ביומן אישי שניהל הסביר מה עמד מאחורי הרעיון להתחיל לנהוג בשנה שסיכם כ"שנה הנייחת ביותר שלנו": "מכונית תחזיר לנו מעט חיים ואת העולם". בינואר 1936 הוא עבר את מבחן הנהיגה, והדבר היה, לדבריו, "ניצחון על הטבע שלי... ועניין חשוב מאין כמוהו". תשע שנים לאחר מכן, כשברקע הרס וחורבן של ערים שלמות ורצח של מיליונים, כתב ביומנו: "לא הדברים הגדולים הם החשובים, אלא היומיום תחת הרודנות, שהוא שיישכח. אלף עקיצות יתוש גרועות ממכה אחת על הראש. אני מתבונן בעקיצות היתוש ורושם אותן".
קטעים מיומנו של קלמפרר מופיעים בספר החדש "להיות יהודי בגרמניה הנאצית - מרחב וזמן" (הוצאת מאגנס, מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית ויד ושם), שבו משרטט פרופ' גיא מירון, באמצעות יומנים אישיים, התכתבויות אישיות ומשפחתיות שניהלו יהודים גרמנים, בעיקר עם בני משפחה קרובים שהיגרו מגרמניה, וקטעי עיתונות שאיתר, את חייו של האדם היחיד בתקופה שכולה ערפל סמיך ואחר כך חשיכה; אנשים פרטיים שבחרו להיות דוקומנטריסטים, בידיעה שאחרת לא יוכלו להמשיך לשאת את עול החיים שנכפו עליהם.
בקטעים הללו מתארים הכותבים את התמודדותם עם הנישול מהמרחב הציבורי, את הפנייה המחודשת למרחבים יהודיים כמו בתי כנסת ומרכזי קהילה, את האופן שבו חוו את ההסתגרות בבתיהם, את יחסם למעגל השנה ששולבו בו מועדים נאציים רבים, ואת העניין המחודש שלהם בלוח השנה היהודי. ברקע, כמובן, בולט המעבר החד מהשגרה למציאות של חוסר ודאות והמתנה לקראת הלא נודע.
"היום מגיע הפיהרר. מזג אוויר נפלא... כדי להתחמק מכל העניין אני נמצא היום במקום שבו יהודים באמת רצויים — בבית הקברות ברחוב לוהה כדי לשוב לשוחח עם אבי שיחה ללא מילים", כתב ביומנו ההיסטוריון וילי כהן במרץ 1936. התיאור הזה עומד בניגוד מוחלט ל"מהומה הרבה ברחובות", שאותה תיאר בהמשך הדברים כמתלווה לביקורו של המנהיג הנאצי בברסלאו (ורוצלב).
גם הכלכלנית אליזבת פרוינד, שגויסה באפריל 1941 לעבודת כפייה במכבסה ולאחר מכן במפעל נשק בברלין, תיארה ברשימותיה האישיות את החלטתה של הקהילה היהודית להשתמש בבתי הקברות כאתרי משחק ולימוד לילדים. "הפארקים נאסרו לכניסה, למעונות יום יהודיים אפילו לא הייתה חצר, שלא לדבר על גינה, ואם הייתה להם, הילדים לא הורשו לשחק בה בגלל השכנים שהתלוננו על הרעש", כתבה.
"בסופו של דבר מצאה הקהילה היהודית פתרון והפכה כל מרחב פנוי בבתי הקברות היהודיים למגרש משחקים עם ארגזי חול לילדים הקטנים. הילדים הגדולים יותר והכיתות שלהם חויבו לנכש את העשבים סביב הקברים ולשמור עליהם במצב טוב. כך נותרו הילדים עסוקים בחוץ, באוויר הצח, והקברים נשמרו נקיים... עד כדי כך הגיעו הדברים: בגרמניה בתי הקברות היו לא רק מקום מנוחתם האחרון של הבאים בימים, אלא גם מקום המשחק היחיד עבור הילדים".
בספר מובא, בין היתר, מאמר שהופיע במאי 1934 בירחון Der Morgen, ביטאונה של האינטליגנציה היהודית הליברלית בגרמניה, ובו מנתחת הגננת והפעילה החברתית הברלינאית מֵטָה זמזון את האתגרים של התקופה. "משפחות יהודיות רבות מוותרות כיום על דירותיהן כדי לשכור 'חדר מרוהט' לפחות לתקופת זמן קצרה, עד למציאת עבודה חדשה, או לזמן בלתי מוגבל", היא כותבת. "זה הרבה יותר משינוי חיצוני. הוויתור על הרכוש שבא עם ההחלטה הזו שובר גם את דרך החשיבה וההרגשה, את הגרעין הפנימי שסביבו נארגת קליפת החיים החיצוניים".
ב"לפני המעבר", מאמר שמובא בספר ופורסם במוסף הנשים של ביטאון האגודה המרכזית CV Zeitung במרץ 1934, פעילת הציבור הטה במברגר קוראת תיגר על הגישה המקובלת שיש לבחור רק בחפצים "שימושיים" במהלך ההכנות למעבר או להגירה. במברגר מתארת מגירה בשולחן העבודה הישן של סבתהּ, שהייתה מלאה בחפצים אישיים בלתי שימושיים לכאורה, אך טעונים בזיכרון.
עם שינוי המציאות, גם הזמן, כמובן, איבד את צורתו המוכרת. במאמר "בין הפסח לפסחא", שמובא בספר והתפרסם בביטאון האגודה המרכזית באפריל 1935, כותב אלפרד הירשברג, מאנשי המחנה היהודי הליברלי בגרמניה: "תנועת הכוכבים, שאותה אנו מבינים על פי התיאוריות של קופרניקוס וניוטון, זרה לנו, ואנו הולכים לאיבוד בהרמוניה הקרה שהיא יוצרת.
אין בה כדי להטעין את הזמן בסדר ובמשמעות". לנוכח האתגר הזה מצביע הירשברג על המסורת התרבותית היהודית ועל חגי ישראל, ובעיקר על ליל הסדר, כמקור המתאים ביותר לעריכת סדר בחיי היהודים ובמחשבות שלהם אל מול ימי הפסחא.
הרבה פעמים מהגרים ופליטים שחווים את הזמן בצורה כזאת, מלאת הגבלות ואיומים, לא כותבים על זה. החוקרים צריכים להגיע אליהם. כאן היה מדובר בהון תרבותי של בורגנות אמידה, עם יכולת ביטוי של בורגנות אמידה ועם יכולת להתמודד עם המצוקות שלה באופן אחר".
התרעות פיקוד העורף