, הבנת, מיצית. אין לך חיים? לכי לעניינים שלך’. אבל היא אמרה לי: ‘לא, זה עושה לי טוב’. בהרצאות שלי, אגב, היא הייתה גם יושבת ומוכרת ספרים שלי”.

הספר ''עד הדמעה האחרונה'' (צילום: ללא)הספר ''עד הדמעה האחרונה'' (צילום: ללא)


מה הדבר הפחות טוב שספגת מאמך?
“מנגד, כילד, היא שיתפה אותי בהמון דברים, גם בהמון דילמות ומחשבות אבל גם בקשיים כלכליים. כילד ידעתי יותר מדי מידע. זה בסדר שילד ידע שאי אפשר לקנות היום משהו וצריך להצטמצם, אבל הוא לא צריך לדעת הכל, ואני ידעתי הכל. לטוב ולרע. בשלב מסוים אני הפכתי להיות ההורה, המבוגר האחראי. כשהייתי בן 20 אמרתי לה: ‘אני רוצה לדעת בדיוק מה קורה בחשבון הבנק שלך. בואי נבין מה הקטסטרופה’. הלכתי בשבילה לבנק ועשיתי משא ומתן עם הבנקים ועזרתי לה להיחלץ מאיזה ברוך שליווה אותה במשך הרבה מאוד שנים. מערכת יחסים תקינה בין הורים לילדים היא מערכת יחסים שיש בה הזנה הדדית: הילד יונק מההורה אבל אז, אם החינוך הוא טוב, הילד הופך להיות יותר מעורב במה שקורה עם ההורה”.

מהם הערכים שאתה מעביר לבנותיך, כהורה?
“חריצות, לדבר אמת, להיות יסודיים, להיות חברים טובים, להיות אנשים טובים. אני משתדל לחנך אותן לכך. תפקידו של הורה הוא להפוך את הילד שלו לאיש טוב. אם בכל בית יגדלו ילד להיות מוסרי - תהיה לנו מדינה שלמה, ערכית ומוסרית. העבודה מתחילה בבית”.


ארוחת טעימות

אברמוביץ’ (44), יליד בת ים, כתב כבר בילדותו. “בגיל 8 כבר כתבתי לעיתון בית הספר, ובתיכון כבר ערכתי אותו”, הוא נזכר. “בגיל 17 וחצי מצאתי את עצמי כותב במקומונים של בת ים ומהר מאוד התקדמתי לכתיבה בכל העיתונים בישראל”.

מה משך אותך בכתיבה?
“פשוט אהבתי לכתוב, לעבד מחשבות ולהביע את דעתי. ביסודי ובתיכון הייתי כותב בעיתון בית הספר מאמרים נגד בית הספר, וכשלא הסכימו שאפרסם את זה, אז הייתי עושה הפגנות. הייתי אדם מאוד דעתן, הרבה לפני עידן הפייסבוק. לאורך הקריירה ראיינתי אנשים מעולם התרבות והבידור הישראלי - משושנה דמארי ויפה ירקוני ועד ריטה ונינט, וגם בחו”ל ראיינתי שמות כמו מריל סטריפ ו־וודי אלן, וזו הייתה זכות גדולה. הייתי אומר לעצמי: ‘אני לא מאמין שאני גם מקבל על זה כסף וגם יושב עם שושנה דמארי לשיחה. איזה כיף לי!’”.

לאחר שירותו הצבאי בחיל האוויר פנה ללימודי משחק בבית צבי, ולאחר לימודיו שיחק בשלל הצגות תיאטרון (“סאלח שבתי”, “גריז”, “החממה”, “הלילה ה־12”, “שופרא”) ותוכניות טלוויזיה (“השיר שלנו”, “אבק כוכבים”, “הפיג’מות”, “השמינייה” ו”אירופה לשלוש דקות”) וביסס את מעמדו גם כמגיש וכמראיין. במקביל, פתח לאורך השנים גם כמה חנויות כמו רשת חנויות המזכרות התל־אביבית “Made In TLV”, גלריית “אנונימי” ו”ממגנטת” (חנות קונספט למגנטים), וכן בית ספר לכתיבה יוצרת.

“החיים הם ארוחת טעימות ואנחנו צריכים לטעום מהכל”, הוא אומר. “אני לא אדם שחי לפי מוסכמות או סטריאוטיפים. אם אתה מותח קו בין כל מה שעשיתי, המילה המחברת היא אמנות. אני אוהב להתנסות. מה שלמדתי מעסקים בין השאר זה גם לנהל כספים, להבין לא רק באותיות אלא גם במספרים”.

