מול הדלת הסגורה היא ניצבה דוממת. מה הטעם לצלצל בפעמון או להקיש בדלת, הרי אימו כבר הבחינה בה. היא חשה בצל של תנועה מבעד לחלון המטבח הפתוח, חרישית כמצמוץ העין. סיר ענק רתח על הפתילייה, מאחוריו נחבאת בוודאי האישה קצרת הקומה, אוחזת בכף עץ. מרק עדשים היא מבשלת, והאדים מתפרצים החוצה מבעד לחלון, מלהיטים את פניה, נספגים בשערה. האם עבור הבן היקר שלה היא מבשלת? האם הוא כאן?
"סוניה, תפתחי לי", היא קוראת אל הסיר, ומוסיפה שלא לצורך, "זאת אני, רחל". נדמה לה שהיא שומעת את ההתלבטות של חמותה, צל נחבט בצל. האם תעז להתעלם ממנה, אחרי שחירפה את נפשה כדי להגיע לכאן?
פחד אלוהים לעלות לירושלים הנצורה בימים האלה. כנופיות ערביות אורבות בשולי הדרך, צולפות בשיירות. חבריה בתל אביב ניסו להניא אותה מן הנסיעה, אבל היא לא ויתרה. זאת התאבדות, חזרו ואמרו, אבל איזו ברירה הייתה לה. מכתב אחר מכתב שלחה לו ולא ענה.
"סוניה, אני חייבת לראות את מנו!" היא מנסה שוב, "באתי במיוחד מתל אביב. אני דואגת לו, אני לא מבינה מה קרה. הוא כאן בבית?". האדים מלפפים את גופה כמו הייתה שד הנחלץ מבקבוק ונדמה שתכף תימס על מקומה, תותיר אחריה שלולית קטנה שחמותה תגרוף בתרועה במורד המדרגות. כבר שכחה כמה מתגרה השמש הירושלמית בחמסינים הראשונים של האביב, בוערת בדיוק מעל ראשה. "סוניה, אני צמאה", היא צועקת, נאחזת בסורגי החלון, "אפשר לקבל כוס מים?".
בביקור הראשון שלה בדירה הזו, לפני כארבע שנים, מצאה את האישה הכבדה בחלוק הדהוי עומדת ממש כאן בראש המדרגות, מרוקנת ללא הנד עפעף קומקום מים רותחים על ילדי השכונה שקטפו את פירות עץ השסק שלה. כמה נתזים נספגו בשמלה האדומה עם הפרחים הצהובים שלבשה לכבוד הביקור והיא נעצרה בעיקול המדרגות, רואה את הילדים נסים משם בצווחות בעתה, את החיוך המעוות המתפשט על הפנים המביטות בה מלמעלה. לא ייתכן שזו אימו של מנו, היא החלה לסגת, כנראה עליתי בכניסה הלא נכונה, הבתים כאן דומים כל כך, אבל אז הוא יצא לקראתה חיוור ונכלם, גער באישה שבחלוק בקול מהוסה. תמיד הקפיד על נימוסים והליכות, עד שקם והלך בלי להיפרד לשלום, בלי להשאיר מכתב.
עכשיו משום מה הפירות ירוקים עדיין, לא מושכים אליהם נפש חיה פרט לכמה צרעות. כשיבשילו בקרוב יהיו בוודאי נחשקים שבעתיים בעיר המורעבת, ומים שחולקו במשורה לא תעז לבזבז. כיצד תרחיק אימו את הגזלנים הקטנים באביב הזה, באבנים? וכיצד תרחיק אותה? הרי את הפרי היקר ביותר שלה גזלה ממנה.
רחש קל נשמע מכיוון המרפסת והיא מפנה את מבטה אל הדוד שהותקן שם לאחרונה, דוד מים גדול עשוי פח. האם מאחוריו היא מסתתרת? הערבים סגרו את קו המים של העיר, סיפרה באחד ממכתביה, ונאלצתי להתקין לי דוד על המרפסת לשעת חירום. אני מפזרת מעליו פירורי לחם, והציפורים באות ומנקרות אותם. לפי צליל הניקור אני יודעת כמה מים נשארו בפנים.
"את שם, סוניה?" היא מנסה שוב, "תפתחי לי רק לרגע, אני לא אישאר הרבה, אני צריכה לחזור לתל אביב". מה עוד תוכל לומר, מה עוד אמרה שריכך את ליבה, כי סוף סוף נענים לה צעדים כבדים בכפכפים המתקרבים אל הדלת, מפתח מסתובב במנעול באי חשק. הנה הפנים התפוחות, השיער השמנוני, העיניים השחורות החשדניות. אימו מעולם לא חיבבה אותה. האם חששה שהיא יפה מדי, מחוזרת מדי, שתשבור את ליבו של בן הזקונים האהוב שלה?
אבל היא טעתה. הוא זה שעזב פתאום בלי לומר מילה. הוא זה שאינו משיב על מכתביה. בחשאי תכנן את עזיבתו, והיא בתמימותה לא חשדה בדבר. היא ידעה שהוא נסער, שהוא מתייסר, אבל לא העלתה בדעתה שייעלם לחלוטין מעולמה.
"למה באת הנה, מה את רוצה?" שואלת אימו במבטא פולני כבד, שלא התעמעם למרות עשרות השנים שחלפו מאז הגיעה לכאן מוורשה. גם במבטא שלה הוא התבייש, בשגיאות ההגייה העקשניות. העברית שלו הייתה יפהפייה, מהודרת. לרגע היא נבהלת שלא תשמע אותה עוד. "מה אני רוצה?" היא חוזרת על שאלתה, "לראות את מנו אני רוצה. הוא כאן בבית?" וכמעט היא מוסיפה, לאכול מרק אני רוצה, כי ריחו פוער בור של רעב בבטנה ונדמה לה שתכף תתעלף.
"את לא יכולה לראות אותו", קובעת חמותה בסיפוק, "הוא חולה. הוא אמר שאם תבואי אז בשום אופן לא לתת לך להיכנס". מאחורי גבה ניבט אליה החדר הגדול, החשוך כמערה, שבו ניצבה מיטתו ליד החלון שתריסיו מוגפים. והיא מאמצת את עיניה, האם הבחינה בתנועה מאחורי השמיכה? האם זהו כתם ראשו על הכרית?
"הוא חולה? מה יש לו?" שאלה בקול מובס, נאחזת במשקוף, ואימו אמרה בקוצר רוח, "רחל, תחזרי לתל אביב ואל תבואי לפה יותר, הוא לא יכול לראות אותך!". האם אמרה שאינו יכול או אינו רוצה? לפתע זה נראה לה הכרחי להיזכר דווקא בפרט הזה, דווקא עכשיו, כשהיא מתכוננת לקראת הפגישה הצפויה לה. אינו יכול או אינו רוצה? אבל השאלה המטרידה יותר החוזרת אליה פתאום היא מדוע לא הדפה את שומרת הסף הזדונית ופרצה אל חדרו. הרי הייתה צעירה ממנה בהרבה וחזקה ממנה. ללא קושי הייתה מתגברת עליה ומתנפלת על מיטתו. אם הייתה מצליחה להגיע אליו, לדבר איתו, היה אולי משנה את דעתו, מעביר את רוע הגזרה.
כי באמת מאז לא ראתה אותו, שבעים שנה כמעט, למעט השעה החטופה ההיא כעבור כמה חודשים בבניין הרבנות, שם הקפיד לשבת רחוק ממנה ולא הביט לעברה, ומייד עם תום הטקס המשפיל, כשביקשה עוד לומר לו כמה מילים של פרידה, הפנה אליה את גבו והלך הלאה משם בצעדים מהירים, והיא נותרה דוממת בדיוק במקום שבו נישאו, ורק אז הבחינה בתאריך, י"ב באב תש"ח, בדיוק המועד שבו נישאו שנה אחת קודם לכן.
כל כך הרבה חלומות נקטעו בשנה ההיא, כל כך הרבה התחלות נותרו ללא שארית, היא נאנחת עכשיו בעודה שוטפת שזיפים קרים חלקלקים עבור האורחת שלה, שכבר מאחרת. לפני שעה התקשרה, וכששמעה את קולה חששה לרגע שמא כדי לבטל היא מתקשרת. רק אז הבינה כמה היא מצפה בעצם לפגישה שכמעט נכפתה עליה, שניסתה לדחותה ככל יכולתה.
אבל לא, לא כדי לבטל התקשרה אליה עטרה בתו של מנו, אלא כדי להודיע שתאחר מעט בגלל הפקקים, ורחל, שישבה דרוכה על הספה, אכלה בעצמה את השזיפים בזה אחר זה ועכשיו היא שוטפת שלושה נוספים, ממלאה מחדש את הקערית שהתרוקנה.
היום מאחרים בגלל הפקקים, פעם לא ידענו אם נגיע בכלל, עולה בה טינה פתאומית כשהיא נזכרת בנסיעה חזרה מירושלים באותו יום נורא. עשרות נוסעים מבוהלים התקבצו באוטובוס, יושבים כפופים ורועדים מפחד הצלפים הערבים שארבו בשולי הדרך, ורק היא נותרה זקופת גו, מצפה לכדור שינפץ את החלון שלצידה ויפגע בראשה. מספיק כדור אחד, שיפריד אותה מחייה שנראו לה אז חסרי תקווה אפילו יותר מן המוות. הרי מה צפוי אחרי המוות לא ידעה, אבל אחרי הפרידה ממַנו, חשה אז בוודאות, לא מחכה לה דבר.
דווקא אז חסו עליהם הצלפים. אפילו ירייה אחת לא נורתה על השיירה, וכשהאוטובוס הגיע בשלום לתל אביב היא התקשתה לרדת ממנו. לשוב לירושלים היא רצתה, להתדפק שוב על הדלת עד שתיפתח ולהדוף את אימו בכוח. איך שמעה בקולה? טיפשה כמו האיש מן הכפר לפני שער החוק בסיפור הקודר ההוא שקרא פעם באוזניה. אבל אף אחד לא ידע מתי תצא שיירה נוספת, ובעודה עומדת שם אובדת עצות ניגש אליה גבר שפניו מוכרות לה, כנראה נתקלה בו פעם באחת מדירות המסתור של המחתרת, ושאל אותה אם היא זקוקה לעזרה, והיא, שהייתה גם ביישנית וגם גאוותנית, הנידה בראשה אבל מייד צנחה מעולפת על האספלט הרותח, והוא לקח אותה בזרועותיו ולא הרפה עוד.
כך רצה הגורל. לא הייתה דרך אחרת, לא אל ירושלים ולא אל ליבו הנצור. דרך בורמה שלה לא נפרצה ואולי טוב שכך, לעולם לא תדע. מיותר לחלוטין להיזכר בכל זה אחרי שבעים שנה, ואף לא היה עולה בדעתה אלמלא האורחת הזו שמאחרת עכשיו, שהפתיעה אותה בתיאטרון לפני כמה חודשים.
אישה זרה ניגשה אליה בהפסקה, כשעמדה בתור הארוך לשירותים, וכשהציגה את עצמה נרגשת נדמה היה שזהו המשכה של ההצגה שסטתה לנתיב אחר. איך זיהית אותי? רצתה לשאול, המומה ונרגזת, איך ידעת עליי? הרי היא לא סיפרה לבניה דבר על אותם נישואים ראשונים, נישואי בוסר שנגמרו בלא כלום כעבור שנה אחת בדיוק.
"את רחל, נכון?" היא שאלה, כמעט התחננה. "אני עטרה רובין, הבת של מנו, אני כל כך שמחה שמצאתי אותך". מנו, היא אמרה, ולא מנחם, ולא פרופסור רובין, כאילו ראתה בה חלק מן המעגל המצומצם של המשפחה הגרעינית, ורחל סקרה אותה, נדהמת מן המחשבה המופרכת שהאישה הזרה הזו הייתה יכולה להיות בתה.
היא תמירה ודקה כמוהו. היא נראית צעירה, צעירה בהרבה מבניה שלה. כנראה נולדה לו בגיל מבוגר. ואולי הלבוש והשיער הם שמשווים לה חזות נערית, תלתלים ארוכים שחורים ופרועים, מכנסי ג'ינס הדוקים, מגפיים, כי סביב העיניים הגדולות הכהות כבר מרצדים לא מעט קמטוטים. כהות כעיני סבתה שנצנצו אליה באכזריות בבוקר ההוא, אבל נעימות יותר.
"אני משתתפת בצערך", רחל מיהרה לומר. לפני חודשים ספורים שמעה בחדשות על פטירתו בגיל תשעים ואחת, או שמא הייתה זו ידיעה קטנה בעיתון שהוקדשה למותו של חוקר המוח בעל השם, ובתו הודתה לה בחום מופרז ומייד שאלה, "תסכימי לספר לי עליו? על מה שהיה ביניכם?".
כאילו עכשיו עם הסתלקותו הורם המחסום, ורחל התקשתה לעמוד בפני סערת הנפש של האישה הזו, שלא ראתה מימיה, ומצאה את עצמה חוזרת למענה שוב ושוב על מספר הטלפון שלה, כי העט לא כתב והנייד שכּובה בהצגה התקשה להתעורר לחיים, עד שלבסוף כשכבר נשמע הצלצול השלישי שלפה בתו מתיקה שפתון אדום בוהק והפשילה את שרוול הסריג שלבשה וכתבה על זרועה הארוכה את הספרות, שנראו כמו חתכים ועוררו בה אי נוחות, והיא קיוותה שהמספר המוביל אליה ייטשטש עד שיימחק, מה שלא קרה בעליל שכן כבר למחרת נשמע מבעד לאפרכסת הקול הלהוט ורחל מיהרה לומר שהיא בדיוק מתאשפזת לאיזו פרוצדורה פשוטה, אשר עתידה כמובן להסתבך.
את מספר הנייד לא נתנה לה, ועל כן רק כשחזרה לביתה לבסוף יכלה לשמוע שוב את הקול שכבר זיהתה מייד, ושוב התחמקה בתואנה שהיא חלשה עדיין, בתקווה שתרפה את ידיה. מה היא רוצה ממנה, למה נזכרה בה פתאום? אין לה עניין לעסוק בסיפור הישן הזה. רק כעבור כמה שבועות הסכימה לקבוע מועד רחוק למדי, שככל שהתקרב מצאה את עצמה ממתינה לו בחשש ובתקווה. תקווה לְמה? חשש ממה? מה תספר לה: מול הדלת הסגורה ניצבתי דוממת?
הספר "פליאה" ראה אור בהוצאת כתר, “החדר שמול החומות” ראה אור בהוצאת כנרת, זמורה