ולדימיר נבוקוב, "עד ראייה", מרוסית: דינה מרקון, אפרסמון, 110 עמ׳

רגע של שירה. "העננים התפרקדו בתנוחות שונות, כמו שיכורים במזחלת רתומה לסוסים, ושעטו על פני השמיים. עמדתי כפוף, תומך במגבעת שלי שהיה נדמה שתתפוצץ כמו פצצה אם אשחרר את האחיזה בשוליה, ליד הבית שבו גר רומן בוגדנוביץ'. העדים היחידים להמתנתי היו פנס שנראה כמעפעף בגלל הרוח, ונייר עטיפה, שיש שהוא התרוצץ על פני המדרכה ויש שניסה בשובבות מאוסה להיכרך סביב רגליי, אף שהתאמצתי להדוף אותו ממני".

הנובלה של נבוקוב, שנכתבה בברלין בזמן שהתגורר שם עם רעייתו ופורסמה לראשונה בכתב עת של מהגרים ב־1930, עת היה בן 31 ובתחילת דרכו הספרותית, מלאה רגעים כאלה, באדיבות המתרגמת דינה מרקון, שהלבישה את הטקסט במחלצות חג מהודרות. כמה נעים להיזכר ביופיה של השפה העברית דווקא דרך המילים הנשכחות או הפחות נפוצות שבה. מישהו מדבר על מאבקו ב"עכרורית הדמדומים" למשל, ו"תנור מברזל יציקה בער בפינה באש גיהנום קהויה". איזה עונג.

מפתח דבר שכתב נבוקוב למהדורה האמריקאית ומופיע כאן כבונוס חינני, עולה שהנובלה הופיעה בשלושה חלקים במגזין "פלייבוי" בתחילת 1965. בהקשר דומה העירה פעם הסטנדאפיסטית ריטה רדנר כי גברים שטוענים שהם קונים את "פלייבוי" בשביל המאמרים והסיפורים, הם כמו נשים שטוענות שהן הולכות לבלומינגדייל'ס בשביל המדרגות הנעות. אותי, בכל אופן, הכתיבה כבשה לפני הסיפור עצמו, שהוא, אחרי ככלות הכל, וריאציה על נושא מוכר: אדם מת מתחקה כבלש חוקר אחר חייו שנגדעו; במקרה הזה הוא עצמו אחראי לגדיעתם, במהלך שהיה יכול להיות טרגי אלמלא היה כה עלוב ופתטי, ומתגנב ללב החשש שנבוקוב בז לגיבורו יותר מאשר חומל עליו.

"אדם קטן נדוש, אומלל ורועד, במגבעת מעוגלת, עמד באמצע החדר ושפשף מסיבה כלשהי את ידיו. זו דמותי שניבטה אליי להרף עין בראי". האיש מנסה להבין מי הוא היה בעצם ולשם מה חי, בהנחה שלחייו הייתה תכלית כלשהי. במקרה הנוכחי, אדם אחד "מתקפל" ומתפצל לפחות לשתי גרסאות של עצמו (או לא), והתעלול או התרגיל האינטלקטואלי מסתבך והולך, אבל לא באופן שמסיח את הדעת מיפי הכתיבה. האם זה מעיד על חולשת הסיפור או על חוזקת הפיוט? התשובה נמצאת כנראה איפשהו באמצע.

הרשו לי להפליג בעוד דוגמאות, שחלקן אולי הן סתם געגועים לחורף. "כרגיל, גשם ירד, הילות רטטו סביב הפנסים, ידי הימנית טבעה בפרוות חפרפרת חמה, ידי השמאלית החזיקה מטרייה פתוחה שהלילה תופף בה כמו בתוף. אחר כך, בדירה של מטילדה, המטרייה הזאת - שנצלבה ליד הרדיאטור של הסקת קיטור - כל הזמן טפטפה וטפטפה, השירה דמעה כל חצי דקה עד שהצטברה שלולית גדולה". הדמעות האלה מבשרות רעות. מטילדה נשואה לגבר "קנאי נורא. בקונסטנטינופול הוא הטיח צרפתי אחד לרצפה כמו סמרטוט. הוא מלא תשוקה עד אימה, אך הוא יפה באכזריותו". היא מאהבת עבת גוף שכמעט זהה למאהבת אחרת של המספר, שנמצאת מעבר לגבול הפיני.

ולדימיר נבוקוב  (צילום: gettyimages)ולדימיר נבוקוב (צילום: gettyimages)

גם אוצר הדימויים של נבוקוב מרהיב. אישה "מתבוננת באביב ממגדל גבוה, כמו נסיכה". "כמה הפליאו הריסים שלה לסמן סימני פיסוק בדבריו". "עם כל מחשבה עליה לילה איום ומלוח היה קם מרבצו בגניחה בקרבי". שואב אבק מפיק "צלילים תאוותניים של זמזום שוקק". המספר דולה זיכרון מסוים ממאגר הזיכרונות כאילו היה (הזיכרון) "פושע מסוכן", ופטפטן קשיש אחד "חשש להצניע גרגיר תבואה אחד מהממגורות של ניסיון חייו". לסיגריות אנגליות, אומר מישהו, יש תמיד ריח של דבש. "בכל הווייתי חסרת המגן", מגלה המספר, "שימשתי מטרה מפתה לאסון. והוא נענה להזמנה". כורסת קש קלועה נרתעת ממנו "כמו יצור חי", ואחרי שחטף מכות רצח הוא מדווח: "שטפתי את פניי, כמעט צועק ממגעם הצורב של המים". רגע אחרי שהתחוור לו לאשורו דבר שחשד בו תמיד - "הבלותו של העולם" - הוא נתקף בפחד מפני הכאב שיסב לו כדור האקדח שיירה בעצמו. "אך לפחד מחלום שחור קטיפתי, מעלטה גמורה, המתקבלת על הדעת ומובנת הרבה יותר מססגוניות החיים אשר מדירה שינה מעיניך - לא, כיצד אפשר לפחד מזה, אילו שטויות...".

מסקנות הביניים של נבוקוב הן כדלקמן: מחשבת האדם היא "דבר ענק", מדלגת מעל המוות ו"ממשיכה לחיות בכוח ההתמד". אהבה (אמיתית אך גם פיקטיבית) היא מקור כל הצרות - ובה בעת התשובה היחידה כמעט לכל שאלה ובעיה. "...שהרי יש אושר המזכיר אסון בכוחו, בשאון הסופה אשר לו - עתה אפשר היה להבחין בכמין רטט בשקט שבו, בכעין סומק של שמחה מבעד לחיוורונו המסתורי".

והמסקנה המפתיעה מכולן (שבה מובלעת גם אזהרה מפני הסקת מסקנות) היא שיש סוג אחד של אושר שמתעלה על כל האחרים, וזה אושרו של הבלש שבולש אחר בני אדם ואחר החיים עצמם, ואולי, במילים אחרות, אושרו של הכותב שמתבונן בעולם ומנציח אותו במילים. ייתכן שמונולוג הנעילה של הנובלה הוא הווידוי האישי של נבוקוב, שעמד בפתחה של קריירה ספרותית מזהירה וביטא את העונג שלו מהמקצוע שבחר בו, ושעתיד להביא לו תהילת עולם ולהרעיף עליו שפע מנעמים. וייתכן בהחלט שהוא לועג לפסיביות האימפוטנטית שבהתבוננות (או המציצנות) באחרים, וגם בעצמו, שמחירה האוטומטי הוא מן הסתם החמצת החיים. ואולי שוב, כל התשובות נכונות.

"ובכל זאת אני מאושר. כן, אני מאושר. אני נשבע, נשבע שאני מאושר. הבנתי שהאושר היחיד בעולם הזה הוא לצפות, לבלוש, לא לגרוע עין מעצמך, מאחרים - בלי להסיק שום מסקנות. סתם ללטוש עיניים. זה אושר, אני נשבע". ובמחשבה שנייה ושלישית, ככל שהוא נשבע יותר, כך כמובן גובר הפיתוי להאמין לו פחות. עוד באירופה היינו סקפטיים. 