בעשור האחרון הוסיף לעצמו טייטל נוסף, סופר, ועד כה הוציא 17 ספרים בהוצאת הספרים שייסד, “הרשימה”, שהפכה אותו לאחד הסופרים המרוויחים בישראל. פרויקט “הרשימה” שלו, שבמסגרתו הוציא סדרת ספרים המנחים אנשים כיצד לממש את חלומותיהם, הפך אותו למנטור להגשמת יעדים. “זה קרה לגמרי במקרה”, הוא מספר. “לפני עשור מצאתי רשימה ישנה עם חלומות שכתבתי כמה שנים קודם לכן. הסתכלתי בה וראיתי שחלק מהדברים התגשמו וחלק לא. זה נורא עניין אותי להבין איך חלק מהחלומות הגשמתי ובחלק נתקעתי.

הספר ''הרשימה'' (צילום: ללא)הספר ''הרשימה'' (צילום: ללא)


"החלטתי לפרסם בפייסבוק, בעברית ובאנגלית, רשימה של עשרה דברים שאני רוצה להגשים ב־400 ימים, וזה שבר את הרשת. יצאתי למסע הגשמת החלומות, ותוך כדי המסע עקבו אחריי המון אנשים. בשלב מסוים קיבלתי הצעה מהאוניברסיטה הפתוחה ברעננה להרצות על תהליך הגשמת הרשימה, ואז אנשים החלו להגיד לי שחבל שאין ספר על כך. אז כתבתי ספר, ואף הוצאת ספרים לא רצתה להוציא אותו”.

למה?
“לא האמינו בו. פניתי לכל הוצאות הספרים, וכבר הכירו אותי כעיתונאי וכסופר, אבל אמרו לי שזה לא יעבוד, שאני צעיר, שזה לא מחקר, שזה לא אקדמי, שיש מלא ספרים כאלה ושהשוק מוצף”.

מה עשית?
“בלית ברירה עשיתי מימון המונים, גייסתי רבע מיליון שקלים והוצאתי את הספר הראשון שלי בסדרה. השאר היסטוריה והיסטריה. היום הספר נמצא ב־20 מדינות בעולם, והיד עוד נטויה. בעתיד הקרוב צפויים לצאת דברים נוספים ברחבי העולם. הכל קרה מזה שאמרו לי ‘לא’. אז אותי לימדו שאין כזה דבר ‘לא’, כי אם רוצים משהו, מגשימים אותו”.

יש חלום שלא הצלחת להגשים עדיין?
“רציתי לפגוש את אופרה ווינפרי. אני מעריך אותה ועשיתי המון מהלכים כדי שזה יקרה: נסעתי לניו יורק, הייתי במשרד שלה ודיברתי עם האנשים שלה, וזה לא קרה. עדיין. יש מצב לאור הניסיונות שלי שאם היא תרצה לפגוש אותי, אגיד לה: ‘סורי, מאוחר מדי, אני עסוק’ (צוחק). די הגשמתי את כל מה שחלמתי וסימנתי. אולי הדבר היחיד שנכשלתי בו הוא להשאיר את אמא שלי בחיים. ניסיתי ועשיתי הכל, אבל זה כבר כוח עליון ולזה אין פתרון”.

לאחרונה השיק את המיזם “קרן החלומות ע”ש תמר אברמוביץ’”, שבמסגרתו הוא מאפשר לאנשים בני 60 פלוס להגשים את חלומותיהם. “יש תפיסה שגויה שהעולם שייך לצעירים, וזה ממש לא נכון”, הוא אומר. “זה נכון שלצעירים יש את האנרגיות שלהם והמקום שלהם, אבל לולא המבוגרים - לא היה בכלל שביל לצעירים לפסוע בו. הרבה פעמים מבוגרים מוותרים על החלומות שלהם: או שאין להם יכולת כלכלית או שהם מאבדים את האמונה בעצמם. פעם בשנה, ועדה שאנחנו מגבשים, שתורכב מקרובי משפחה ואנשי מקצוע, תבחר עשרה אנשים, גברים ונשים בני למעלה מ־60, ותסייע להם כלכלית להגשים את החלום וגם תלווה אותם בדרך בעצות, בחיבורים ובקישורים.

"אשתמש בכל הקשרים שאוכל להפעיל כדי לסייע לאנשים. בחודש האחרון הגישו לנו למעלה מ־500 פניות מרגשות של אנשים בגילי 60 עד 90. אני מקווה שזה יהפוך להיות מסורת שנתית”.

טרף את החיים

במהלך ראש השנה האחרון חווה אברמוביץ’ אובדן נוסף כשסבו, בנו אברמוביץ’ בן ה־98, אביה של אמו, הלך לעולמו. בפוסט שפרסם בפייסבוק תיאר את הקשיים הבירוקרטיים שעמם התמודד סבו בחודשים האחרונים לחייו.

