בלה שגיא, “שבר ענף ירוק", שתיים, 218 עמ'

כשהחיים נחרבים לכם זה כמו מפולת חול, אסור לכם למצמץ על החיים שלכם, כי אז אולי תפספסו את גרגר החול הראשון שמתחיל את ההתפזרות".

כך מהרהרת המספרת בסיפור “מחכים", ולמעשה מסגירה את סוד ההצלחה של כל סיפורי הקובץ העדין והמרשים הזה, הראשון מאת בלה שגיא, ביבליותרפיסטית וד"ר ללימודי מגדר. יכול להיות שזו המהות וזה התפקיד של כל סיפור קצר באשר הוא: ללכוד את גרגר החול הראשון הזה, שמתחיל את המפולת. להגדיל אותו בזכוכית מגדלת ולפרק לגורמים. שגיא, בכל מקרה, עושה את זה נפלא. מדויק וכואב, עם מינונים נכונים של אימה וחמלה, כעס, ייאוש והשלמה, ואפילו זרזיפים של הומור לא מתפשר.

לפעמים החול הוא רק בנעליים, כמו בסיפור המקסים “חול בנעליים". אבל גם אז אומר בעל הנעליים, ילד קצת “אחר" בשם שחר: “אני שונא חול". שגיא מבליעה התנצלות בגוף אחת הפסקאות הכי יפות בסיפור, התנצלות שלחלוטין אינה במקומה.

“היא מתגעגעת לאמא שלה, לגוף הגדול והחם הזה, ההתרפקות של שבתות בבוקר, שתיהן על הספה, שרועות, ולאמא שלה מניפה יפה מסין שבטח קנתה בשוק רמלה־לוד, עוד לפני שקראו לו ככה, והיא עושה עליהן אוויר, טרום ימי המזגן בכל בית. יניב (אולי עוד קראו לו ז'ניה אז) ברקע מנגן פסנתר בזעם קר, ואבא שלה איפשהו, בטח עובד, כי אז אחרי שהגיעו לארץ עבד כל הזמן, גם בשבתות, הפך ממהנדס אלקטרוניקה לשומר יום ולילה בחברת חשמל. היה צוחק ברוח טובה שלפחות נשאר בתחום האלקטריצ'יסטבה. היא זוכרת איך דמיינה שתהיה מפורסמת, תהיה רקדנית או זמרת, יהיה לה המון כסף והיא תקנה להם בית עם גינה ובריכה, אבא לא יצטרך לעבוד כל הזמן ואמא לא תצטרך להיות סייעת בגן, למרות שבמוסקבה ניהלה גן פרטי והיה לה תואר שני בפדגוגיה של הגיל הרך.

היא אף פעם לא מספרת על הימים האלה לאף אחד, לדני לא צריך כי גם הוא מכיר, הסיפור שלו לא שונה במיוחד, אבל לכל החברות הישראליות שאספה סביבה לכל אורך הדרך, לא סיפרה דבר. מרגישה כמה פתטי הסיפור הזה, כמה לא ייחודי, כמה משעמם, כמעט גנרי. סתם עוד משפחה של עולים מרוסיה, עם הפסנתר בסלון והתקווה שיהיה טוב יותר".

בלה שגיא (צילום: פרטי)בלה שגיא (צילום: פרטי)

אז זהו, שהסיפור הזה, ושאר חבריו לקובץ, הוא הכל חוץ מפתטי, לא ייחודי, משעמם או גנרי. יש בו עולם ומלואו של פרטים חיים ונושמים (גם אתם הרגשתם על בשרכם את משב האוויר שמפזרת המניפה הסינית משוק רמלה־לוד?), והם מיד מטמיעים אותנו בתוכו והופכים אותנו לחלק מהמשפחה הזו, שגם אם נדמה לה שהיא ככל המשפחות, טעות בידה.

בחזרה לשחר, הילד שאולי ממוקם היכן שהוא “על הספקטרום", כמו שנהוג לומר היום, זה שהגננות מתלוננות שאצלו אי אפשר לדעת כלום. אמו “מרגישה שתתפוצץ עוד רגע מרוב מאמצים לקבל אותו כמו שהוא, ולא יכולה עוד, חייבת לנשום". הוא עצמו אומר על ילד אחר: “הוא לא יהיה חבר שלי מחר", והלב נמעך, ומאוחר יותר הוא מסביר ומפרט, שלא כהרגלו: “‘הוא לא משחק איתי בגן, הוא גם אומר לכולם שהוא לא חבר שלי, ושאמא שלו מכריחה אותו לקבל את השונה', קולו מתרסק מעט, ‘ושאני מוזר'“. ומה שנשאר מהלב מתרסק יחד איתו. “גם אני הייתי ילד כזה", נזכר אביו. “לא היו לי חברים ולא סבלתי מזה, הייתי אלוף בלנצח את עצמי בשחמט, ותראי אותי היום". האירוניה העצמית שלו מביאה את אשתו לחייך מבעד לדמעות. “מה היום? גם היום אין לך חברים אתה!".

