"כל אדם הוא סכר בין עבר ועתיד
כשהוא מת נשבר הסכר 
והעבר מתפרץ לתוך העתיד"
יהודה עמיחי, "פתוח סגור פתוח" 

***

פרק א

"כל הלילה ירד גשם ורק לפנות בוקר חדל. שקט מוזר השתרר בחוץ. דממת מוות. ליבי התעוררה מרוב שקט. ירושלמית. נולדה וחיה בה כל חייה. כבר הכירה היטב את השקט הזה: לא ציוץ ציפור, לא מכוניות נוסעות, לא נביחת כלב. כשיורד שלג במהלך הלילה, משתררת בבוקר אותה דממה... ועכשיו, עדיין מכורבלת בשמיכתה, היא ידעה שהשלג יורד. 

שלפה רגל גרובה בגרב צמר צבאית אפורה, ישנה, אל מחוץ למיטה. החדר היה קר, קר מאוד. משכה את שמיכת הפוך, התעטפה בה ויצאה מהמיטה, גוררת את עצמה אל עבר החלון. מעבר לזכוכית הערפילית נפלו פתיתי שלג גדולים; שלג צחור נשר בשקט ונערם לאיטו על הקרקע. רק הפתיתים הקטנים התעופפו ברוח הקלה ונשרו לבסוף לאדמה שכבר בהקה בלובן. החלון נמלא עכשיו באדי נשימותיה. ניגבה את הטיפות בשרוול הסוודר הכחול. מתוך הכתם הנקי ניבטו אליה הכביש והמדרכה והכניסה לבניין – מכוסים היו בשמיכה רכה מצמר גפן. המכוניות בצד הכביש טבעו בשלג, כמו עטופות במעטה לבן.

שמעה את קולה הרחוק של רוחמה רז בתוך ראשה שרה על השלג היורד על עירה ועל הגעגועים בתוך הפרי... אבל למה היא מתגעגעת? אביה היה מעיר אותה בבקרים מושלגים כאלה, עומד לידה, יחד היו מביטים בשלג הנופל. תמיד היה נזכר בשלג הראשון בבית ילדותו בברלין, ועכשיו זו היא שעומדת לבדה בחלון ילדותה ונזכרת, נזכרת במה?

* * *

הספר ''שלג בירושלים'' מאת אלה כאהן (צילום: ללא קרדיט)הספר ''שלג בירושלים'' מאת אלה כאהן (צילום: ללא קרדיט)

בדרכה למטבח עברה בהול. ריח חמצמץ של בדלי סיגריות עוד נותר באוויר. טבק ואפר, שאריות של קפה שחור. בטנה התכווצה. בחילה עלתה עד לגרונה. על השולחן ליד הספה עוד עמדו שני ספלי הקפה וכוס מים. המגבת, מוכתמת בדם, עוד הייתה זרוקה בפינת הסלון... המילים שנאמרו עוד הדהדו בין הקירות. היא לא נעצרה ולא נכנסה לסלון. המשיכה למטבח, כמעט כשלה בפאת השמיכה שעל כתפיה. משכה בחוט המשתלשל מתנור החשמל הישן על הקיר, מעל שולחן האוכל. אור אדמדם פשט בסלילים והאיר את המטבח החשוך.

לחצה על כפתור ההצתה של הקומקום החשמלי. המתינה למים שישמיעו קולות בעבוע. קירבה את ידיה הקרות אל הקומקום המתחמם, עמדה שם בוהה באדים העולים. הקומקום החל לרעוד במקומו, בתוך התושבת. המתג עלה וכיבה את אורו.. היא הכינה לעצמה נס קפה, כפית סוכר ומעט חלב. עטפה בשתי ידיה הקרות את הכוס המלאה, החמה. מחלון המטבח ניבטה עזובת החצר האחורית של הבית המשותף, אפילו היא יפתה בשלג. בית אבן ירושלמי למוד ימים בן שלוש קומות. שתי דירות בכל קומה. כאן נולדה. כאן היא חיה כל חייה. גם לאחר שאבא ואז אימא נסתלקו והלכו ממנו לעולמם. 

חבלי הכביסה שבחצר נעו בין שני עמודים חלודים, מדי הצבא של השכן הצעיר מלמטה הלבינו אף הם בשכבה דקה של שלג. מריצה ישנה עמדה בצד עמוסת לובן, החצר כולה, המלוכלכת, הבוצית, בהקה עכשיו והאירה בצבע לבן. איפה חתולת הרחוב הלבנה עם הכתמים השחורים על הגב והזנב השחור? אולי היא נמצאת בחוץ... 

אך היא לא נראתה. גם לא היו שום עקבות בשלג החלק. אולי הספיקה למצוא לעצמה מקום להתחמם בו. ושוב נדדו עיניה אל עבר הסלון. דמעות אחדות זלגו במורד לחייה. צרבו את העור הצונן בפניה בחום, לרגע חולף. 

* * *

נקישה קלה נשמעה לפתע. הפסקת חשמל. התנור כבה באחת, גם כל האורות שבבית. הדירה הקטנה החלה להתקרר מייד. היא עברה לסלון, וכוס הקפה בידה. התיישבה על הכורסה אל מול השולחן הקטן – וכל מה שנותר מהלילה, עגום ועכור, ניצב מול עיניה. 

בהתה בכוסות הקפה המלוכלכות. היא בעצם לכודה בדירה – פתאום הבינה. המכונית שלה מכוסה בשלג. הכבישים חסומים. אין חשמל, אין אור, אין טלוויזיה. וגם הטלפון האלחוטי – הוא עכשיו מנותק. 

השלג בירושלים הרי לא נמשך יותר מיום-יומיים בדרך כלל. החיים יחזרו למסלולם עד הערב, חשבה. לכל המאוחר עד לבוקר המוחרת. היא תבלה את היום או היומיים הבאים לבדה בביתה, מנותקת מכל העולם. ממילא לא רצתה לצאת, לא לעבודה, לא לשום מקום. איך הגעתי למצב הזה? היא הביטה במגבת המוכתמת שבפינת החדר. אפה וידיה התקררו והיא לא מצאה במה לחמם אותן. 

מתי יחזור החשמל? היא לא ידעה. ובעצם, גם לא היה לה אכפת". 

על הסופרת: אלה כאהן, עו"ד מומחית בדיני משפחה, עסקה שנים ארוכות בייצוג קטינים, עבריינים, ובנוער במצוקה בבתי משפט לנוער בירושלים, בשיתוף שירות המבחן לנוער. "שלג בירושלים" הוא ספר הביכורים שלה, המבוסס על ניסיונה הרב במערכות היחסים בתוך המשפחה.
עריכה: ג'ודי טל קופלמן. הוצאת דני ספרים