ירמי פינקוס, "החמדנים", כתר, 285 עמ'

תכירו את בנימין בובק, דמות שלא תשכחו במהרה, באחריות. "שמי בנימין בובק, צייר, רווק, לשעבר צעיר וכיום זקן. חסרונות עיקריים: עצבים רעועים ויכולת מינימלית להיענות לתביעות החיים". בובק, שכמעט 70 שנה שוקד על "הזנחתם המפוארת" של חייו, מתעצל למנות את מעלותיו - הוא בכלל מעדיף לקשור את עצמו ב"עבותות של עצלות" לכל מי ומה שרק אפשר.

אבל אלו אינן מבוטלות כלל וכלל, והראשונה בהן היא יכולתו לסחוב רומן שלם בגוף ראשון חולני אך מהמם. כך הוא מציג את עצמו בבית מרזח ששמו "המגוז" (אחרי רגע של פיוט: "אורחים אחרים, חסרי פנים ומכורבלים, מפעפעים מתוך הלילה אל החלמון הרך של המגוז") בפני שדרנית חיגרת בשם תמירה רוסו: "טרום־סוכרתי, טרום־סרטני ופוסט־טראומטי. כל מכריי מספידים אותי, אבל אני בריא כמו סוס בלגי".

אחד המכרים לועג לו שהוא בריא כמו חולדה נורווגית ושהוא גמור, אבל בובק מחזיר לו ש"מפרספקטיבה מסוימת כולנו גמורים", ומציע להרים "כוסית קלבאדוס אחרונה לזכרנו".


כמו בובק עצמו, גם אני "לגמתי לוגם" את סיפורו, שיכול להיקרא "ארבע צוואות וטריפטיכון אחד" (עם כמעט־חתונה שבה, בתפקיד החתן מאונס, הוא מרגיש "כמו יתומה קווקזית") והתענגתי על כל טיפה. ירמי פינקוס הוא פחות או יותר כל מה שהספרות העברית החדשה והיבשושית עד כאב זקוקה לו נואשות: מאייר מבריק ורואה־כל של טיפוסים ומצבים, עם נשמה יתרה, שהצהרת הכוונות שלו מובהקת ולא אפולוגטית - "שמי ירמי ובאתי להצחיק!" - אבל ההומור שלו, בניגוד לזה של כמה סופרים מקומיים אחרים, שמוערכים יתר על המידה (ולא רק בעיני עצמם), כמעט תמיד מדויק, אלגנטי, נטול מאמץ וזיעה ומשרת את הסיפור, במקום שהסיפור ישרת את הבדיחות. אה, וגם באמת מצחיק ולא רק כאילו.  


והסיפור, הו, הסיפור. ללקק את האצבעות. בובק הערירי נוטה למות ("חכו קצת עם הקדיש", הוא מבקש לשווא), או כך לפחות מקווה כל מי שסובב אותו, החל בשכנה התימנייה מלמטה, שלפי עדותה תלשה פעם בשיניה חצי אוזן למחבל בשוק הכרמל, עבור בדיוות תיאטרון רוסייה שהיא גם אם לפסיכופת צעיר ובת זוגו של טייקון ארגנטינאי מסתורי שעשה את הונו במכרות האבץ של דרום אמריקה, סופר חסר פרוטה (המכונה "הפרוזאיקון") ודודנים חסרי בושה, וכלה באומנית הלסבית שרית מעטוף, שבין היתר מוכרת לגויים "תצלומים של אתרי תפילה פלסטיניים שהפכו למרכזי קניות", אוהבת "להציף" נושאים ומדברת עם בובק על גסיסתו המשוערת ב"התלהבות של מאמן נבחרת כדורסל שממריץ את שחקניו לפני משחק גורלי".

כולם, מתברר, רוצים לרשת את בובק הפריווילגי, שבבעלותו דירה במרכז תל אביב, חשבון עובר ושב מרשים ותיק עבודות יקר ערך, שערכו רק ינסוק עם הסתלקות האומן. את רוב החמדנים החזיריים, האופורטוניסטים והאינטרסנטים האלה תייצג נוטריונית־העל שושנה פרידריך, שמתהלכת עם תיק מרי פופינס מהודר בצבע שוקולד מריר (דברים שרק צייר יכול לצייר) ומכונה "הגורגונה של היכלות הצדק" (כשם שמישהו אחר מוכתר כ"פרומתיאוס של עולם השרברבות") .

