רועי הורוביץ, “עולם ללא אשמים", כרמל, 360 עמ'
את סיפור דוד המלך אפשר לקרוא כמו ‘שושלת'", אמר פעם ג'קי לוי. “זהו סיפור של תאוות, שוחד, גניבות, ניאופים, שחיתות, אח שמזיין את אחותו ובן ששוכב עם נשות אביו. דוד המלך לא היה דוס, ואבשלום לא הצביע מפד"ל".
ליעקב שבתאי הייתה משיכה בלתי מוסתרת לסיפורי התנ"ך, ולעלילות דוד המלך בפרט. הוא תיאר את ימיו האחרונים של המלך תאב החיים במחזה “כתר בראש", וכעת מתברר שהקדיש לו (במישרין ובעקיפין) שני מחזות נוספים, מתוך שלושה שדבר קיומם לא נודע עד שהשחקן, הבמאי וחוקר התיאטרון רועי הורוביץ מצא אותם כמעט במקרה, שלא לומר באורח נס, בארכיון שבתאי. “עולם ללא אשמים", המבוסס על עבודת הדוקטורט של הורוביץ, אך מנגיש אותה בהצלחה ובחן רב לקוראים שאינם מעולם האקדמיה, מביא בין היתר את שלושת המחזות האבודים במלואם ומנתח את האוצר לעומק. התקווה היא שהשלישייה תזכה לחיים בימתיים בעתיד הלא רחוק, בערב כמו־קברטי אחד, עם תרועת חצוצרה בין מחזה למחזה, לפי הוראות הבימוי הבסיסיות ששבתאי השאיר.
המחזות האלה - קצרים, סאטיריים, נשכניים ולכאורה עולים על כל דמיון, ובכל זאת כה קרובים וכה דומים לכותרות עיתונים לא מעטות מהעת האחרונה, בארץ ובעולם - הם אכן תגלית שלא תסולא בפז, ושאוהבי שבתאי (שהלך לעולמו מוקדם מדי, בגיל 47, לפני 40 שנה), אוהבי תנ"ך ואוהבי תיאטרון יחגגו ויתענגו עליה.
השאלה הלכאורה רטורית, אם שבתאי עצמו (שאת השכלתו התיאטרונית סיכם במילים: “שיחקתי כדורגל על המגרש בו עומד הקאמרי") אהב תיאטרון, על משקל “דייג אוהב דגים?" של הגשש החיוור, מקבלת מקום מסקרן בספר בעקבות מכתב ששלח מצרפת באוקטובר 1978 לאהובתו דליה גוטמן. בין היתר קונן: “הדבר היחיד הטורד אותי זה התיאטרון, שמעורר בי קוצר רוח, מיאוס, בוז, סלידה, תיעוב, שנאה, גועל וכעס, עד כי עצם המחשבה עליו גורמת לי לכמעט התמוטטות עצבים. איכשהוא התיאטרון מזוהה בתוכי יותר ויותר עם נרגנות, התרוצצות שווא וכו'... האם כל הדרך שלי כמחזאי הייתה מוטעית? האם הייתי צריך לצעוד בנתיב אחר, אישי יותר? האם לנטוש את כל העסק הזה, שהפך לי לזרא ולעינוי? הבעיה היא הפרנסה! איך? ממה?".
אבל למזלנו הטוב, שבתאי לא ויתר על הכתיבה המחזאית, ולטענת הורוביץ, הוא עוד יתגלה מחדש כמחזאי חשוב ומשמעותי בהרבה ממה שהיה נדמה עד כה. הורוביץ דוחה את הסברה כי שבתאי שייך לדור המחזאים שנמעך בין שני הענקים, ניסים אלוני וחנוך לוין. “בין שני הפרקים המפוארים שרשמו אלוני ולוין (שגם האריכו ימים יותר ממנו), שמור לו, לדעתי, מקום עצמאי של כבוד, המצריך תיקון בכתיבת ההיסטוריוגרפיה של התיאטרון הישראלי". תרומתו של שבתאי, כמחזאי “ישראלי־עברי־יהודי" הייתה, כפי שמוכיח הורוביץ, לא פחות מ"עצומה".
בחזרה לשלושת המחזות שגילה הורוביץ. המחזה “מלכות", זה מביניהם שאינו קשור בדוד המלך, עוקב אחר זמרי, שקבע את השיא המפוקפק של קדנציית המלכות הקצרה ביותר בתולדות עם ישראל: שבוע ימים בלבד. שר הצבא עמרי קורא עליו תיגר, ואז זמרי מתאבד ומשלב בכך נקמה כאשר הוא שורף את ארמונו עליו, כדי שלא יוכל לשמש בעתיד את אויבו המר. המקרא לא העניק לזמרי עצמו קול, ורק מעשיו מתוארים. “ייתכן שהיעדר־קול זה", כותב הורוביץ, “הוא שמשך את שבתאי להמחזתו".
