ג'יי. קיי. רולינג, "ג'ק וחזיר חג המולד", מאנגלית: גילי בר־הלל סמו, ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 326 עמ'

השבוע חזרתי לשעה קלה לגיל 7. היה נחמד. בעיקר היה נחמד לדמיין שחג המולד הוא החג "שלי" ולא, נאמר, ט"ו בשבט על פירותיו המיובשים, ושסנטה קלאוס - שהוא "האדם הכי מפורסם" שגיבור הסיפור פגש מימיו - הוא התחליף הזוהר שארגנו לי לאליהו הנביא/התשבי/הגלעדי, למשל, עם כל הכבוד לו, ויש כבוד.

ילדי כל העולם (כמעט) התכבדו סימולטנית, באותו יום ממש, בספרה החדש של ג'יי. קיי. רולינג - שרואה אור 15 שנה אחרי הספר האחרון בסדרת "הארי פוטר" - מתורגם לשפתם שלהם, במסגרת אירוע מו"לי שיווקי גרנדיוזי. העובדה שחלקם אינם מציינים את חג המולד, ושחזיר הוא לא הבחירה הראשונה של כולם כחיית צעצוע, לא באמת משנה. החג האמיתי אמור להיות עצם פרסומו של הספר, כשרולינג בתפקיד הכוח העליון והקדוש, חוצה הדתות והמגזרים, שמכשיר כל חזיר ושרץ.

הסופרת המיליארדרית משקיעה זמן וכסף רב בפעולות צדקה, ומסבירה לקוראיה הצעירים שעקרונות זה דבר חשוב. ג'ק וחזיר חג המולד פוגשים בארץ איבוד שישה כדורי אור כחול זוהר, שבכל אחד מהם יושב גבר זהה, וכולם "נמוכים ומסודרים וחמורי סבר". מתברר שהם עקרונות, והם מפרטים: "אנחנו הדברים שבזכותם אנשים מתנהגים ביושר ובהגינות. למרבה הצער, הבעלים שלנו - איש עסקים - איבד אותנו בזה אחר זה כשרדף אחרי כסף. כיום הוא פושע עשיר. הוא אוהב את הכסף, אבל הוא לא מאושר, כי הוא יודע שאהבו אותו וכיבדו אותו יותר כשעוד היה לו אותנו. למרבה הצער, עקרונות שאבדו הם אחד הדברים שהכי קשה למצוא, ואנחנו צופים שנחיה פה לצמיתות".

אוקיי. מעניין. רולינג אכן ידועה כאשת עקרונות, שמוכנה להילחם עליהם גם כשהם מסבכים אותה חזור וסבך. רק תשאלו את הקהילה הטרנסית, שפחות או יותר החרימה את הסופרת לעולמים בגלל התבטאויותיה בנושאי מגדר מולד ונרכש. אבל עכשיו כאמור זמן חג ופיוס, אז נניח לשערוריות.

ההשקה הגלובלית של "ג'ק וחזיר חג המולד" (רולינג הרי הייתה יכולה למצוא שם אחר מלבד ג'ק, אז אפשר לשער שיש פה מחווה כלשהי לאגדת "ג'ק ואפון הפלא") מקבילה לזו של הסרט החדש בסדרת "ג'יימס בונד". נראה כי המותג של בונד משתווה למותג של רולינג, אם לא נופל ממנו, וסוחרי המרצ'נדייזינג יעלוזו. רולינג מלמדת את קוראיה לא רק מה הם עקרונות, אלא גם מה זה מוות, ומוות זו הרי ההתמחות של בונד.

בארץ איבוד, שאליה הולכים כל החפצים שבני האדם מאבדים, רודן נוראי שנקרא "המאביד", "מוצץ את החלק המונפש מתוך דברים", ואז מופיע המשפט הבא, באותיות מודגשות: "זה מה שבני אנוש מכנים מוות".

כשג'ק שואל את סנטה קלאוס מאין בא המאביד, אחד ההסברים האפשריים הוא כדלקמן: "יש אומרים שבני האדם יצרו אותו: שבעולם למעלה יש כל כך הרבה אנוכיות ואכזריות, שחלק מזה טיפטף למטה לכאן, והתחיל לחטוף דברים כדי ליצור מהם גוף לעצמו".

