"3,500 ספרים יוצאים בערך מדי שנה בישראל, 1,250 מתוכם מתורגמים, וכמה מתורגמים מערבית? רק 6 או 7", אומר פרופ' יהודה שנהב-שהרבני, המייסד והעורך הראשי של פרויקט "מכתוב", פרי שיתוף פעולה של מכון ון ליר ומועצת מפעל הפיס לתרבות ואומנות.

"אנחנו חיים בלב העולם הערבי, וזה תמיד בלתי נתפס בעיניי לראות את המספרים הללו. ערבית היא לא שפה קשה יותר מגרמנית או צרפתית, יש פה משהו בלתי מוסבר. 70% מהספרות המתורגמת היא באנגלית", הוא מוסיף, ומייחל לעלייה משמעותית יותר גם בתרגומים מערבית. "אני יודע שאולי זו משאלת לב, אבל הייתי רוצה לראות ש-50% מהתרגומים מגיעים מהספרות הערבית".

פרויקט "מכתוב" הוא אחד הפרויקטים המעניינים שנוצרו בישראל בשנים האחרונות. הוא נוסד בשנת 2014 על ידי פרופ' שנהב-שהרבני וסלמן נאטור ז"ל, במטרה לתרגם ולהנגיש יצירות מהעולם הערבי לקורא הישראלי ולקרב את ישראל לשכנותיה בעולם הערבי וכן לקדם השמעת הקול הערבי, בעברית. לצורך מטרה זו, הוקם במכון ון ליר בירושלים פרויקט "מכתוב - חוג המתרגמים מערבית לעברית", המורכב מלמעלה מ-30 מתרגמים וחוקרי תרגום, מהמובילים בארץ, של ספרות עברית וערבית, וכן סופרים ומשוררים, יהודים וערבים, נשים וגברים.

"מועצת הפיס לתרבות ואומנות גאה לקחת חלק ב'מכתוב', הכולל הוצאה לאור של ספרות ערבית, פרוזה ושירה" אומרת דולין מלניק, ראש אגף תרבות מפעל הפיס. "הפרויקט מנגיש קולות שונים ומגוונים לדוברי עברית. חלק בלתי נפרד מההוצאה לאור הוא הדיאלוג ושיתוף הפעולה של העורכים והמתרגמים, דוברי העברית והערבית, שיחד מולידים תוצרים מרתקים ומרגשים".

"עד היום תרגום נחשב למלאכה יחידנית", מסביר פרופ' שנהב-שהרבני. "יושב אדם בגפו עם מילונים ומתרגם. את רוב התרגומים מערבית לעברית מאז 1870 עשו יהודים". פרופ' שנהב-שהרבני מסביר כי בשנים האחרונות מודל התרגום היחידני התנתק.

"בסופו של דבר תרגום יחידני הוא פרדוקס, מכיוון שתרגום אמור להיות דיאלוג. ב'מכתוב' ניסינו להיחלץ מהמודל של המתרגם האינדיבידואל ובנינו מודל לתרגום אחר הנעשה על ידי צוות המורכב מיהודים וערבים. אנחנו מאמינים שתרגום חייב להיות דיאלוג ומלאכה משותפת שיש בה קונפליקט, שיש בתוכה הרבה פרשנויות, שיש עניין של קונטקסט".

כנס פרויקט מכתוב במכון ון ליר (צילום: תמר עבאדי, מכון ון ליר)כנס פרויקט מכתוב במכון ון ליר (צילום: תמר עבאדי, מכון ון ליר)

פרופ' שנהב-שהרבני היה מנותק מהשפה הערבית, ואפילו סלד ממנה, עד שאביו אליהו יליד עיראק נפטר מאירוע לב בזמן מלחמת המפרץ הראשונה בשל טיל שנפל לא הרחק ממקום מגוריו. זה היה המאורע המכונן שבו החליט שאי אפשר להתכחש יותר לשורשים.

"זה היה יום אחד בחורף שבו השתנה הכל. הבנתי שאני צריך ללמוד ערבית בצורה רצינית. אחרי מותו של אבי רציתי לדעת את כל מה שאבי ידע ורצה שאדע", הוא מספר, "הייתי בן 39 והתחלתי להתמסר ללימודי השפה. תוך כדי התהליך נפגשתי עם חברי הטוב, סלמן נאטור, ששוחח איתי רק בערבית. כעבור זמן מה התחלתי לתרגם אותו ובהמשך גם את הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי".