הקול ששבתאי מעניק לזמרי הוא קול הייאוש של אדם שמנסה לדחוק את הקץ. הוא נחרד לגלות שתקופת כהונתו לא הניבה ולו הישג אמיתי אחד, אלא רק שורה של חיסולים פוליטיים והשתכשכות הדוניסטית־אינפנטילית במנעמי השלטון. שני נאמניו היחידים והאחרונים (המכונים כאן איש א' ואיש ב') שהיו שותפיו ברצח המלך הקודם, אלה בן־בעשא, מתהפכים עליו בהכרזות כמו “שום כלב לא יותר כלב מהכלב שיושב פה עם הכתר". “כולם מנוולים! כולם בוגדים!", זועק המלך שמגלה על בשרו את הקלות הבלתי נסבלת שבה השררה יכולה להתאייד ומה המחיר המיידי שיש לשלם על אובדנה. הוא מעוצב כדמות עם הפרעה דו־קוטבית, שנעה כמטוטלת בין מאניה לדפרסיה. “ומה עשיתי ביום שישי?", הוא תוהה.
“אכלת ושתית", עונה לו איש ב'. “את זה עשיתי גם קודם, לפני הכל", מחזיר זמרי. “מה עשיתי מיוחד?". “כלום", מתיז איש ב'. היעדרן המוחלט של חרטה ולקיחת אחריות, המאפיין את כל הנבלים התנ"כיים של שבתאי, בעולם שבו אין אשמים ומכאן שאולי אין פשעים, או אם תרצו “לא יהיה כלום כי אין כלום", מגיע לשיאו במונולוג האבסורדי ומעוות המציאות הבא של זמרי: “לא כל רצח הוא רצח, ולא כל רוצח־מלך הוא מורד במלכות, מפני שלא כל מלך הוא מלך, אף על פי שגם מלך שאיננו מלך הוא מלך כל זמן שהוא מלך, אבל אלה בן־בעשא כבר לא היה מלך! הוא היה נבזה והמטרה שלי הייתה נעלה! הוא כבר מת! לכן לא הייתה כאן שום פגיעה בחוק ובמוסר!".
במחזה “אהבה", שיש בו הכל מלבד אהבה כנראה, מצדיק דוד המלך את שליחתו של אוריה החיתי אל מותו הבטוח בשדה הקרב, כדי להרחיקו מבת־שבע המעוברת (שכאמור אינה אוהבת את דוד אשר עיבר אותה, שמצדו אינו אוהב אותה) בנאום מתעתע ומצמרר שמזכיר יותר מדי הספדים ממלכתיים חלולים ושקריים של מנהיגים ומצביאים בני זמננו: “מותו ממלא את הממלכה רגשי תודה ושביעות רצון - לא על המוות, אלא על החיים שלא התבזבזו לשווא ובחוסר שמחה. נתאבל עליו, ונזכור אותו ברגשי הוקרה. הוא מת כדי שאנחנו נוכל לחיות. הייתה בו גדולה אמיתית".
“עסקים", המחזה השלישי והקומפקטי מכולם, מציג רק שתי דמויות: רכב ובענה. השניים עושים דרכם לפגישה עם דוד המלך, אחרי שרצחו למענו (לדעתם, בכל אופן) את איש־בושת; ראשו הכרות בידיהם (הורוביץ מעלה השערה ששבתאי חובב הקולנוע הושפע ולו בעקיפין מסרטו של סם פקינפה, “הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה"), והם עסוקים בניחושים לגבי הגמול המצפה להם. “דוד הוא המלך", מסביר רכב לראש הכרות.
“אנחנו לא אוהבים אותו יותר משאהבנו אותך, אבל דוד מתחזק מיום ליום, לך לא היו כבר שום סיכויים". התועלתנות הצינית, אין לה גבול. וזו הסנגוריה האפשרית שבענה מנסה ללמד עליהם, למקרה שהרצח לא יתקבל בעין יפה על ידי המלך: “מי אמר שרצחנו אותו? אלמלא רצחנו אותו אנחנו, היה מישהו אחר רוצח אותו, ולכן זה כאילו שלא רצחנו אותו, בכל אופן במקרה שהמלך לא ירצה... זאת הדרך היחידה לרצוח אותו ויחד עם זה לא לרצוח אותו אחרי שכבר רצחנו אותו".
יותר ברור מברור, הלא כן?