כ-90 נרצחים - זה היה מחיר הדמים שגבה הפיגוע הרצחני בתיאטרון באטקלאן בפריז, כחלק מגל טרור חסר תקדים שזעזע את צרפת ב-13 בנובמבר 2015. מבין שלל ההשלכות שהיו לאותו אירוע, הוא שימש נקודת זינוק לעלילה המרתקת של "נובמבר", ספרה השלישי של הסופרת ניבה יוסף, שהופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 

בספר מקשרת יוסף, שגדלה בבית ספוג תיאטרון, את העלילה עם מחזותיו של שייקספיר, כשזו מתנהלת סביב נטליה, הגיבורה הישראלית שלה וקיליאן, שחקן צפון-אירי קתולי, אהובה, "תוך חיבור בין הקלאסיקה העל-זמנית לבין ההווה לכדי משהו שייגע לאנשים בלב ולא יובא בצורה יבשה". 

"מי שכותב פרוזה, או מחזה, לא יכול לברוח מהמציאות ומהאמת האוניברסלית שזו מכתיבה", היא סבורה. "אמנם לרוב האנשים לא בא להתעסק עם זה, אלא לברוח מהשגרה וליהנות מהנאות החיים, אבל לדעתי לאמן יש חובה פנימית להתכתב עם מה שקורה".

הפיגוע בבטקלאן (צילום: רויטרס)הפיגוע בבטקלאן (צילום: רויטרס)

"נטליה חיה ויוצרת בפריז", מספרת יוסף ואני שואל אותה, מי שיש לה רומן ארוך עם עיר האורות, מה ממנה, ניבה, מוטמע בגיבורה נטליה. "שום דבר בספר, כולל הרקע של הדמויות, לא בדוי לחלוטין", היא עונה בנימה שמציתה את הדמיון.

לך היה סיפור-אהבה עם שחקן צפון-אירי?
"בוא נאמר שהייתה לי בפריז היכרות עם גבר אירי. לא ניכנס לפרטים כמה זמן נמשך הרומן, אבל הדמות קיליאן מבוססת על דמות אמיתית שהכרתי והביא לי משהו מאירלנד, שמאוד קסם לי, במדינה שבדומה לישראל עברה טלטלות".

כשאני מעיר לה שכתיבתה בספריה שונה תכלית השינוי מהמחזות המרדניים שכתב אביה, היא מעירה: "אתה צודק במובן מסוים. כבתו של יוצר כמו מונדי יוסף, יכולתי ללמוד ממנו הרבה, לרבות מהטעויות שעשה. לעומתו, אין לי רצון להיות פוליטית בכתיבה. מה שלמדתי ממנו, זה להימנע מכתיבה מיופייפת, אלא להישיר מבט במציאות תוך כדי שמירה על מידה מסוימת של פיוטיות ושל עדינות".

מותו של מונדי יוסף בגיל 59 היה טראגי ותיאטרלי לאחר שהתמוטט ב-94' על מדרגות תיאטרון 'לה מאמא', בניו-יורק, שם הועלה מחזה שלו. בתו, רהוטת הדיבור, כואבת מאוד את דחיקתו אל שולי המציאות התיאטרונית בישראל. "בארץ מעדיפים להציג חומרים מסחריים מבלי לקחת סיכונים בהצגת חומרים בועטים", קובלת יוסף. "לצערי, פרט לשוליים נמנעים מלהציג מחזות שלו".

איך היה לגדול כבתו?
"לא היה לי קל לגדול אתו, אבל היה מעניין. הוא היה דמות דון קישוטית, איש-תיאטרון בוהמי, שכמותו הלא קיים כיום, כשכבר 'פאסה' לראות משתכרים בבתי-קפה. אבא אהב לשתות, דבר שגרם לו להיות לא יציב ואז ראיתי אותו במצבים לא קלים. כיום, אני מסתכלת על זה בחמלה ובהבנה מאיפה זה בא. אותי הוא מאוד אהב. בשבילו הייתי סוג של נסיכה והוא מאוד פרגן לי והאמין בי".

ופרט לכך?
"אבא היה דמות אותנטית, לא מתחסדת, גם חסרת מעצורים עם משהו פראי שהיה בו. אני מאמינה שאת האותנטיות שלי  קיבלתי ממנו. לגבי אין מחמאה גדולה מזו שספר שלי הוא אותנטי ומקורי".

יוסף גדלה, כשאצלה הצרפתית היא שפת-אם לא פחות מהעברית: "גדלתי עם הורי בפריז מגיל שנתיים עד גיל שש והייתי שם בגן שבו ספגתי את הצרפתית לתוכי. אבל כשחזרנו ארצה, הפכתי לצברית לכל דבר, עם אבא שכולו פריז וחלומות על פריז עם השפעות מהתיאטרון האירופאי, שהיו אצלנו בבית. בהשפעתו אני כותבת מילדות. אולי זה עניין של גורל. האם בחרנו להיות במקום שבו אנחנו נמצאים או זה הוכתב מלמעלה במציאות שבה הכל היה תיאטרלי ודרמטי".

עטיפת הספר נובמבר (צילום: עיצוב: אדר אור יוסף, רוחמה ש.)עטיפת הספר נובמבר (צילום: עיצוב: אדר אור יוסף, רוחמה ש.)

בהיותה בת 20 הרימה עוגן ויצאה ללמוד ספרות צרפתית בשטרסבורג והמשיכה את לימודיה בסורבון החדש, עם תארים בספרות ובתיאטרון. יוסף היא חיית נדודים, שחייה הלא שגרתיים מיטלטלים בין כאן לשם. "הנדודים הם משהו שמזניק את הדמיון ומפרה אותה", היא מעירה. "בלי דמיון היצירה מתה".

כשפרצה בעולם מגפת הקורונה, מיהרה לבוא הנה למשך חודשים כדי להיות בתל-אביב לצד אמה, צביה, מה שהיה הכי בטוח ונוח מבחינתה. "אגב, עשיתי את החיסונים בארץ". את האמנות שלה, הכתיבה, קל לה לשאת עמה לכל מקום, אם כי בהיותה בפריז היא מתפרנסת כבובנאית, המפעילה תיאטרון-בובות משלה.

"בבונאות מצאתי מקום להביע את עצמי", היא מציינת. "כך אפילו יצרתי הצגה על לאה גולדברג; הצגה למבוגרים, למרות שנוטים לקשר תיאטרון-בובות בעיקר עם עולם הילדים. בספר החדש שלי לא יכולתי להימנע מלהזכיר אותו, בהיותו חלק ממני".

בעיסוקך עם בובות יש משום בריחה מהמציאות?
"מה פתאום! שום בריחה. ההיפך! בעיניי האמן הוא האדם שהכי לא בורח מהמציאות והבובות הן כלי כדי להעביר רגשות ותיאטרון חזותי ומאוד אסתטי".

יוסף נשמעת כמי שהתרחקה מקשיי העבר. "סופר צריך לבוא לכתיבה כשהוא רגוע ובמצב-רוח טוב", היא סבורה. "אני לא מאמינה בכתיבה דכאונית, שבה סופר מתפרק מהרגשות שלו. בשבילי הכתיבה היא לא מעין תרפיה, אלא עבודה עם הנפש שלי, כשאני כותבת מתוך עצמי. כשאני מסיימת לכתוב, אני מרגישה התעלות".