עוד דמות בלתי נשכחת מהסוג שפינקוס מייצר במיומנות של בובנאי קוסם. לפעמים מספיקות מילה או שתיים כדי שנראה לנגד עינינו את הדמות במלואה. כך, בלי קשר לתיאוריה הנוספים והעסיסיים, רווקה ששמה רינה מוצגת כ"חשבת־שכר חיפאית" והכל ברור.


Say no more. גם הגרושה מהרצליה, שאפילו לא זוכה לשם משלה, שותה כיונה ומקשקשת כתוכי ומתנייעת בארבע על ארבע, תהיה מוכרת לקורא הישראלי ברמת הסטריאוטיפ ומעבר לה וגם תדגים את הקושי שיעמוד בפני מתרגמיו של פינקוס לשפות ולהוויות זרות.

אפשר לתהות עד כמה נוחה לנדודים היא המקומיות החנוך־לוינית שלו, עם טעמים של כור היתוך, קרתנות גלותית ותל אביביות קצת נלעגת, שבה פועלים בין היתר הברים "לוקסוס" ו"המרפק" ומוסדות מיותרים כמו "בית הצייר" שברחוב שטריקר. פה ושם יש נגיעות כמעט גששיות, כמו בדיאלוג הבא, בין בובק ושכנו לחדר הקשיש בבית החולים.


"על מה אתה יושב, ילד?"
"על צרבת".
"פחחחח! מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל צרבת".


כך סוקר פינקוס את המוזמנים בפרמיירה של הצגה. "ערב רב של פרצופים מוכרים: בדרנים, שחקני טלוויזיה, אלמנה של מפיק שהשאיר חובות, שף חביתות אופנתי, פוליטיקאית צדקנית מהשמאל". אולי זה כך גם בפרמיירות בחו"ל? והביטו וראו מי ומי בתלמידי החוג לציור בבית הצייר: "נערות מוכות פצעונים, שאוחזות בפחם ביד רכה ומותירות על הדף שבילי חלזונות חיוורים, שלושה־ארבעה תיכוניסטים קודחים שבאו להציץ בנשים עירומות באמתלה מכובדת, והעיקר - קבוצה גדולה של גמלאיות שהחליטו להגשים שאיפות נושנות, ובתור התחלה הלכו וקנו את הציוד הכי יקר שבנמצא".

ירמי פינקוס (צילום: תומי הרפז)ירמי פינקוס (צילום: תומי הרפז)

אולי גם זו תמונה אוניברסלית של חוגי ציור באשר הם, והסאטירה המשולבת על עולם הספרות ועולם האומנות המקומיים, כמו המבט הפינקוסי שאין דומה לו, עשויים להצהיל לבבות זרים, בדיוק כמו במקרים של אשפי הומורסקות מליגת שלום עליכם, אפרים קישון, ג'רום קיי־ג'רום ופי.ג'י. וודהאוס, שפינקוס הוא ממשיכם הטבעי. ובינינו, מה יותר אוניברסלי מרדיפת בצע של יורשים פוטנציאליים? שלא לדבר על פחד המוות - ופחד החיים עצמם - של כולנו?


בובק, "דגנרט בשקיעתו", שהביטוי "טוב מותי מחיי" חביב עליו, אם כי בעודו מתהלך עם מקל שעשוי מאיבר מין מיובש של שור אין לו בעיה "לאחר קצת לפגישה שנקבעה לי עם המוות", מגדיר את עצמו כ"אבן חצץ זערורית שנתקעה שלא מרצונה בחישורי גלגליו של העולם" ומסביר ש"קיומנו אינו יותר מעפעוף אדיש של הזונה הקרויה היסטוריה".


שלא בדומה לקודמיו בז'אנר (למעט לוין), פינקוס אינו חושש לכתוב כמשורר כשמתחשק לו. בובק מרפרר לברסנס עם שורה יפהפייה כמו "מי יוכל לעצור את התמעטות הירח שתלוי מעל ראשינו?", נזכר בנסיעות פרועות בכבישים של גבול הצפון עם אהובה שאולי איבד ומכריז, "לא אסע לשם עוד; מה הטעם לעבור על המהירות המותרת בלעדיה".

פינקוס לא עובר לרגע את המהירות המותרת, מסיים בדיוק בזמן הנכון, ואפילו עם סוף טוב, כי אף ש"העתיד נוטף ריח של דם", כדברי היינריך היינה, "לפעמים מאירים החיים פנים גם לבניהם המודחים". חיבור מחוזק יותר אל מעמקי הרגש היה הופך את "החמדנים" הנהדר ליצירת מופת של ממש. אבל היי, אל לנו לחטוא בחמדנות. 