ג'ק וחזיר חג המולד (צילום: תומר אפלבאום)ג'ק וחזיר חג המולד (צילום: תומר אפלבאום)


פתאום לא בטוח שהחזרה לגיל 7 היא עסקה כזאת משתלמת. כבן 7 לא בטוח שהייתי רוצה לקבל מסרים כאלה עם נבוט בראש. איפה הקסם? איפה הנשמה היתרה? איפה הדמיון המופלא ושאר הצ'ופרים שבני 7 מצפים להם אוטומטית, ובצדק, בעיקר אם רולינג חתומה על הסיפור?      
כך רולינג מתארת את הבל פיו של המאביד. "נשב על פניו של ג'ק כמו רוח חמה ומסריחה. נדמה היה שכל מזבלות העולם שוכנות אצלו בתוך הבטן, בתוספת אבק, רקב ובד מעופש, חומצת סוללות וגומי שרוף: סופם של כל הדברים מתוצרת בני האדם".

שלום לך, משבר האקלים, מה נסגר? היית חייב להידחף גם לפה? עצוב לחשוב שרולינג לא ממש מחזיקה מבני אדם, ללא הבדל מין ומגדר. לדידה הם מקור כל הרע בעולם, וזה הרגע להיזכר שג'ק מ"ג'ק ואפון הקסם", אם המחווה לו אכן מכוונת ולא מקרית, היה אדם (אומנם ילד, ובכל זאת אדם) די נבזי, שגנב זהב מהענק ובסופו של דבר גם רצח אותו, בסיוע אמו, שהיא אדם בוגר לכל הדעות. לא נעים.

חזירי צעצוע, בכל מקרה, עדיפים בהרבה על בני האדם, בעיני רולינג. החזיר הראשון, זה שמתחיל את כל הבלגן, הוא "מרזיר" (תשואות חן למתרגמת), שזה קיצור של "מר אזיר". "אזיר" הוא איך שג'ק הקטן שיבש את שם החיה, שיבוש שנשאר והונצח, כטבעם של שיבושים. אחותו החורגת של ג'ק, הולי מקולי (שברפרור כמעט ישיר למתעמלת האולימפית סימון ביילס, רוצה חיים "נורמליים" ולא להשתעבד לספורט שגוזל ממנה הכל. והיא רק בת 11, אבל רולינג רומזת שאפשר להיות ווינרים גם בתנאים שלכם. עקרונות, נו) גורמת לאובדן הצעצוע המסמורטט, בעיצומו של התקף זעם (בנות, נו), ואז האקשן מתחיל.

החזיר השני, חזיר חג המולד, ובקיצור "חגזיר", שהוא התחליף החדש של מרזיר, מתנתה של הולי מיוסרת המצפון לג'ק, לוקח איתו את הילד לארץ איבוד. בערב חג המולד, הלא הוא ערב הנסים והמקרים האבודים, מסתמן סיכוי להחזיר הביתה את מרזיר האבוד. בקומוניקט הבינלאומי נכתב שהספר יהפוך "בלי ספק" לקלאסיקה משפחתית חובקת יבשות. צר לי לקלקל את המסיבה, אבל לדעתי הסרת הספק הגורפת הזו מעט מוקדמת ומוגזמת. יש ספק, ורולינג עצמה יכולה להסביר לקוראיה שספק הוא דבר בריא ומומלץ.

רולינג מנסה לפסוע במשעולים של "אליס בארץ הפלאות" ו"הקוסם מארץ עוץ", בין היתר, עם נגיעות של רואלד דאל, ולהעתיק את קוראיה וגיבוריה לממד אחר. היא מגלה לנו מקומות כמו קריית האובדן־המורגש ואוף־איפה־זה ומציגה בפנינו דמויות כמו קופסת אוכל מדברת, בלוף מהלך וכפפת גינון שמנגנת על פסנתר, ומשנעת כמה סצינות פעולה, מרדפים ובלהה שלא היו מביישות את ג'יימס בונד (כשחגזיר לפעמים מתפקד כבונד).

ובכל זאת, אולי מפני שאינני בן 7 אחרי הכל, וכמה חבל שכך, היה נדמה לי שלא נולדים פה היורשים לדרך האבנים הצהובות, למחילת הארנב של אליס (כאן ישנה מאורת המאביד, להבדיל) או לממלכת השוקולד של צ'ארלי ושל ווילי וונקה. הסיפור של רולינג קצת מתאמץ מדי, קצת דידקטי מדי וקצת עכשווי מדי (שוב - משבר האקלים שייך לספר אחר, למרות חשיבותו הבלתי מבוטלת). בסוף כולם שותים שוקו חם והכל סבבה, אבל חוששני שאגדה אלמותית אמיתית לא נוצרה פה. ועדיין, כפי שרולינג עצמה יודעת היטב, יש צרות גדולות יותר.