“שבר ענף ירוק" (בין היתר מושג רפואי שמגדיר שברים בעצמות רכות של ילדים) הוא ספר על חיפוש אהבה וחברות גם במקומות לא צפויים, בעולם שבו הקרקע שלרגלינו היא פחות או יותר הדבר הכי לא יציב שיש. “בדיוק אז התחילו לדבר על הבולענים", כמילות הפתיחה של הסיפור “בולענים". “אמרו שזה יכול לקרות בכל רגע, בלי הכנה, אתה בחיים הרגילים שלך, עסוק בענייניך הקטנים שנראים לך כה חשובים, ואז בפתאומיות נפערת האדמה ואתה נבלע".

סיפורי הקובץ רוחשים את כל קולות החיים הרגילים, אלה שיכולים להשתנות ברגע אחד ואלה שחייבים להימשך גם ברגעי אסון ומשבר. רחשי טיגון, טריקת דלת המקפיא שממנו מוציאים בשר טחון, צחוקי ילדים (זה של שחר למשל “יכול לשבור כל לב ולאחות אותו מחדש"), חריקת נדנדות ואוושת מגלשות. מעל כולם מהדהד קולה של האמת הפנימית. שגיא מתרחקת מכל זיוף רגשי, ואף על פי שהיא אומרת על אחת הגיבורות שלה: “היא יכולה לשקר אהבה, לשקר עבודה, לשקר חיים", ברור ששגיא עצמה לא יודעת לשקר.

מישהי מדברת בגסות רוח, “כמו לכפר על אנושיותה המבצבצת". גם כשהדמויות בסיפורים מתביישות באנושיות שלהן, שגיא מוודאת שלא יצליחו להימלט מפניה.

גיבורה אחרת שלה מתבוננת בתצלום שחור־לבן וחוששת שהאורות בו חזקים מדי ושהם “משטחים את העומק". בסיפורים שלה זה לא קורה, האורות מכוונים בעוצמה הנכונה והעומק קיים ופועם כל הזמן. “אם צובעים משהו", אומרת ילדה לאמה, אפרופו שניצל צהבהב, “זה לא משנה את מה שאמיתי מלמטה, זה יהיה רק כאילו".

אצל שגיא אין כאילו. הכל נאמר כמו שהוא. “כיסא הפלסטיק קשה וקר, וטעם הקפה המומתק מדי יורד רותח בגרונה ומעלה חזרה דמעות חמות". ילדה מביטה באמה המוכה (בסיפור המטלטל “צ'יפס עם קטשופ") שרועה על הספה, ופתאום היא נראית לה קטנה, “שוכבת כמו תינוק שרק יצא מהבטן".

במה נמדדת אמא, שואלת דמות בסיפור “דקה אחרונה של שקט". אבל שגיא לא “מודדת" את הדמויות שלה ולא שופטת אותן. היא רק מביאה את סיפורן בדיוק כפי שיש לספר אותו. בלי קיצורי דרך ובלי עדשות מרככות.

שפתה נקייה ולא מצועצעת, אבל פה ושם משובצים בה דימויים יפהפיים. גיבורת הסיפור “רק דברים טובים" נזכרת “באותו ערב בלונדון, שהפך לעוד אבן על המצבה שהחלה להיבנות לזכר הקשר שלהם, והיא לא ידעה". בסיפור “כדור הארץ לליאת", “זיכרון חד של טעם קפוא... ניגר בתוכה כמו הקיץ ההוא", ושגיא כותבת על שני ילדים באותו סיפור: “שניהם נשמו זו את זה כי החמצן בפסגות ההורים היה דליל".    

השברים, הפצעים, השריטות, הצלקות, שאין חיים שלמים בלעדיהם. בלה שגיא מחטטת בכולם ללא מורא, אבל גם מלטפת את הכאב ומחבקת את המצוקה. אולי בעצם זו הדרך היחידה לשרוד. 