לאגתה כריסטי, "מודעת רצח", מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 348 עמ'

לרצוח בן אדם זה לא בדיחה, אומרת דמות אחת ב"מודעת רצח", ושתי דמויות אחרות, בעודן ניצבות מעל גופה טרייה וחפה מכל פשע, קובעות ש"רצח זה לא משחק". אגתה כריסטי לוקחת מאוד ברצינות את העבודה שלה - לייצר עלילת מתח עשירה, אפקטיבית ואמינה ככל האפשר - אבל לא מוותרת ולו לרגע על האפשרות להתבדח על חשבון הרוצחים, הנרצחים, החיים והמוות וכל השאר, ולשחק משחקים מכל הסוגים עם הקוראים. לאווירה הפורימית משתרבבים לא רק שייקספיר, אלא גם אחשוורוש המלך בכבודו ובעצמו (שהוא גם ארתחששתא השלישי, בסיפור שמצחיק במיוחד משום מה את אשת הכומר), והשמחה רבה.

הספר הזה הוא בן 71 שנים, ועודנו רענן ופיקנטי כמו בצל ירוק. המתרגמת מיכל אלפון עומדת בהצלחה באתגר של שילוב הישן והחדש. כאן משתמשים בהמחאות ולא בצ'קים, חזיז ורעם! (ביטוי שמופיע רק פעם אחת סמלית, בניגוד לתרגומים הנושנים של כריסטי), ואלפון מזליפה בושם של פעם (שנים למשל לא שמעתי על אנשים "מתאוננים", ובזכותה גיליתי שהתגעגעתי למילה הזו) עם עוקץ עכשווי (הצעירים אומרים "ברור" ושואלים "מה שייך?"), ואפילו משתעשעת בחרוזים מזדמנים - "מייבבת כמו ארנבת" או "היא נראתה ממש כמו לפת מגולפת"; ומעניין ששתי הדוגמאות מתייחסות לאותה דמות, שעליה נאמר בהמשך, "היא לא כל כך איתנה", כאילו שהאחרים כן איתנים.

כריסטי, שמכרה יותר עותקים מהתנ"ך (ואם לא, הייתה צריכה), מעניקה למתרגמיה הזדמנויות מצומצמות אך נאות להתפייט, שגם אותן אלפון מנצלת בחן. במסיבת הרצח שאליה מובילה מודעת הרצח שבשם הספר, "דיבר אקדח. פעמיים דיבר". פרחי אסטר מתנוססים בגינה "בפרץ גסיסה אחרון של יופי סגול". אצל כריסטי, גם הפרחים גוססים, כי זה חלק מהחיים, אבל הצעירים תמיד משתדכים זה לזה וכל אחד מוצא את הנפש התאומה שלו - הסימטריה חשובה לכריסטי - ודמויות מסוימות ששמן הטוב אינו הולך לפניהן בהכרח זוכות להפגין במפתיע עוז וגבורה שראויים לעיטורי הרמטכ"ל (כאן בין היתר מישהו מוכתם–מוניטין מקריב את חייו כדי להציל ילד) ולא אבדה התקווה.

הפורימיות של הסיפור, או ההאלוויניות שלו, מתבטאת כמובן גם בעובדה שרבות מהדמויות בו מתחפשות ומתחזות למה שאינן באמת, מה שנחוץ כדי לסבך את העניינים המסובכים ממילא, בין שאדם בודה את ההיסטוריה האישית שלו או רק חובש פאה נוכרית כדי להתפאר בתלתליו. כשמיס מארפל הנפלאה ("אנחנו הזקנות תמיד מרחרחות") מדברת על התמורות ההיסטוריות המתחוללות סביבה, היא מסבירה שפעם ידעת בוודאות מי הוא מי, כי הכרת את כל קרוביו ומקורביו, אבל היום כל אחד יכול להעמיד פנים שהוא מי שירצה, וההפקרות חוגגת. זו דרכה להספיד את העולם הישן ולנבא את העתיד - שהוא כבר ההווה שלנו - שבו זיופי זהויות וגניבתן הם פשעים מקובלים וקלים מאוד לביצוע. מיס מארפל באה מכפר קטן והיא מודדת ובוחנת את העולם לפי הסטנדרטים והמנטליות שלו, אבל למרבה האירוניה דווקא תופעת הכפר הגלובלי החדש, על הנגישות הגדולה מאי–פעם של מדינות ואנשים, היא שמאפשרת את הפשעים האלה.  