“הפוסט עורר הדים רבים, ולמחרת פרסומו קיבלתי טלפונים משר התקשורת, שר הרווחה ועוד כל מיני בכירים שרצו לשמוע מקרוב את הסיפור”, הוא אומר. “אפילו הוזמנתי לספר על כך בכנסת. האובדן של סבי, שהיה מאוד משמעותי בחיי, היה פחות מרסק מהאובדן של אמי כי הוא היה בן 98 וזה טבעי, אבל צרם לי לראות את הקשיים שהערימו בפניו חברות ביטוח או חברות תקשורת שהוא שילם להן מאות שקלים בשביל ערוצי טלוויזיה או טלפון. אני שמח שיש לי את האפשרות להעיר ולהאיר דברים חברתיים דרך הרשת החברתית”.

מהם הדברים העיקריים שלמדת מסבך?
“סבא שלי ידע ליהנות מהחיים. הוא עבר מסע ארוך: נולד ברומניה ושרד את השואה. לאחר מחנות העבודה עלה לארץ, גורש לקפריסין והיה שם בהסגר. הוא אף פעם לא בכה או התלונן ומעולם לא צייר את עצמו כקורבן. הוא טרף את החיים עד שנותיו האחרונות”.

איך אתה מתמודד עם תקופת הקורונה?
“בקורונה הביקוש להרצאות שלי בארץ ובעולם הלך וגדל. בזכות הזום יכולתי לשבת בבית שלי בתל אביב ולקפוץ מברצלונה לניו יורק ולסין בחמש דקות. בהתחלה היה לי תענוג להיות בבית ולא לעבוד הרבה, אלא לבלות עם הילדות שלי. אני עובד כל חיי בצורה אינטנסיבית ועד הקורונה חייתי על מטוסים. שבועיים לפני פרוץ הקורונה היה לי שבוע של הרצאות בפריז, חזרתי ל־12 שעות להרצאה ב’בית גבריאל’ בכנרת, וטסתי למחרת לפראג. הרגשתי שזה נעשה אינטנסיבי ומוגזם ושאני חייב הפוגה, ואז באה הקורונה”.

אתה מרגיש שבתקופת הקורונה אנשים חשו יותר צורך להגשים רשימת חלומות?
“הקורונה טלטלה ועדיין מטלטלת אותנו, היא עשתה לכולנו חישוב מסלול מחדש, ורשימת החלומות של כל אחד השתנתה. היא הובילה לתפנית דרמטית בחיים, ואנשים נבהלו ונלחצו מזה ונאלצו לייצר לעצמם רשימת חלומות והזדמנויות חדשה כדי להמציא את עצמם מחדש”.
מה חשבת על התנהלות הממשלה עם המגיפה?

“בתחילת הקורונה הבנתי מהר ש’אם אין אני לי, מי לי’. בעולם אוטופי זה היה נחמד שהממשלה תדפוק בדלת ותיתן כל שבועיים 2,000 שקלים וסלסילת אוכל, אבל זה לא ככה. מדינה לא יכולה לדאוג לתשעה מיליון תושבים, וגם העולם לא יכול לדאוג לכל תושביו. אדם חייב לדאוג לעצמו מבעוד מועד. אנשים יכולים לסייע ולעזור, אבל רק האדם אחראי לעצמו בסופו של דבר. אי אפשר לדעת מה יקרה מחר, צריך להתכונן לתקופה נוראה מראש.

"לכן הקורונה אולי הפתיעה אותי ברמה הרפואית, אבל הייתי ערוך לסיטואציה במובן מסוים, ולכן זה עבר לי די בקלות. מה שהיה חסר לי בקורונה בהקשר לטיפול הממשלתי הוא היעדר יצירתיות. למשל, במקום לסגור את בתי הספר ולהשבית את המשק, יכלו להכשיר חיילים לא קרביים להוראה ולהפוך אותם למורים ומורות חיילים שיעבירו שיעורים פרטיים בבתים. חוסר היצירתיות לצערי נוגס עד היום בממשלה”.

בהקשר לטלוויזיה או לתיאטרון, יש משהו בתכנון?
“בשנים האחרונות, בגלל הלו”ז המאוד צפוף, לא יכולתי להסכים לתפקידים ולהצעות שקיבלתי כי התחייבתי להרצאות שנתיים מראש. בקורונה התפנה לי היומן, וקיבלתי פה ושם פניות, אבל עדיין לא מצאתי משהו שממש דיבר אליי או הבשיל לכדי מציאות. אבל לגמרי לא אמרתי את מילתי האחרונה כשחקן”.

מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“הכרזתי בפני עצמי ובפני משפחתי שאני יוצא לסוג של שבתון. זה לא אומר שלא אעבוד לגמרי, אבל אני קצת רוצה להוריד הילוך, בייחוד אחרי שלוש שנים עמוסות ומרגשות, שבהן היה גם אובדן. אני בונה הרצאה המבוססת על הספר החדש, אבל אני קצת יותר בבית לשם שינוי. אני בן 44, ואני חושב שהגיע הזמן שאשב על הספה, כמו הרבה אנשים, וארשה לעצמי לעשות בינג’ בנטפליקס, שזה משהו שלא עשיתי אף פעם”.