תכירו את בנימין בובק, דמות שלא תשכחו במהרה, באחריות. "שמי בנימין בובק, צייר, רווק, לשעבר צעיר וכיום זקן. חסרונות עיקריים: עצבים רעועים ויכולת מינימלית להיענות לתביעות החיים". בובק, שכמעט 70 שנה שוקד על "הזנחתם המפוארת" של חייו, מתעצל למנות את מעלותיו - הוא בכלל מעדיף לקשור את עצמו ב"עבותות של עצלות" לכל מי ומה שרק אפשר.
אבל אלו אינן מבוטלות כלל וכלל, והראשונה בהן היא יכולתו לסחוב רומן שלם בגוף ראשון חולני אך מהמם. כך הוא מציג את עצמו בבית מרזח ששמו "המגוז" (אחרי רגע של פיוט: "אורחים אחרים, חסרי פנים ומכורבלים, מפעפעים מתוך הלילה אל החלמון הרך של המגוז") בפני שדרנית חיגרת בשם תמירה רוסו: "טרום־סוכרתי, טרום־סרטני ופוסט־טראומטי. כל מכריי מספידים אותי, אבל אני בריא כמו סוס בלגי".
אחד המכרים לועג לו שהוא בריא כמו חולדה נורווגית ושהוא גמור, אבל בובק מחזיר לו ש"מפרספקטיבה מסוימת כולנו גמורים", ומציע להרים "כוסית קלבאדוס אחרונה לזכרנו".
כולם, מתברר, רוצים לרשת את בובק הפריווילגי, שבבעלותו דירה במרכז תל אביב, חשבון עובר ושב מרשים ותיק עבודות יקר ערך, שערכו רק ינסוק עם הסתלקות האומן. את רוב החמדנים החזיריים, האופורטוניסטים והאינטרסנטים האלה תייצג נוטריונית־העל שושנה פרידריך, שמתהלכת עם תיק מרי פופינס מהודר בצבע שוקולד מריר (דברים שרק צייר יכול לצייר) ומכונה "הגורגונה של היכלות הצדק" (כשם שמישהו אחר מוכתר כ"פרומתיאוס של עולם השרברבות") .
עוד דמות בלתי נשכחת מהסוג שפינקוס מייצר במיומנות של בובנאי קוסם. לפעמים מספיקות מילה או שתיים כדי שנראה לנגד עינינו את הדמות במלואה. כך, בלי קשר לתיאוריה הנוספים והעסיסיים, רווקה ששמה רינה מוצגת כ"חשבת־שכר חיפאית" והכל ברור.
אפשר לתהות עד כמה נוחה לנדודים היא המקומיות החנוך־לוינית שלו, עם טעמים של כור היתוך, קרתנות גלותית ותל אביביות קצת נלעגת, שבה פועלים בין היתר הברים "לוקסוס" ו"המרפק" ומוסדות מיותרים כמו "בית הצייר" שברחוב שטריקר. פה ושם יש נגיעות כמעט גששיות, כמו בדיאלוג הבא, בין בובק ושכנו לחדר הקשיש בבית החולים.
אולי גם זו תמונה אוניברסלית של חוגי ציור באשר הם, והסאטירה המשולבת על עולם הספרות ועולם האומנות המקומיים, כמו המבט הפינקוסי שאין דומה לו, עשויים להצהיל לבבות זרים, בדיוק כמו במקרים של אשפי הומורסקות מליגת שלום עליכם, אפרים קישון, ג'רום קיי־ג'רום ופי.ג'י. וודהאוס, שפינקוס הוא ממשיכם הטבעי. ובינינו, מה יותר אוניברסלי מרדיפת בצע של יורשים פוטנציאליים? שלא לדבר על פחד המוות - ופחד החיים עצמם - של כולנו?
פינקוס לא עובר לרגע את המהירות המותרת, מסיים בדיוק בזמן הנכון, ואפילו עם סוף טוב, כי אף ש"העתיד נוטף ריח של דם", כדברי היינריך היינה, "לפעמים מאירים החיים פנים גם לבניהם המודחים". חיבור מחוזק יותר אל מעמקי הרגש היה הופך את "החמדנים" הנהדר ליצירת מופת של ממש. אבל היי, אל לנו לחטוא בחמדנות.
התרעות פיקוד העורף