בהמשך נוסד חוג המתרגמים של נאטור ושנהב-שהרבני בשיתוף עם ד"ר יונתן מנדל, מתרגם וחוקר השפה הערבית בידיעה שקיים צורך חזק לפייס בין השפות. פיוס שעבור שנהב-שהרבני הוא גם אישי, אך יש בו צורך לאומי.

יש רבים שטוענים שתרגום טוב הוא תרגום שלא מרגישים.
"תרגום הוא לא מלאכה, בדרך כלל אומרים שתרגום טוב זה תרגום שלא מרגישים, ונדמה כי כך הסופר כתב במקור. אבל זה בדיוק הפוך. כי אם הקורא לא מרגיש את התרגום, זה בדיוק כמו אתנוגרפיה, את לא יכולה לחקור עם אחר בלי לשתף אותו במחקר על עצמו, נקודת המבט לא יכולה להיות חד-צדדית. הקונספט שלנו ב'מכתוב' הוא שצריך לראות את העבודה שלנו, זה לא מישהו סמוי מן העין שעושה את זה, יש סדר יום ויש אג'נדה. עבודה דו-לאומית, אגב, גם תוך כדי הקראה, היא משהו שיכול להחזיר את הדיאלוג".

"העברית והערבית מסוכסכות כיום", מוסיף פרופ' שנהב-שהרבני, "ואנחנו מעשירים את המפגש ביניהן לא בצורה מסכסכת. יושבים יהודים וערבים במרחב ציבורי ומדברים ביניהם, אנחנו מייצרים משהו שלא רואים בישראל, מפגש שבו יהודים וערבים יושבים ומדברים, וזה בעיניי מודל כיצד הפוליטיקה שלנו הייתה יכולה להתנהל".

צורת העבודה של מתרגמי "מכתוב" משתנה מספר לספר ובהתאמה לכל ז'אנר. "בכל צוות קיים גם עורך תרגום בערבית וגם עורך תרגום בעברית, כך שמתגבש לו צוות דו-לשוני ודו-לאומי שמשלים זה את זה, לפעמים גם מתווכח זה עם זה, אבל בסופו של דבר מתקבלת פרספקטיבה מלאה יותר ותרגום עשיר וחי".

לפני מספר חודשים הוציא לאור שנהב-שהרבני את הספר "סיפור שמתחיל בגבות של ערבי", ובו הוא מספר על דיאלוג התרגום שנרקם בינו לבין הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי: "ח'ורי מעולם לא ביקר בתל אביב, ואני מעולם לא ביקרתי בביירות, אבל נפגשנו מספר פעמים, והיחסים בינינו הפכו מיחסי עבודה לדיאלוג עמוק יותר".

שנהב-שהרבני מסביר כי בעיניו דיאלוג הוא משהו שמעבר לשיחה, ולא רק להסכמת הסופר לתרגמו לשפה אחרת, במקרה זה עברית, "אלא לתנועה מעגלית, שהיא אפיסטמולוגיה פוליטית, המערבת סובייקטים, טקסטים, אובייקטים, רעיונות ואידיאולוגיות".

בספר טוען ח'ורי כי לתרגום הספרות הפלסטינית לעברית יש לא רק ערך של התנגדות אלא גם של דיאלוג. "המטרה היא לא להביא להסכמה או לשכנע את האחר, אלא להבין את האחר מעבר לסטריאוטיפים של השיח הקבוע".

כיצד מתבצעת בחירת היצירות?
"אנחנו לא מפרסמים דברים שאינם באישור הסופרים. אנחנו יוצרים קשר עם הסופרים ומתרגמים את מי שמסכים לשתף פעולה. לפעמים זה לא תהליך קל. עד היום הוצאנו כ-20 ספרים, ויש לנו 14 ספרים נוספים בקנה בתהליך עבודה. כמובן שמפעל הפיס נתנו לנו גיבוי גדול לצאת למסע הזה, מכיוון שהעבודה בצורה הזו היא די יקרה. ישנם מפגשים על גבי מפגשים, ותרגום אף פעם לא נגמר בסיבוב אחד, כך שמימון גדול הוא נחוץ".

