בראשית נצבעו הזיכרונות בגוונים חומים דהים, והם לא היו שלי. הם עלו וביצבצו מתהומות, לכדו אותי והתגבשו למול עיני למראה שסירב להרפות. ילדה זהובה מושיטה צרור פרחי שדה לגבר גבוה בלבוש שרד, שראשו הכפוף מעט גוהר ממעל ומטיל עליה את צלו.

המראה שב ונגלה בפני בשעות בלתי צפויות וביקש שאתעמק בו, שאבין דבר־מה שלא יכולתי לתפוס. לא הצלחתי לחמוק מהתהייה: האם מוח האדם מסוגל לשחזר את זיכרונות קודמיו באמצעות המטען הגנטי?

זמן רב חלף עד שהבנתי שהתהליך הארוך כבר החל — רמז ראשון לספר חדש נשלח אלי. המראה שנצרב בראשי תבע ממני את הכתיבה. שהרי זו תמיד ההתחלה: בהערת אגב ששמעתי, בפרודות ריח שהגיעו לנחירי, בצליל שנשנה, בתמונה שביקשה להתפענח.

"הפעימה הראשונה" — כך כינה הסופר הדגול ולדימיר נבוקוב את התופעה המושכת אחריה כקטר את קרונות הכתיבה.

כעת, בעת כתיבת שורות אלה, אני כבר מכירה אותה, את הילדה ההיא שבגרה, הזקינה ופסה מן העולם: ויקטוריה, סבתא רבתא שלי, שקורות חייה שלא ייאמנו מלווים אותי כצל ואולי אף אחראים לקורותי שלי.

אני מחייכת כשאני נזכרת בה.

שפרה הורן  (צילום: פרטי)שפרה הורן (צילום: פרטי)


חדר כתיבה

הוּבלתי לאורך חצר ארוכה שגג משופע, הנתמך בעמודים דקים, הצל עליה. שורת דלתות קובעו בצדה האחד. דלת לצד דלת לצד דלת.
"זה החדר שלך", הצהירה בחגיגיות החדרנית בבית ההארחה "משכנות שאננים" ושלפה מכיסה מפתח. באבן הראשה של הקשת שמעל הדלת נחקקה האות ט', ועל הדלת עצמה הודבקה ספרת נחושת — 9.

דלתות נעולות גירו את סקרנותי. אילו סיפורים, סודות ופחדים הן משמרות מאחורי חזיתן השטוחה?
התנערתי מהרהורי כשהמפתח נע במנעול והחדר החשוך נגלה לעיני. רגע אחר כך כבר לחצה החדרנית על מתג החשמל והמקום הוצף אור.
"במבנה הזה יש לנו עשרים ושניים חדרים", קטעה את מחשבותי, "כל חדר שונה מהאחרים". ומיד הדגימה איך להסיט את הווילון הכבד, הצביעה על מתג האור הראשי ועל המיני בר, והוסיפה, "על השולחן תמצאי את תפריט שירות החדרים". אחר כך סקרה אותי במבט שהיה בו שמץ תהייה, יצאה וסגרה אחריה בעדינות את הדלת. כששמעתי את טפיפות עקביה מתרחקות, נעלתי את הדלת ונשמתי לרווחה.

פסעתי בחדר מקצה לקצה כאסיר המודד את שטח המחיה שנקצב לו. מיטה רחבת ידיים, כרים תפוחים, שולחן כתיבה, ציור מופשט תלוי על הקיר, נוכחותי במראה. החדר נשא את אותות השיפוץ שהמבנה עבר בשלב זה או אחר, שהשתלבו היטב עם מוּצָקוּת הבנייה הישנה. קירות עבים, חלונות מקושתים ורצפת אבן קרירה. המקום התנשם עלי בכבדות זרה, וכדי להתוודע אל קרביו שלפתי וטרקתי מגירות ופתחתי את ארון הבגדים. במעמקיו היבהב אלי חלוק לבן.

"למה את תמיד מחטטת. למה את תמיד חייבת לפתוח מגירות ודלתות?" שמעתי את אמי נוזפת בי. השלמתי עם נזיפותיה. אף שהייתי מתאפקת שלא לעשות כן, גם בבתי זרים הייתי פותחת בהסתר מגירות ופוערת דלתות ארונות כאילו שם מסתתרים הסודות, בינות לתחתונים, לגרביים ולחזיות, ותלויים בחשכת הארון בינות לחליפות ולשמלות.

הסטתי את הווילון והצצתי מבעד לדלת ההזזה אל החצר שמעבר למסדרון הארוך. בוקר קיצי פרץ לחדר, שירטט ריבוע אור על הרצפה והציף את הנוף שקוּבּע במסגרת הדלת כציור גדל מידות. הר ציון, כנסיית הדורמיציון, מגדל דוד. אף מבנה גבוה לא חצץ ביני ובין המראות, וללא כל קושי פילס לו נתיב האור את דרכו עד אלי, העניק בוהק מוזהב לחומות האפורות מזוקן וטישטש פגעי זמן, צלקות וחטטי מלחמות. מאחוריהן כבר הסתנן אורו הצהבהב של המדבר הצחיח.

האם את המראה הזה ראו הם מדי בוקר, משך כל ימי חייהם, כשהתגוררו על הגבעה הזאת?
על כורחי השפלתי מבט אל עבר גיא בן הינום. בילדותי הטיל בי המקום הזה פחד מוות בשל שמו הנורא והפרסום המפוקפק שבו זכה. המולך ניצב אז בעמק, ובני מלכים הוקרבו לפניו. בחלחלה נזכרתי בנבואת הזעם של ירמיהו. כשייחרב בית המקדש יימלא העמק גופות, והמקום ייקרא בשם חדש, 'גיא ההריגה'.

