מארי נדיאיי, “השפית – רומן על טבחית", מצרפתית: רמה איילון, ספריית רות, 312 עמ׳.
בעידן שבו כל בשלן הוא מאסטר שף וכל טבח מלך, אין הולם מספר על אישה שהמטבח הוא כל עולמה. “השפית - רומן על טבחית" מאת מארי נדיאיי מוקדש לדמות מהעולם הישן, שלא זו בלבד שאינה רודפת פרסום, תהילה, יוקרה ושררה, אלא נסה מפניהם כל עוד רוחה בה. במעט הפעמים שהצטלמה היא רק עשתה טובה, וניכר בה שמקומה הטבעי איננו בחזית אלא מאחורי הקלעים.
מחמאות מוגזמות מעיקות עליה, מייסרות אותה ואפילו פוגעות בה. מבחינתה, סועד מרוצה שבטנו הומייה משובע שמח בחלקו הוא המינימום והמקסימום שהיא מבקשת, הדבר היחיד שלמענו היא עמלה וגם פסגת ההישגים, ואין שום טעם (וריח) להכביר מילים. “נדמה היה לה שאלה המנתחים את הצורות השונות של העונג חושפים לאור היום אינטימיות כמוסה, זו של הסועד ובעקיפין זו של השפית, וזה הביך אותה, ברגעים האלה היא הייתה מעדיפה להיות אחת שלא עשתה דבר, לא העניקה דבר, לא הקריבה דבר".
כלומר, השופטים בתוכניות הבישול של ימינו, שמשכורתם תלויה בתשפוכת המילים שיקדישו לכל עגבנייה צלויה וארטישוק בחלב אמו, היו עשויים להיות אויביה המרכזיים של השפית, לו הייתה נתקלת בהם בממד אחר, ולחסל את התיאבון שלה לבישול ולחיים בכלל.
השפית (שרק בשורות הסיום של הספר מתגלה לנו שמה) היא פיקחית וחריפת שכל, אבל אוהבת ליצור את הרושם שהיא מטומטמת. “כמה אהבתי לראות אותה נהנית להיחשב כאישה שוטה!" מגלה המספר, מי ששימש במשך שנים כעוזר שלה במטבח והיה גדול מעריציה, וקולו הסיפורי “חנוק מאהבה", כדברי הכיתוב בגב העטיפה.
נדיאיי, זוכת פרס גונקור שזה ספרה החמישי שמתורגם לעברית, מתמקדת בבניית דמותה המורכבת של השפית ובאיור המסלול המקצועי שלה, שחייה הפרטיים נדמים כמשניים לו. הדיוקן המתגבש של השפית הוא עדין, מדויק, עשיר ומשכנע, מרעיד לב וצורב זיכרון. ככה זה אצל החנוקים מאהבה, הם יודעים לשורר ולתווך את דבר אהבתם.
אבל אהבת האדם גוברת במקרה הזה על אהבת המזון ותאוות הזלילה. זה לא המקום לחפש בו פורנו אוכל ומתכונים מעוררי תשוקה, לרייר על מעדנים משלהבי חך ולהפליג בדמיון אל ארוחות שחיתות שאין כמותן, עד שהאצבע נלחצת מעצמה על היישומון של וולט כדי להזמין את כל מה שיש במלאי.
ובכל זאת, למה לא לפרגן הצצה קטנה לתפריט עצמו? על אחריותכם, ראו הוזהרתם. “מהן המנות שזכו בזמנו להצלחה הגדולה ביותר? נוסף על שוק הטלה המפורסמת במעטפת ירוקה וטארט האפרסקים של לאנד, צלעות העגל בפירורי לחם המתובלים בעשבים היו מנה מבוקשת, וכמוהן גם כרוב ממולא בנקניק חזיר מטרואה, עוף של ברס בטרגון ובזיתים מניונס, לפת חדשה מזוגגת בסוכר קנים, תפוחי אדמה מזן ראט מטוגנים בשומן אווז על קליפתם העדינה, חסה מסולסלת ברוטב צלי ופירות יבשים, טרין של אווז וקלמנטינות מקורסיקה, כל אותן מנות שבילדותי בבורדו אנשים דיברו עליהן כעל ארוחות שנועדו לפיות או למפלצות...".