אגתה כריסטי (צילום: Walter Bird.GettyImages)אגתה כריסטי (צילום: Walter Bird.GettyImages)

הסיפור מתרחש שנים אחדות אחרי מלחמת העולם השנייה. משטר צנע מונהג בכפר, יש תלושי מזון, וחמאה וביצים מוקצבות במשורה, והממולחים שבחבורה סוחרים בקישואים תמורת תפנוקים. מיצי, המשרתת והמבשלת בבית בלקלוק, שבין היתר אופה עוגת שוקולד עשירה במיוחד, שזוכה לכינוי מעורר התיאבון "טעם המוות", היא פליטת מלחמה מארץ לא נודעת. שיבושי הלשון שלה (עוד אתגר שהמתרגמת מפצחת בהצלחה) משעשעים לפחות כמו נטייתה להיסטריה והוודאות המוחלטת המפעמת בה, שהנאצים וחבריהם או שליחיהם מחפשים אותה ורק אותה ואינם חדלים לבקש את נפשה. מיצי מהדהדת את אימי המלחמה גם כשהיא מעוצבת כקריקטורה גרוטסקית נלעגת. כריסטי הואשמה לא פעם בגזענות או לפחות בחוסר רגישות כלפי דמויות שאינן אנגליות למהדרין, אבל לפחות את מיצי היא מצ'פרת בהפתעות חיוביות. ויש שמתגעגעים למשטר הקולוניאליסטי בהודו, "שם היו לנו שמונה־עשר משרתים - שמונה־עשר!".

יש משהו מרגיע כל כך ומעורר ערגה בעולם שבו הדאגות העיקריות של אזרחיו, גם אחרי שרצח וכאוס פולשים לחייהם, הן אם נעלו או לא נעלו את "הדלת של הברווזים", או אם כדאי לתת לתרנגולות שמן דגים במזג אוויר קר, ושבין הספרים שהם קוראים (כי פעם אנשים קראו ספרים) עשוי להיות מדריך לכתיבת מכתבים (כולל "מהי הדרך הנכונה לדחות הצעת נישואין של אלמן"), כי פעם אנשים כתבו מכתבים. לא רק המילה "להתאונן" חלפה מן העולם.

יש משהו כה שובה לב בעולם ללא בוטוקס, שבו הנשים מצוידות ב"קמטי נועם" (עוד ביטוי שלא שמענו מזמן, וחבל) ושבו שוטרים אינם מעשנים בתפקיד. אחד מהם, המפקח קרדוק, מתואר להפליא במשפט קולע אחד: "העדיף את ההקשבה על הדיבור". יותר מזה אנחנו לא צריכים, ובכל זאת כריסטי מספרת לנו שהוא שיחק תפקיד שייקספירי בהצגה למען יתומי המשטרה, וכשמיצי ההיסטרית דורשת ממנו לעצור אותה, כריסטי שמה בפיו את תשובת המחץ: "לא היום".

אחד המשתתפים הצעירים בעלילה מנסה לכתוב ספר על צער הקיום, כי "כל כך קל להתחכם על האומללות הכללית". כריסטי מעולם לא התיימרה להיות סופרת אקזיסטנציאליסטית עמוקה, אבל הגיעה להישגים בלתי מבוטלים בחקר האדם, רצונותיו ופעולותיו. מיס מארפל שלה רואה הכל גם כשעיניה החלשות מתרכזות בסריגה בחדר אפלולי. על כוס תה אחת היא מסוגלת לפענח תעלומות שנשגבות מבינתם של בלשים מומחים, ועל כן אין פלא שאחד הפרקים נקרא בפשטות, "מיס מארפל שותה תה". לכאורה אין כל דרמה בשם הזה, אבל למעשה מקופלת בו התורה כולה. שתה תה עם אנשים, ודע עליהם הכל ומיד.

החיים הם תעלומה הרבה פחות מסובכת ממה שנדמה או ממה שאנחנו עושים מהם, טוענת כריסטי באמצעות מארפל. כל מה שצריך לעשות זה להתבונן באנשים ולהקשיב להם, ואז בא הקץ לחידות. "אנשים הם כמו תקליטים", מעירה אחת הדמויות בתחילת הסיפור. הם מנגנים כל הזמן אותן מנגינות והם צפויים גם כשאינם צפויים. לא צריך להיות פיל זקן כמו מיס מארפל או מיסיה פוארו כדי לפצח אותם (מישהו בסיפור אגב יכתוב מחזה ששמו "פילים כן שוכחים", וכריסטי עצמה כתבה, כשני עשורים לאחר מכן, את הספר "פילים יכולים לזכור"). האמת שמספיק לקרוא את אגתה כריסטי כדי לקבל את כל התשובות שאנחנו צריכים בחיינו. ואין כיף גדול מזה. 