איאד ברגותי (צילום: מוחמד בדארנה)איאד ברגותי (צילום: מוחמד בדארנה)

"פרויקט 'מכתוב' הוא בעיניי הפרויקט התרבותי החשוב והיעיל ביותר בזמן הזה", אומר איאד ברגותי, סופר, מתרגם ועורך המשנה של הפרויקט. "הוא מסייע להתמודד מול פערים גדולים, פערי הידע ופערי ההפרדה".

ברגותי מסביר שקיימת בערות בכל הנוגע לידיעת התרבות הערבית בקרב הציבור היהודי. "אנשים לא יודעים, לא מתעניינים. לפעמים זה בהקשר של שנאה, לפעמים זה חוסר ידע. יש לחלקם תפיסה אחרת בתודעה, ומה שאנחנו מנסים לעשות בעזרת הפרויקט הוא לשנות את הפרספקטיבה של הקהל היהודי, לעשות הומניזציה אחרי עשורים ארוכים של דה-הומניזציה. אנשים יודעים שיש תרבות ערבית, אבל לא בקיאים בה".

ברגותי מלא תקווה בכל הנוגע לשינוי המיוחל שהפרויקט ייצור אבל מבין שמדובר בתהליך ארוך, "אנחנו לא מתיימרים שנוכל לשנות את המצב לחלוטין, אבל לשנות ולו במעט את הבורות. פחות מחצי אחוז מהיהודים יודעים לקרוא טקסט בערבית, ולכך יש השלכות מרחיקות לכת בכל הנוגע למה הם יודעים ממקור ראשון, ומה הם לא יודעים".

נכחת בצוות המתרגמים, וספר שלך אף תורגם בשיתוף פעולה עמך, איך היית מתאר את החוויה בתהליך?
"מודל התרגום הוא ייחודי מאוד, והחוויה מאוד מרגשת הן כמתרגם בצוות תרגום והן כסופר שלקח חלק בדיאלוג על תרגום הספר שלו. זו חוויה אדירה של דיאלוג ושל חיבור אינטלקטואלי, פוליטי, חברתי, שיוצר מרחב תרבותי מהנה ומרתק מאוד. יש פה אתגור אמיתי ומהותי לעניין ההפרדה. מכיוון שבספרות אין הפרדה. אין הפרדה בין אנשים שיוצרים את הספרות או בגרסאות השונות של הסיפור שאותו אנחנו מתרגמים. חוויית העבודה היא משהו חדש, ייחודי וחדשני, שקורה כיום בעולם התרגום".

האם אפשר לנתק את הפוליטיקה מהתהליך?
"הוויכוחים הם חלק מהעניין, והם לאו דווקא קשורים תמיד לממד הפוליטי, המדיני או התרבותי, ויכוחים הם חלק מכל עבודה. במקרה שלנו הוויכוחים נוגעים בדרך כלל לפרשנויות של אירועים ודברים מסוימים שנוגעים לידע שרק מי שנולד בתוך אותה השפה והתרבות יכול להבין ולעומק. זה הערך המוסף שנותנים המתרגמים והעורכים בקבוצה, ודווקא אי-ההסכמות על פרשנויות רק מעמיקות את העושר והדיוק וההנגשה של הטקסט.

"בתהליך העבודה אנחנו רואים את המציאות, מכירים בה ומאתגרים אותה. אנחנו לא רואים את הקונפליקט עצמו. ההפרדה שתמיד נהוג לעשות בין הערבית לערבים והעברית ליהודים, זו הפרדה שבאופן מהותי אנחנו אוהבים לאתגר אותה. השפה העברית יכולה להיות אופן ביטוי גם לערבים עצמם. מתרגמת ערבייה למשל שמתרגמת רומן לעברית בשיתוף עם מתרגמת יהודייה".

התרבות הערבית נתפסת כתרבות לא מערבית, מציין ברגותי, ומוסיף כי הדברים הרבה יותר מורכבים. "בסופו של דבר ספרות איכותית היא ספרות שמזמינה אנשים לחוויה תרבותית, והיא חיה ומסקרנת. וזה מה שיש אצלנו ב'מכתוב', שילוב בין הצורך לבין החוויה. אנחנו לא באים כדי לאתגר את הידע הרציונלי או האידיאולוגי אלא יוצרים משהו יותר מתוחכם ומעניין". 