אנשים נוהגים להדחיק מעליהם נבואות זעם, אלא אם כן הן מתממשות במציאות, חשבתי וצמרמורת פתאומית אחזה בי. בחדר הזה, הצופה על גיא ההריגה, אשהה עד שאסיים את כתיבת ספרי החדש. לא אני בחרתי בו, הוא נבחר למעני באקראי, ותמהתי אם החדר המסוים הזה, שזה עתה צעדתי לתוכו, ישפיע על מהלך הכתיבה. אילו נבחר עבורי חדר אחר, נאמר זה הסמוך לו, או אחד אחר בקצה השורה, האם היה הספר שלי נכתב אחרת?

החלקתי את דלת הזכוכית על מסילתה ויצאתי לחצר. רוח קלילה נשבה והאור חרך בהבהובי זהב את עליו מפושׂקי האצבעות של עץ תאנה ישיש. הייתכן שזה העץ שעליו סיפרה לי אדוארדה סבתי? העץ שנטעה שושנה?

שבתי פנימה, חלצתי את נעלי וכחתולה מגרגרת התפרקדתי במיטה. הסדינים הקרירים היו נעימים למגע. סוף־סוף חדר משלי, גם אם עדיין זר לי, שכן לעת עתה רק תיקי והמחשב הנייד שלי סימנו את זהותי במקום הזה, שהיה אולי פעם שלהם.


סבתי אדוארדה היא שהעמיסה על כתפי את העבר המשפחתי, וממנה הבנתי כי תפקידם של המתים לחזור אלינו, בחלום או בהקיץ. עצמתי את עיני והיא עלתה מולי, מחייכת, מרוצה שבחרתי לשחזר את זיכרונותיה דווקא כאן. וכבר הבחנתי בדוק הגעגועים שמצעף את עיניה וידעתי ששוב הנוסטלגיה תעביר אותה על דעתה כשתתאר באוזני את השכונה שבה התגוררה בשנות ילדותה ובבגרותה המאוחרת, את בתי האבן מופזי האור, את גינות הירק ואת החצר המוארכת שבה ישבו הנשים, בהו בחומות העיר העתיקה, פיטפטו ביניהן ובררו אורז ועדשים.

חייהָ שלפני המעבר הכפוי. אני נאחזת בה, שלא תיעלם, שתשהה לצדי, רוצה לשמוע שוב את קולה הקורא לי, אלכסנדרה, dear. אבל טרם פצתה אדוארדה את פיה, טירטר מקרר המיני בר והיא התפוגגה. התיישבתי במיטה ומיד ביצבץ ועלה בראשי הזיכרון שנחרט בי מהמקום הזה אחרי מלחמת ששת הימים. כשהגעתי לאסוף את שארית חפציה של אדוארדה מן הבית שנאלצה לעזוב, נגלו לי זיכרונותיה במלוא הקלון שהמיטה עליהם המציאות: בתים נטושים שוממים מאדם, תריסי ברזל מאובנים שדיממו חלודה, גינות שהעלו קוצים, מדרגות רעועות, פרטי ריהוט רקובים וכלי מטבח עקמומיים ריבבו את החצרות.

גיא בן הינום (צילום: מתוך ויקיפדיה)גיא בן הינום (צילום: מתוך ויקיפדיה)


עדוּת שמי שגרו כאן פעם עזבו את המקום בחופזה.

פעמים שוטטנו בועז ואני בשכונה שלה שהתחדשה והיתה לשכונת פאר. "Open-air museum", אני מכנה אותה, ובועז, המדקדק בלשונו, אף טרח ומצא את ההגדרה הנכונה בעברית: "מוזיאון קָטוּר" והוסיף שהמקום הזה אמור לשמש מוצג מוזיאוני הנערץ מאחורי לוחות זכוכית.
תיירים ובריות הנגועות בנוסטלגיה, כמוני, פוקדים את המקום שהנוף היפה בעולם מתרפס לרגליו. בתי העניים שופצו וחבשו גגות אדומים, צמחים ופרחים משתרגים על קירות האבן שנוקו מפטינת השנים, הסמטאות מצוחצחות ודממה מעיקה מהלכת בעקבותינו. אין שומעים בכי תינוקות, שיח אנשים או צלילי מוזיקה, ובלילות חלונות בתי הפאר מוגפים ומוחשכים.

ואם נניח שאחת מסבותיי הקדומות, שושנה, ויקטוריה או אפילו אדוארדה, היתה משוטטת במקום הזה היום, לא היתה מצליחה לזהות את בתי השכונה שבה עברו עליה חייה, וּודאי וּודאי שהיתה מאבדת בה את דרכה.

השכונה התוססת והחיה של סבותיי היתה לשכונת רפאים שרבים מבתיה נקנו על ידי תושבי חו"ל אמידים (יהודים חמים התורמים לארצנו, כפי שיגדירו אותם אחרים), ואלה פוקדים אותה רק בתקופת החגים.

בשעתו סיפרה לי אדוארדה כי אנשים מפוחדים גרו כאן לראשונה, במקום הזה ממש, ובלילות היו נוטשים את בתיהם כדי ללון בעיר העתיקה, מאחורי חומות ושערים שננעלו על בריח. משעזבו אלה באו אחרים, עניים מרודים ופליטי גירוש ומלחמות, וחיו כאן באימה מפני חיילי הלגיון הירדני שהשקיפו עליהם מבין שיניות החומה וממצודת דוד ופעמים אף צלפו בהם כבשעשוע, כבמטווח ברווזים. התגעגעתי אליה. אל אדוארדה. לקולה. לסיפוריה. לגערות שהיתה גוערת בי. 

 “החדר שמול החומות” ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה