אריך קסטנר, “אורה הכפולה", תרגום: א. קפלן, אחיאסף, 156 עמ'


"הזמן חולף ועובר - וכי ברירה יש לו?".

יפה שאל אריך קסטנר. אבל יפה לא פחות שאפשר לעצור את הזמן כשרוצים, ולו לשעה קלה. אפשר למשל לחפש את התרגום הנושן, המקורי, של א. קפלן (שלפי ויקיפדיה היא אלישבע קפלן), משנת 1951, ל"אורה הכפולה" (או “לוטי הכפולה", במקור), ולהגיד “לא, תודה" לתרגום החדש, מ־1999, שהוא אולי ידידותי (פחות או יותר) לילדים של עכשיו, אבל כל הקסם של פעם אבד ונעדר ממנו לטעמי ולדאבוני.

מותר להיות סנטימנטלי, כדברי אלתרמן, ואפילו קצת הרבה נוסטלגי, ולהיאחז בתרגום ההוא, שעליו ולאורו גדלנו. מתברר שנוסטלגיה סנטימנטלית היא תרופה להרבה צרות ומכאובים כמו כותרות העיתונים, הסתיו הישראלי המבושש לבוא וגם הרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר, שהעציבה אותי במיוחד כששוב כללה בתוכה את כל החשודים הרגילים, וכמה מהגרועים בספרי השנה.

אחד הפתרונות המיידיים הוא להתנחם אצל סופרים מתים שלעולם לא יאכזבו אותנו. בשבוע שעבר התכרבלתי בחיקה של אגתה כריסטי ו"מודעת רצח" (שבצירוף מקרים חביב מציב אף הוא במרכזו את לוטי הכפולה - אופס, אזהרת קלקלן), וכותרת הרשימה הייתה “טעם המוות". השבוע אני משליך את יהבי על קסטנר, והכותרת המתבקשת מאליה מוכרחה להיות “טעם החיים". הבו לי פסקת פתיחה וינטג'ית שלונסקאית־משהו כמו זו שלהלן, להתנעת מסע הקסם, ואזכר בו ברגע שהחיים הם האופציה העדיפה על כל האחרות.

“היודעים אתם את רמות־ים? את הכפר הנאה רמות־ים? את רמות־ים על ים־הרמות? לא? האומנם? הפלא ופלא! שאלתי אנשים רבים, ואין יודע את רמות־ים, אין גם אחד! שמא נמנה כפר זה בין אותם המקומות, שאינם ידועים אלא לאנשים שאין שואלים אותם? אל יהא הדבר תמוה בעיניכם, כי יש ויש מקומות כאלה! ובכן, אם אין אתם מכירים את רמות־ים על ים־הרמות, מובן מאליו שאינכם מכירים את קייטנת הבנות המפורסמת שברמות־ים על ים־הרמות. חבל. אבל אין בכך כלום. הרי קייטנות הילדים דומות זו לזו ככיכרות לחם או ככלניות. מי שמכיר אחת מהן, מכיר את כולן".

הקייטנות האלה, לטענת קסטנר, שלא היו לו ילדים משלו אבל היה ויהיה תמיד האבא של כל הילדים בעולם, הן “כוורות של חדוות ילדים", ובכל זאת גמד הגעגועים האפור רושם ומונה בלילות את כל הדמעות שסביבו, “אלה שנשפכו ואלה שלא נשפכו". רמות־ים שעל ים־הרמות, אגב, הייתה דרום גרמניה במקור, אבל כשהתרגום העברי הופיע לראשונה, כל אזכור של גרמניה היה בעייתי וכל הסממנים הגרמניים והלא כשרים נמחקו מהספר, מינכן הפכה לציריך, וצלעות חזיר היו לצלעות עגל.

קסטנר עצמו, כפתור ופרח, קצת פחות סנטימנטלי ממעריציו המקשישים. כמה מרענן לראות את לי, תאומתה של אורה, מחטיפה ארבע סטירות לחי מצלצלות ומוצדקות בהחלט לבת כיתתה המרושעת חנה שיפון (חברותיה לקייטנה בכלל ציפו ממנה לנגוס את אפה של אורה), ולשמוע את מנהלת הקייטנה מאיימת במתיקות על עובדת שלה: “אם לא תשימי יד לפה, אכרות את אוזנייך, חביבתי". וכמה מרנין להסכים עם אורה, שחושבת בלבה “מה טוב שהפרופסורים אין להם שכל של כלבים", כשכוונתה לכך שההולכים על ארבע (במקרה הזה הכלב פלפל) הרבה יותר חכמים מבעליהם (במקרה הנוכחי הפרופסור דובללי).