והמספר ממשיך להגג: “לפעמים נדמה היה לי שלעולם לא אחזור עוד לישון וזה היה דבר טוב, זה היה דבר הכרחי שעתידים היו לגמול לי עליו דברי ימי המטבח וחסידי האהבה: איך אפשר ללכת לישון כשהשפית, אוורירית, מרוכזת, חרישית ופיוטית, הפכה את המטבח למקום שבו חלומותיה הליליים מתפשטים תחת מרותה, לובשים צורה תחת ידיה, בלי שתצטרך לכלות זמן על שכיבה מאוזנת, בלי שתסתכן בהפיכתם של חזיונות החלום הנלבבים לצורות נוראיות וטורדניות?".
“השפית" הוא המתאבן הראשון והמבטיח (לצד “פרחים מלאכותיים" של לואיז רופאטו הברזילאי) ממטבחה של הוצאה לאור חדשה (בשעה טובה, שזה אגב שם המסעדה של השפית) שנקראת “ספריית רות", על שם רות וינטנר ז"ל, אמה של המו"לית והעורכת הראשית דגנית דיליאן. הוצאה לאור חדשה היא תמיד סיבה למסיבה, והצהרת הכוונות של “ספריית רות" מעוררת השראה ותקווה בעיניי, ואני מבקש להביא אותה כאן כמעט במלואה.
“ספריית רות נולדה מאהבת השפה והספרות ומתוך אמונה כי בכוחו של ספר לפתוח שערי נפש אל תרבויות ועולמות חדשים. הספרים הרואים אור בה מביאים לקוראי העברית מבחר רבגוני ומרובה רבדים של יצירות ספרותיות ייחודיות, ומתאפיינים בניסיון לבחון את האדם ביחס לתנאים החברתיים והפוליטיים של תקופתו.
גם כאשר הם מתכנסים לחדרי חדרים, הם מותירים אשנב פתוח לרוח הפרצים של העולם; גם כאשר הם מתייחדים בסגנונם ובמבעם, לא יעמידו ויטראז׳ החוגג את משחק האורות של זגוגית הצבעונין - במונחיו של ט.ס אליוט - אלא חלון הנפער לעולם, שרישומם של בית ורחוב ושריפה נשקפים בעדו.
"לצד יצירות בנות זמננו, המפתחות כלים חדשים לביטויו של עולם משתנה ומחלצות מן הרעש הגדול סיפורים שעוד לא סופרו, אנו שוקדים להביא לקורא יצירות קלאסיות שהימים האלה יוצקים בהן לדעתנו דחיפות מחודשת. אלו גם אלו מוליכות את האמונה שהספרות אינה רק משקיפה על העולם אלא גם מתערבת בו ומשנה אותו במידת כוחה.
"למשימה זו רתמנו את המתרגמים והעורכים המוכשרים והמוערכים בישראל, ושמנו דגש על עיצוב ייחודי ועל הדפסה וגימור מוקפדים, המכבדים את המילה הכתובה ואת קוראיה. ספרי ההוצאה מעוצבים כספרי אומן - כרוכים בכריכה קשה בתפירת חוט פשתן ועטיפת אפלין, ומודפסים על נייר משובח".
בהשאלה מ"השפית", ההוצאה החדשה חותרת לפתוח צוהר למטעמים מכל המטבחים ומכל התקופות, העיקר שיהיו מזינים וטעימים. פחמימות ריקות - פחות. פיות ומפלצות מוזמנות גם הן לשולחן, אבל ייתכן שלבני אדם תהיה זכות קדימה.
נחזור לרגע אל המספר החנוק מאהבה. “אז מה לגבי האהבה? שאלתי. האם לא קל וזהיר מדי לרצות תמיד לכנות זאת בשם חברות? אבל השפית, שלא רחשה שום חיבה או נטייה לאהבה, שבלי שמץ של מרירות, בקרירות ובשלווה לא האמינה באהבה בין גבר ואישה, סירבה לשחק את המשחק. תקרא לזה איך שאתה רוצה, אמרה, מספיק שנדע על מה אנחנו מדברים".
אז אולי נסתפק במועט, שהוא עולם ומלואו, ונקרא לזה פשוט אהבת ספרים ואהבת קריאה. שיהיה בתיאבון.