המשוררת סיון בסקין פרסמה בימים האחרונים את ספר הפרוזה החדש שלה "שבעה ימים אביב בשנה", אשר ראה אור בהוצאת "הו!". על הספר היא אומרת: "ליטא היא המולדת התרבותית והגיאוגרפית שלי, וילנה היא ההשראה מבחינה תרבותית בכתיבה ובתרגומים שלי".

היא מתייחסת לכך ששם הספר לקוח מ"שירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג, אשר גם כן ילידת ליטא: "אם לדייק, היה כאן יש בספר מסע תרבותי בעקבות וילנה, שהכרתי מילדותי, שעובר גם דרך יצירתה של לאה גולדברג".

בסקין מזכירה את העת בה עלתה לארץ בגיל 14 עם הוריה: "לאחר שעליתי ב-1990, כמעט לא היה לי עם מי לתרגל את הליטאית, זאת בניגוד לרוסית. שהוצע לי לתרגם מהספרות העכשווית בליטא, באמת הייתי צריכה לגרד את החלודה". היא מוסיפה: "הגעתי הנה עם ידיעה מסוימת של עברית, בעיקר מסבתי שהייתה בוגרת גימנסיה 'תרבות' שם והיא שלימדה אותי שירים בעברית. מהר מאוד עברתי לדבר עברית, אבל המבטא נשאר".

תחנתה הראשונה בארץ של בסקין הייתה בקיבוץ עין-כרמל, שבו גרים הוריה גם כיום: "כנערה, זה היה די טראומטי מבחינתי להיקלט בקיבוץ, אם לא די בטראומה של גיל ההתבגרות, גם חוויתי טראומה של הגירה מעיר גדולה לקהילה סגורה במקום קטן. היום, לעומת זאת, אני יודעת להעריך את מה שהיה לי בקיבוץ".

כמו כן, היא מתייחסת להיכרותה עם הזמר והיוצר עלי בוטנר אשר נולדו וגדלו באותו הישוב: "למדתי שתי כיתות מעליו, פער משמעותי בגילאים האלה, שאולי בגללו לא יצא לנו לדבר כל השנים, אבל אני זוכרת אותו כילד מוזיקלי מוכשר, שתמיד היה זה שניגן בכל האירועים של הקיבוץ".

בסקין שירתה בצבא כמדריכה בממר"ם ומאז לימודי הכלכלה שלה בטכניון היא עובדת לצד פעילותה הספרותית הענפה כמנתחת מערכות בבנק. "כגרושה אני צריכה לפרנס שני ילדים, כשעבודתי כעורכת בהוצאת 'הו!' היא בהתנדבות, כיאה לעמותה שאני עומדת בראשה".

כמו כן, היא מוסיפה על כך: "אמנם יש המופתעים מכך שאני מתמרנת בין שני עולמות כה שונים, אבל נראה לי שרובנו חיים בסתירות כאלה. הרי אנחנו חוזרים הביתה מהקריירות שאנחנו מפתחים ומחליפים לילדים שלנו את הטיטולים ושרים להם 'עוגה, עוגה'...".

כריכת הספר ''שבעה ימים אביב בשנה'' (צילום: טליה בר)כריכת הספר ''שבעה ימים אביב בשנה'' (צילום: טליה בר)

לדברי בסקין, לא היה לה קשה לפלס את דרכה בארץ כמשוררת והיא התקבלה בברכה על ידי חובבי השירה והביקורת. בסקין כותבת את שיריה בחריזה מוקפדת לעומת לא מעט משוררים. היא סבורה כי "זה עניין של טעם אישי, חוץ מזה, זוכרים יותר שירים מחורזים".

כמו כן, ציינה כי כתבה לגיליון מיוחד של הוצאת 'הו!', מהי ספרות בשבילה: "אני כתבתי שהספרות היא בשבילי משחק, אם כי משחק רציני באורך של חיים שלמים. והקליעה לסל מבטאת מבחינתי את מציאת החרוז המושלם והדימוי היפה ביותר".

בסקין מסתייגת מרתימת הספרות למורכבות הפוליטיקה: "בעיניי, אם אנחנו מתחילים למלא פונקציות של עיתון באמצעות שירה, אז תצא בדרך כלל שירה גרועה. אני לא אומרת ששירה לא צריכה לתת ביטוי לדעות פוליטיות, אבל לא בשימוש באותם אמצעים בעיתונות ובשירה. אם לא כן, זה רק מזיק".

לבסוף, חושפת בסקין איך זה עבורה לכתוב פרוזה: "אני רואה את כתיבת הפרוזה כ-וירטואוזיה, הדורשת מיומנות מאוד גבוהה. כי בפרוזה אי אפשר להסתתר מאחורי אמצעים אמנותיים פואטיים, שבהם אני שולטת. כאן יש לשבות את לב הקורא באמצעים הרבה פחות מורגשים. ה'פיקשן' הוא עדיין המחסום האחרון שלא עברתי אותו. אני מאוד מקווה להמשיך בכתיבת פרוזה, כי זה מצא חן בעיניי, אבל השירה תהיה אצלי תמיד במקום הראשון".