קסטנר מתייחס אל קהל הילדים כשווה ערך ושותף מלא לכל ענייני המבוגרים, בעיקר כשאלה נוגעים להם. הוא מסביר את נקודת המוצא שלו למבוגר דמיוני פוטנציאלי שיציץ בספר ויתרעם על הכללתם של קטעים שאינם מתאימים לכאורה לילדים. “רבים בעולם ההורים המתגרשים, ורבים הילדים הסובלים מזה. ומצד שני רב מספר הילדים הסובלים בגלל שלא נתגרשו הוריהם. וכל זמן שמוטל על הילדים לסבול מסיבות אלו, כלום מן הצדק הוא שלא נדבר איתם על נושא זה בלשון נבונה ומובנת?".

לא מזמן ראה אור בעברית “אל האבדון", ספרו של קסטנר למבוגרים, שהוכיח את מה שלא נזקק להוכחה: סופר מצוין הוא סופר מצוין, ולא משנה למי הוא מכוון את כתיבתו. ובכל זאת, כשקסטנר מרשה לעצמו להיות נאיבי כמו ילד, ולהתנתק מהסטירות, העקיצות, הטראומות המשפחתיות שמביאות ל"קדחת עצבים" (גם המחלות נשמעות איכשהו יותר טוב בעברית ארכאית), האיומים בכריתת אוזניים וחלומות הבלהה מהסוג שחולמת אורה, ובו היא ותאומתה מנוסרות לשניים (הוא בכל זאת בן ארצם של האחים גרים), הספר ממריא.

אריך קסטנר (צילום: בר דוד למעריב בלבד)אריך קסטנר (צילום: בר דוד למעריב בלבד)

העיבודים הקולנועיים שהסיפור זכה להם, כמו “אבא מתארס" עם היילי מילס או “מלכודת ההורים" עם לינדזי לוהן הצעירה שלפני הנפילה, שתיהן בתפקיד הכפול של התאומות, היו ממותקים מדי ולא עשו חסד עם המקור, שחוגג את התושייה, האומץ, הערמומיות והיושרה של ילדים ואת אהבתם האינסופית והבלתי מתפשרת להוריהם. דווקא ההורים עצמם, רומז קסטנר, לא תמיד ראויים לילדיהם - הכל פה מתחיל הרי בשקר נוראי, נפשע ממש, שההורים סיפרו לבנותיהם ושהתגלה לגמרי במקרה - ובהחלט זקוקים לחינוך יסודי מהסוג שהם אמורים להעניק ליוצאי חלציהם, אבל בפועל רק הצאצאים יכולים לתת להם. לפחות תצא מזה חתונה ממבט שני וגם אופרה לילדים, כי האב הקפריזי הוא קומפוזיטור. לי ואורה מתקנות את הוריהם ואת עולמן הפרטי, ובה עת מבשרות על ממשיכות דרך רוחניות כמו גרטה טונברג, שמבקשות לתקן את העולם כולו.

יכול להיות שהן מתבגרות מהר מדי - כבר בגיל 9 הן יודעות לבשל, לעשות קפה, לבדוק חשבונות ולנהל הוצאות (וגם לגעור במשרתת סוררת ומושחתת. קסטנר, כמו אגתה כריסטי, אינו מרחם על אנשי הצווארון הכחול קשי היום) - ואפשר רק לקוות שלא יאבדו מוקדם מדי את השמחה הילדית שמגיעה לכל ילד. וגם לכמה מבוגרים שרוצים להתחבר לילד הפנימי המפורסם ההוא שמאיים לקנן בכולנו.  

העברית של א.קפלן, העריכה של א. גרבל והאיורים הקלאסיים הנפלאים לאין קץ של ולטר טריר, שותפו הקבוע של קסטנר, שאי אפשר לדמיין שום סיפור בלעדיו, משלימים חוויית קריאה שאפשר רק לייחל לה בשאר ימות השנה. אז נמשיך לתת הזדמנות לסופרים שייבדלו לחיים ארוכים, אבל נוכל לברוח בכל עת אל המתים האהובים והצודקים תמיד, אל רמות־ים שעל ים־הרמות ואל עולם שמתאושש ממלחמה ועדיין מאמין באור ואין לו מושג איזו אפלה עוד מחכה לו. קראתם עיתון היום?